בנין אב משני כתובים

בברייתא של י"ג מידות, המופיעה בתחילת 'תורת כהנים', מובא:

מבניין אב משני כתובים – כיצד, לא הרי פרשת הנרות כהרי פרשת שילוח טמאים ולא הרי פרשת שילוח טמאים כהרי פרשת הנרות, הצד השווה שבהן שהן בצו מיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.

י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הן י"ג צורות התייחסות לדבר ה' ולימוד ממנו, וניתן לקבל מהן הדרכות כלליות של תורה. ננסה לעיין במידה זו של "בניין אב משני כתובים", שאחד מהם, שילוח טמאים, מופיע בפרשתנו.
בנין אב הנדרש משני כתובים פירושו שלא די בכתוב אחד כדי ללומדו. ישנם דברים המורכבים משתי בחינות, ששתיהן צריכות להתבטא בצורה מלאה, ולא לבוא האחת על חשבון חברתה.

נעיין בדוגמא שמביאה הברייתא ללימוד זה.
פרשת הנרות (ויקרא כ"ד, א' – ד') היא פרשה שעניינה הוא לדורות. נרות המנורה הם חלק מהופעת ה' הנצחית על עם ישראל, וכפי שאומר הפסוק: "לפני ה' תמיד חקת עולם לדרתיכם".
פרשת שילוח הטמאים (במדבר ה', א' – ד'), כמו כל עניין הטומאה, היא זמנית וחולפת. אף הביצוע של שילוח הטמאים נאמר בסמוך לציווי, שכן זוהי פרשה שעניינה הוא "מיד", תיקון מחנה ישראל בזמן המיידי.
שתי הפרשיות, שלכאורה אין קשר ביניהן, מקושרות בתורה על ידי המילה "צו" המופיעה בשתיהן, ומלמדת שכל "צו" הוא מיד ולדורות.

ישנם מעשים אותם אנו עושים מתוך הסתכלות לטווח ארוך. אנו רוצים להוביל תהליכים שתוצאותיהם ישפיעו לאורך זמן. פעמים שמעשים אלו מזניחים את ההווה ואף פוגעים בו. ההסתכלות הרחוקה מתעלמת מהבעיות של היומיום ולא נדרשת אליהן.
מנגד, ישנם מעשים שאנו עושים כדי לפתור בעיות מקומיות, עכשוויות. אנו עסוקים ב"כיבוי שריפות" וממילא אין מבטנו מופנה אל העתיד. פעמים שהסתכלות כזו מתעלמת מההשפעות וההשלכות שיש למעשינו על העתיד.
ההבדל בין שתי ההסתכלויות דומה להבדל שבין רץ המרתון לרץ מאה מטרים. האחד שומר את כוחותיו להמשך הדרך, ואת מאה המטרים הראשונים הוא עובר לאט יחסית לחבירו שמשקיע את כל כוחותיו למשך מספר שניות.
האם ניתן לשלב בין שתי ההסתכלויות? להפנות מבט אל העתיד בלא התעלמות מן ההווה?

"צו – מיד ולדורות". הציווי האלוקי הוא אשר מאחד את שני המבטים. הוא בונה את הנצח, יחד עם התייחסות להווה. החזון האלוקי העתידי אינו מזניח את פתרון הבעיות המקומיות, ולהיפך, ההתעסקות העכשווית יונקת מן החזון העתידי וקשורה אליו.
משתי הפרשיות האלה, שאינן קשורות לכאורה, נלמד היחס ל"צו". כל מקום שיש צו, שיש בו ציווי אלוקי, הרי שהוא מיד ולדורות, הוא פונה אל שני המישורים האלה ומטפל בהם בלא להזניח אחד לטובת השני.

דוגמא נוספת לכך אנו מוצאים בדין המיוחד של סמיכת גאולה לתפילה.
הגאולה עניינה לדורות. זוהי שאיפה נצחית של האומה הישראלית והעולם כולו הנטועה בעתיד.
התפילה – "חיי שעה", עוסקת בצרכי האדם ובחייו היומיומיים.
אף כאן אנו נדרשים לסמוך גאולה לתפילה ותפילה לגאולה ולאחד את שני המבטים.
הצפיה לגאולה תהיה שלמה רק אם תפנה גם אל תיקון החיים בהווה, ולא תהיה תקווה אוטופית המנותקת מן החיים. אף התפילה תהיה שלמה רק אם בקשת הצרכים העכשוויים תושפע מבקשת הגאולה העתידית ולא תתייחס רק להווה.
שתי ההסתכלויות יחד בונות את "בנין האב" השלם, את ההתייחסות הנכונה אל המציאות, הנוכחית והעתידית.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *