פרשה א – פסקה יד
כיצד הארץ שותה, ר’ יהודה ור’ סימון ורבנן, ר’ יהודה אומר כהדין נילוס דמשקה וחוזר ומשקה. ר’ סימון אמר כמין תיבה, כהדין קבריאל דמרבי וקבר. ורבנן אמרי כמין תווהא (נהר הוא בבבל ושמו תווהא), ולמה הוא קורא אותו תווהא שהוא חוזר ומשקה אחת לארבעים שנה. ממנו היתה הארץ שותה מתחילה, שנאמר (בראשית ב’) ‘ואד יעלה מן הארץ’, וחזר בו הקב”ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה. ר’ שמואל בר נחמן בשם ר’ חנינא דציפורי ואית דאמרי ר’ חנין דצפורי בשם ר’ שמואל בר נחמן בשביל ארבעה דברים חזר בו הקב”ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, בשביל בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהו הכל נושאין עיניהם לשמים שנאמר (איוב ה’) ‘לשום שפלים למרום וגו”.
נושאי השיעור: א. צורת הקשר בין המשפיע וכלי הקיבול. ב. משמעות הענין שחזר בו הקב”ה. הסיבות לכך שהקב”ה חזר בו.
פתיחה
בהמשך למדרש הקודם ששאל “ומהיכן הארץ שותה”, שואל המדרש כאן: “כיצד הארץ שותה”, וכפי שמתבאר1, הכוונה היא “כיצד הארץ היתה שותה”, קודם שהחלה לשתות ממי הגשמים.
בלימוד המדרש יש לעסוק בשלשה עניינים. א. הבנת הבחינות השונות של השקיית הארץ ומשמעותן. ב. מהי משמעות העניין שחזר בו הקב”ה. ג. הבנת הסיבות שמביא המדרש לכך שהקב”ה חזר בו.
“כיצד הארץ היתה שותה”
יש לשאול, הרי כיום אין הארץ שותה כך, שכן חזר בו הקב”ה ושינה את דרך השקיית הארץ למי גשמים, ואם כן, לשם מה מובא הדיון על העבר?
נראה, שלא באו חז”ל ללמדנו מדע וטבע, ועל כן אף אם נדמה שהידיעות המדעיות אינן תואמות את דברי המדרש, ואף אם השתנתה צורת השקיית הארץ, היסוד הרוחני העולה מן הדברים חי וקיים לעד ולעולמי עולמים.
המים הם שפע אלוקי המגיע אל הארץ, והארץ היא הכלי שאליו יורד השפע ובו הוא פועל. הדיון במדרש הוא על היחס בין השפע לכלי הקיבול, ולכך יש משמעות בתחומים רבים.
ניתן להשליך מן המדרש לתחומים נוספים בהם אנו מוצאים שפע המגיע לכלי הקיבול שלו, ולמשל – עשירים ועניים ומצות הצדקה. העשירים נותנים שפע ממוני לעניים והעניים הם כלי הקיבול שלהם.
על פי המדרש אנו מוצאים צורות מספר ליחס ביניהם.
המדרש מביא שלש דרכים כיצד הארץ שותה.
דעת רבנן: “כמין תווהא… שהוא חוזר ומשקה אחת לארבעים שנה” – “לשון תמיה ותוהו, שלארבעים שנה2 אינו עולה רק פעם אחת, והוא מספיק”3. המים אינם כלל חלק מן הארץ, אלא דבר חיצוני ומלאכותי, עד שגורם תמיהה בהופעתו. השקיית הארץ איננה עניין טבעי, חלק מסדר העולם, אלא דבר חריג ומתמיה, ועל כן היא מופיעה אחת לארבעים שנה, כדבר מיוחד ולא כחלק ממערכת הטבע.
דעת ר’ סימון הפוכה: “כמין תיבה, כהדין קבריאל דמרבי וקבר” – נהר ששמו “קבריאל”, שמימיו קבורים בתוכו בקיץ – וכך אדמתו לחה, ובחורף הוא עולה ומשקה. על פי דעה זו, המים הם חלק בלתי נפרד מן הארץ, והיותם משקים אותה הוא ביטוי להיותם קבורים בקרבה בכל ימות השנה.
לשון “קבר” המובאת כאן עניינה כמו “קרב”4, והמים הקבורים באדמה הם כקרביים שלה, ועל כן הם חלק ממנה.
דעת ר’ יהודה – ממוצעת בין דעת רבנן ודעת ר’ סימון – “כהדין נילוס, דמשקה וחוזר ומשקה”. מי הנילוס אינם חלק בלתי נפרד מן הארץ, אך השקייתם היא דבר קבוע ורגיל, ולא תמוה. זוהי הדרך האמצעית – דבר חיצוני, אך קבוע ורגיל.
כפי שהזכרנו, השקיית הארץ יכולה לשמש כבניין אב למקומות נוספים בהם יש שפע היורד לכלי המקבל אותו, וכדוגמא – מצות הצדקה.
הצדקה יכולה להיות חלק מן החיים – חיבור טבעי בין העשירים והעניים, הרואים בזה את סדר המציאות וטבעיותה.
ניתן לראות את הצדקה כדבר חריג, לא טבעי ולא קבוע. במבט כזה, נותן האדם צדקה לעתים נדירות, עקב סיבה חריגה, אך הצדקה איננה חלק מסדר החיים והעולם.
ויש גם דרך ביניים, שבה העשירים והעניים נפרדים ואינם מחוברים חיבור טבעי, אך הצדקה היא דבר קבוע, סדיר וטבעי, ולא חריג ונדיר.
“וחזר בו הקב”ה”
במספר מקומות אנו מוצאים שהקב”ה חזר בו. בתורה מובא הדבר ביחס לדור המבול5: “כי נחמתי כי עשיתים”. חז”ל מביאים דברים נוספים בכיוון זה6:
אמר ר’ יהודה בר סימון, אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם.
ועוד, הארץ היתה צריכה להוציא “עץ פרי עושה פרי”, שטעם העץ כטעם הפרי, והוציאה “עץ עושה פרי”, שלא כמו שעלה במחשבה בתחילה7. ועוד, “שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין”8.
ממקורות אלה אנו למדים, שיש לבחון את העולם בשני מישורים. המישור האחד הוא המישור האידיאלי, כפי שנראה העולם בעיניו של הקב”ה, והמישור השני הוא כפי שהדברים מופיעים במציאות בפועל, בעולם המעשי-הממשי.
האידיאל אינו יורד בשלמותו אל העולם המעשי, שכן העולם המעשי מוגבל הוא בגבולות החומר, גבולות המקום, הזמן וכדומה, ואיננו יכול להכיל בקרבו את האידיאל הרוחני השלם, שהוא אינסופי, ללא גבולות והגבלות. על-כן נוצר פער בין שני המישורים, והעולם כפי שהוא בפועל, איננו העולם האידיאלי. אין זו “טעות” של הקב”ה, אלא זהו סדרו של העולם, שהחומר ומגבלותיו אינם יכולים להכיל את האידיאל ברום טהרתו.
כך יש לבאר את המדרש. מלכתחילה נברא העולם כשיש לו בחירה מוחלטת. יש אוטונומיה מלאה לארץ, ולכאורה אינה זקוקה לרחמי שמים. מטרת הארץ להכיר את מקורה הרוחני ולהתדבק בו מתוך הבחירה המוחלטת שניתנה לה. אלא שבמצב זה אין הארץ יכולה להתקיים, והניתוק מן העולם הרוחני עלול לנתק את הארץ ממקורה לחלוטין.
על כן נברא העולם למעשה, בצורה המכריחה את האדם לפנות לשמים ולהבין כי שם מקור המציאות. זהו עניינו של הגשם, שכאשר האדם תלוי בו, הוא לומד להתפלל עליו, ולהבין כי הכל נתון בהשגחה אלוקית9.
בריאת העולם נעשתה בדרך זו, שללא בקשה מלמטה, אין השפע בא מלמעלה. השפע תלוי בבקשה ובתפילה עליו. כך אנו רגילים לבאר את הפסוק10: “יהיה חסדך ה’ עלינו כאשר ייחלנו לך”. השפע האלוקי חל על האדם במידה שבה הוא מייחל אליו. “כאשר ייחלנו” – באותו אופן ובאותה דרגה שבהם מייחל האדם לה’, כך משפיע עליו ה’ שפע חסד וטוב.
זוהי פעולתו של הגשם, הגורם לאדם לייחל לה’, ובכך להוריד אליו רוב שפע.
אין זו “תקלה”, שנאלץ הקב”ה לחזור בו, כיון שהדברים לא התפתחו לפי התכנית המקורית. כך הוא סדר הבריאה, שהעולם המעשי נמוך ומוגבל ביחס לעולם הרוחני.
אילו היה ממשיך העולם בדרך הראשונית של השקייה מלמטה, היה האדם מתנתק מן המקור, ודבר זה גורם לבעיות במישורים רבים, כפי שמפרט המדרש בהמשך, ולכן אף שכך הוא האידיאל, לא כך נברא העולם בפועל.
“בשביל ארבעה דברים חזר בו הקב”ה”
המדרש מביא ארבע סיבות לכך שכיום שותה הארץ מן הגשם, ולא מלמטה: א. “בשביל בעלי זרוע” – שהיו משתלטים על מקורות המים, ואילו כשיש גשם – כולם שווים. ב. “בשביל טללים רעים” שבאוויר, שהגשם מנקה את האויר. ג. “שיהא הגבוה שותה כנמוך”. ד. “שיהו הכל נושאים עיניהם לשמים”.
הסיבות מחולקות לשתי קבוצות: א. סיבות הנוגעות לארץ: בשביל בעלי זרוע, ושיהא הגבוה שותה כנמוך. ב. סיבות הנוגעות ל”שמים”: להדיח טללים רעים, ושיהו הכל נושאים עיניהם לשמים.
הניתוק מן העולם הרוחני, המתבטא בהשקיה מלמטה, גורם לבעיות רוחניות – טללים רעים באוויר, שפירושו בעיה בצדדים המופשטים שבעולם, בהבנת דברים רוחניים וכדומה, וחוסר נשיאת עיניים לשמים, שזוהי תוצאה ישירה של הניתוק.
גם בעיות ארציות נגרמות מכך. האחת – חוסר שוויון. במבט שלנו אנו רואים הבדלים בין אנשים שונים, ועל כן יש פערים בין גבוה לנמוך וכדומה. המבט האלוקי רואה הכל בשווה, ולפניו אין הבדל בין גבוה לנמוך11, על כן כאשר הארץ שותה מלמטה – נוצרים פערים, וכששותה מידי הקב”ה – כולם מקבלים בשווה.
בעיה נוספת היא התגלות כח הרע, שהניתוק מן העולם הרוחני מעצים אותו, דבר הבא לידי ביטוי ב”בעלי זרוע”.
באופן נוסף יש לומר, על-פי דברי הרב קוק זצ”ל12:
שלש סבות הן, סבה טבעית, סבה רצונית, והכלל של כולן הסבה ההשגחית, שהיא מחוללת מצד יד ד’ יתברך אשר הועיד לכל דבר וענין תעודתו, באשר אין לך דבר שאין לו שעה. על כן למדנו שגם בהיותינו יודעים את הסבה ההשגחית, אנו צריכים מכל מקום לחקור אחר הסבה הטבעית על פי הרוב, וגם על הסבה הרצונית, שמכל אלה תשתלם ידיעתינו בדרכי ההשגחה העליונה שהוא עמוד של דעת האלקים.
נראה, שכך ניתן לחלק גם את הסיבות המובאות המדרש. הסיבה הטבעית: להדיח טללים רעים.
הסיבה הרצונית: היא סיבה מוסרית, והיא כלולה משניים. סור מרע: מפני בעלי זרוע, ועשה טוב: שיהא הגבוה שותה כנמוך.
והסיבה ההשגחית: שיהיו הכל נושאים עיניהם לשמים.
1 וכן הגירסא בבראשית רבה פרשה י”ג, ט’.
2 לגבי מידת ארבעים שנה, נראה שקשורה לכך שמשה היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ללא לחם ומים, וכן באליהו נאמר (מלכים א’ י”ט, ה’): “וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה”. אכילה ושתיה מספיקות לאדם לארבעים יום, ולארץ לארבעים שנה, שזהו שיעור מקביל.
3 לשון “מתנות כהונה” בבראשית רבה פרשה י”ג, ט’.
4 שכן “קבר” הוא ביטוי לדבר פנימי, כפי שקראו חז”ל לרחם – קבר (עי’ אהלות פ”ז מ”ד ועוד מקומות).
5 בראשית ו’, ז’.
6 בראשית רבה פרשה י”ב, ו’.
7 בראשית א’, י”א וברש”י שם.
8 רש”י בראשית א’, א’.
9 עי’ ברמב”ן דברים י”א, י’, על ההבדל בין מצרים לארץ ישראל בעניין זה.
10 תהילים ל”ג, כ”ב.
11 דוגמא לדבר ניתן לראות בעניין אחר, בדין יהרג ואל יעבור. המקור לדין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים הוא בסברא (סנהדרין ע”ד ע”א): “מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי” (מי יאמר שדמך אדום יותר, שמא דמו של אותו אדם אדום יותר). סברא זו נכונה בכל המקרים, והיא תיאמר גם לאדם צדיק וחסיד שאין לו להינצל בהריגת אדם אחר, פושע רב מעללים, שכן דמו לא אדום יותר. מצד הנשמה – כולם שווים, ואיננו יכולים לומר מי עליון יותר, אף שמצד המעשים, בהסתכלות של העולם הזה, יש הבדלים בין אנשים שונים.
12 עין אי”ה ברכות ב’, פ”ז, פסקה ל”ד.