כלל הצריך לפרט

שלוש הפרשיות הראשונות של ספר במדבר – במדבר, נשא ובהעלותך – עוסקות בסידור מחנה ישראל סביב המשכן, בצורת ההליכה במדבר ובחלוקת הדגלים ותפקידי הלויים.
בקריאת פרשת נשא אנו תמהים לגלות מספר פרשיות העוסקות בעניינים שאינם קשורים לכאורה לנושא הכללי: שילוח טמאים, גזל הגר, אישה סוטה ודיני נזיר¹.
נעיין בביטוי מיוחד הפותח שתים מן הפרשיות, ודרכו ננסה לעמוד על מהות הענין.
בפתיחת פרשת גזל הגר מופיע²:

דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא.

ובפתיחת פרשת סוטה³:

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל.

מהי המעילה, ומהו קישורה לעניינים אלה?
כתב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

מה ענין מעילה לטעמי המצוות? מבאר הרב חרל"פ⁴, שהמעילה היא שימוש של חול בדבר שעניינו הוא קודש. דבר שמגמתו היא לקדושה – אין להשתמש בו לתשמיש חול, והעושה כן – מועל.
כך המצוות, שמגמתן היא קדושה, אין לחשוב בהן ולהתייחס אליהן כדברי חול, שזוהי מעילה.
נמצא, אם כן, שמעילה היא היפוך המגמה. שימוש בדבר בצורה הפוכה ממגמתו, מהמטרה שלשמה נועד – זו המעילה.
הגזל והסוטה הן חריגות מן הסדר הישר והנכון. הממון מתחלק בין בני האדם, והגוזל הרי פוגע במטרה זו, ועל כן מועל.
המזלזלת בקדושת המשפחה ופוגעת בסדר הנכון של בנית הבית בישראל – הרי היא מועלת, ומשתמשת בכח זה למגמה הפוכה.
בתוך הסדר של מחנה ישראל, "איש על מחנהו ואיש על דגלו"⁵, עוסקת התורה גם בחריגות מן הסדר. בחריגות של חטא ושל פגם – שילוח טמאים, גזל הגר וסוטה, ובחריגות של קדושה – כנזיר.
לימוד גדול אנו למדים מסידור זה של הפרשות. מחנה ישראל איננו שלם, אם לא נתייחס לבעיות הפרטיות של האנשים.
אין די בקביעת הדגלים והמחנות, יש צורך בטיפול אישי ופרטני בכל בעיה שמתעוררת ברמת הפרט, ובלא זה אין המחנה שלם ומסודר.
פעמים, שבתקופות גדולות אנו מתעלמים מבעיות קטנות. כח הכלל גובר, והעיסוק בכלל מעמעם ומטשטש את היחס הנכון אל הפרטים.
בראשית הציונות, ויתרו רבים על הקמת משפחה למען האידיאל של בנין הארץ. זהו עיסוק בכלל המטשטש את יחודו של כל פרט.
מנגד, יש תקופות בהן העיסוק בפרטים משכיח את הכלל. יש המונים את חיילינו הנופלים במלחמה כדי לשכנע את הציבור לחדול מן המלחמה, ובזה משכיחים כי המלחמה היא משימה של הכלל. העיסוק בפרט ובכאבו העצום משכיח את הכלל.
פרשת נשא מלמדת אותנו את היחס הנכון אל הכלל והפרט. "כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל". יש צורך במבט כללי, בסידור המחנה כולו ברמת השבט והדגל, אך יחד עם זאת יש לפתור את בעייתם של הצרוע והזב. ומנגד, העיסוק בבעית הטמאים איננו מונע מאיתנו לעסוק בסידור המחנה.
זוהי משמעותה של ברכת השלום, החותמת את ברכת כהנים שבפרשתנו.
השלום הוא שלמות הפרטים כולם, שכל אחד על מקומו ובתפקידו, ומתוך כך נבנה הכלל השלם. לא הכלל לבדו, ולא הפרטים לבדם, כי אם שלמות של הכלל והפרטים.

---

¹ עיין ברמב"ן בתחילת פרק ה' המעיר בעניין זה.
² במדבר ה', ו'.
³ שם, י"ב.
⁴ הקדמה לבית זבול ח"ב, פתח הבית ג', ועיין במצוה ברה עמ' ער"ה בהרחבת העניין.
⁵ במדבר א', נ"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *