רבי חייא קמייתא

נדון בשיעור היום בדברי "ר' חייא קמייתא":

בבא מציעא דף ג עמוד א
תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז – נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר

ר' חייא לומד ומרחיב את דין מודה במקצת – מהתורה אדם שהודה שחייב לחברו 50 וחברו תובע ממנו 100 התורה מחייבת את המודה להישבע שלא חייב את שאר הכסף. ר' חייא מרחיב את הדין שגם אם עדים העידו שחייב 50 לחברו וחברו טוענו 100 שחייב להישבע על השאר.
אך דברי ר' חייא שפשוטים בבבלי נמצאים במחלוקת בירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק א הלכה א
תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי אמר לו לא היו דברי' מעולם הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז. רבי חייה רבה אמ' הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר. אמר רבי לא משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה. מכיון שתפוש בחצייה אלא כמי שהביא עדים שחצייה שלו ותימר נשבע ונוטל. אוף הדא דמייא לה. רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי אמר ליה אין מוסרין שבועה לחשוד. אמר ליה אפילו לשון שבועה אין מוסרין לו. כיצד נשבע רב הונא אמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משוה פרוטה אמר רבי יוחנן אם מזו שבועת תקנה היא.

הפסיקה הרווחת בפוסקים היא כדברי ר' חייא:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ד הלכה י
מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים.

מעניין לשים לב לכך שכתב הרמב"ם שפסקו כך כל הגאונים, שבדרך כלל אין זה מדרכו של הרמב"ם להזכיר את פסיקת הגאונים.
על מנת להבין את המחלוקת בין ר' חייא לר' יוחנן נעמוד על השאלה מה הדין כאשר בית הדין חייבו את הנתבע האם חייב שבועה על השאר כמו בעדים ומודה במקצת או לא, במחלוקת זו נחלקו הש"ך וקצות החושן.
ניתן לנסות לדייק אף את שיטת הרמב"ם בנידון:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ד הלכה טז
אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע הסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי.

בית הדין פסקו שחייב 20, והרי לנו שהרמב"ם מחייב שבועה על השאר (ואף מנמק שהרי נתחייב במקצת בדומה ללשון מודה במקצת) הרמב"ם מביא שיטה שחייב שבועת תורה על השאר אך כותב כי דעתו נוטה לחייב שבועת היסת מדרבנן ומדאורייתא אינו חייב שבועה.
על דברי הרמב"ם הללו מקשים האחרונים(ש"ך וקצות החושן¹) מדוע שתהא הודאת פיו גדולה מחיוב בית הדין?
עוד נקודה נוספת שיש להקשות, על פי מה שנכתב בספר החינוך:

ספר החינוך מצוה קכב – מצות עדות
(א) להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר [ויקרא ה', א'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין.
ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין², ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין. כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור.

דברי החינוך שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד אלא אם כן יש תביעה קיימת שנויים במחלוקת. ויש להתבונן מה שורש המחלוקת אם צריכים העדים להגיע מעצמם או לא בדיני ממונות? ולשיטה שסוברת כמו החינוך מדוע לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות?
יש להעיר שגם לפי דברי החינוך אם אדם ראה גנבה או גזלה גם לשיטת זו עליו להגיע להעיד מעצמו מפני שיש בזה צד איסור, אלא דבריו באו רק לגבי דיני ממונות שאין בהם גם דיני איסור.

סיכום השאלות:
מה הדין ברבי חייא קמייתא? האם למסקנה צריך להישבע על שאר הכסף או לא?
מה הדין כאשר חייבו בית הדין במקצת האם נשבע על השאר?
ביחס לדיני עדות – האם יש מצווה על העד להגיע לבית הדין ולהעיד אף בדיני ממונות?

מצוות טוען ונטען והמצוות הכלולות בתהליך הדין
על מנת לענות לשאלות שהקשנו, נפתח בהקדמת היסוד שהוזכר בשיעורים על תחילת המסכת.
הגדרת מצוות טוען ונטען:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רמו
והמצוה הרמ"ו היא שהורנו בדין הטוען ונטען והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (משפטי' כב) על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה. ולשון מכילתא כי הוא זה עד שיודה במקצת. ובזה הדין יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מן התביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה והכפירה. וכבר התבארו משפטי דין זה בשלישי מקמא (כז א, לה – לו א) גם כן ובראשון ובשמיני ממציעא ובחמישי ובששי ובשביעי משבועות וממנו שאלות רבות מפוזרות במקומות רבים מן התלמוד:

מהרמב"ם עולה (כפי שהרחבנו במקומות אחרים) שמצוות טוען ונטען מוטלת על האנשים הדנים – הטוען והנטען.
עוד הסברנו שהדיון בין הטוען לנטען יוצר זיקה שמחייבת את בית הדין להכריע בדיון ביניהם.
עוד שתי מצוות שיש להסתכל עליהן ברמב"ם בהקשר זה הן:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קעז
והמצוה הקע"ז היא שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא (פ"ד ד, שבועו' ל א) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזאת אחת מן הכוונות שכולל עליהם הצווי הזה.
ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו (סנה' ג א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך.
ויש בו עוד שראוי לדון את חברו לכף זכות (שבועו' וספרא שם) ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים מן התלמוד:

הרמב"ם כולל במצווה קע"ז 3 דינים:
לתת לכל בעל דין את היכולת לטעון טענותיו בלי שיאמרו לו לקצר את דבריו.
כל איש מצווה לדון דין תורה שהוא יודע בו ולהפסיק את הריב בין בעלי הדין.
כל אחד מצווה לדן את חברו לכף זכות.
אנחנו נתמקד בדין ה2 שמוזכר ברמב"ם.
אך ראשית המצווה השנייה ברמב"ם:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קעח
והמצוה הקע"ח היא שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. והנה הביאו רבותינו עליהם השלום ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה (שם הוב' בל' רצז) אם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי. ואם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון וכחש בה ונשבע עליה חייב קרבן עולה ויורד [מ"ע עב] כמו שבאר הכתוב (שם) ובתנאים הנזכרים בשבועות (רפ"ד). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסנהדרין ובשבועות (פ"ד):

על מצווה זו יש להעיר שהרמב"ם לא מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות בחיוב העדות, דבר שראינו שמחלק הרמב"ם בהלכה וצ"ע.
אם כן יש ברמב"ם 3 מצוות שונות שכוללות את הדין:
1. יש מצווה על טוען ונטען דהיינו בעלי הדין לדון בדבריהם.
2. יש מצווה על בית הדין להשבית את המחלוקת מבעלי הדינים.
3. יש מצווה על העדים לבוא ולהעיד את שיודעים בפני בית הדין.
יש לדון האם העדים משתייכים יותר לחלק הטענות של בעלי הדין או שהעדים הם יותר חלק מתהליך הפסיקה.
וכן יש להגדיר את תפקיד בית הדין – הרמב"ם הגדיר זאת "שישבית את הריב שבין בעלי הדינים" ובלשוננו בית הדין מחויב להתיר את הזיקה שנוצרה בין בעלי הדינים, דין התורה חותך ומפריד את הזיקה.
לאור ההקדמות הללו יש לתרץ את השאלות שהקשנו בתחילת דברינו, נעמוד תחילת על שורש המחלוקת:

הודאת עדים – ראיות או פסיקה

תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק א הלכה א
תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי אמר לו לא היו דברי' מעולם הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז. רבי חייה רבה אמ' הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר.

על פי הקדמתנו ניתן לתרץ את שורש המחלוקת כך:
לפי ר' חייא – הודאת העדים כהודאת פיו כלומר העדים הם חלק מתהליך הטענות של בעלי הדין.
לפי ר' יוחנן – אין הודאת העדים כהודאת פיו כלומר העדים הם חלק מתהליך הפסיקה של בית הדין.
על ההסבר בדברי ר' חייא יש להביא כראייה נוספת לדברנו את דברי הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא בשיעור על מודה במקצת והעדאת עדים):

ואשר מוכרח מזה לומר דזו הלכה מיוחדת בעדים דמה שהעדים מעידין נחשב כאילו הבע"ד עצמו יודע והודה אעפ"י שבאמת הוא מכחישן

נראה לבאר בדעת ר' יוחנן – החידוש של עדים בתורה מגיע מפני שיש מציאויות של העלם , של ספקות. כל הספקות נולדים מפני חוסר הידיעה והעדים הם שמגדירים ומספרים את המציאות, בלי העדים אין המקרה מועבר לבית הדין, במילים אחרות העדים מחילים את מציאות המקרה ועל פי זה העדים הם חלק מתהליך הפסיקה של בית הדין³.
בנוסף, על פי הסבר זה גם מתבארת המחלוקת האם על העדים להגיע מעצמם להעיד בבית הדין אף בדיני ממונות, שכן לפי ההבנה שעדים הם חלק מטענות בעלי הדין חובה עליהם לבוא לבית הדין וליצור את הטענה, את הזיקה ולתת לבית הדין להכריע ולפסוק את הדין.
אך לפי ההבנה שהעדים הם חלק מתהליך הפסיקה (לפי הרמב"ם והחינוך) ממילא אין להם חובה לבוא לבית הדין כל עוד הזיקה לא נוצרה כבר והדבר מתחדד יותר בדברי החינוך שאין עליהם לבוא כשבית הדין לא זימן אותם מדבריו משמע כאמור שהעדים הם חלק מתהליך הפסיקה ולא משלב הראיות והטענות.

פסק בית הדין – מתיר את הזיקה
כעת נפתור את השאלה השנייה – מה הסברה לומר שהודאת פיו מחייבת שבועה ואילו פסק בית הדין לא מחייב שבועה? (כדברי הרמב"ם)
לפי דברינו פסק בית הדין מתיר את הזיקה שבין בעלי הדין, וכאשר בית הדין פוסקים את הדין במקרה שהזכרנו הם לא רק פוסקים שמשלם 20 הם פוסקים גם שלא חייב את ה80 האחרים. אם בית הדין לא חותכים את הדין לחלוטין אין זה פסק דין. לא יכול להיות שפסק יוליד שבועה שהרי אחרי הפסק אין יותר זיקה בין בעלי הדינים, לא יכול להיות שפסק ממשיך את הריב בין בלעי הדין שהרי הפסק תפקידו להשבית את הריב ולהתיר את הזיקא.
נראה שזו גם המחלוקת בין הרמב"ם לגאונים שעל פי הגאונים בית הדין יכול ליצור זיקה ולחייב שבועה מן התורה על שאר הממון, אך כאמור דעתו של הרמב"ם נוטה אחרת ויצירת זיקה מעין זו מנוגדת להגדרת המצווה כפי שהגדירה הרמב"ם.

מודה במקצת – יוצר זיקה
לאור הדברים שאמרנו נראה גם לבאר נקודה נוספת בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א
אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה – משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי – אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.

ישנן שתי דרכים להגדיר מודה במקצת:
1. המודה מודה לחלוטין ב50 וכופר לחלוטין ב50 השניים.
2. המודה מודה בחלק מה100 וכופר בחלק מה100.
לפי ההסבר השני דברי רבה אין באים ללמד טעמא דקרא כפשוטו אלא הם באים לחדש את צורת ההסתכלות על מודה במקצת ובאים להסביר כי מודה במקצת יוצר זיקה, יוצר שאלה פתוחה שבית הדין צריך לפתור אותה (כאשר הפתרון למודה במקצת הוא שבועה). לפי הסבר זה עולה שהשבועה היא חלק מהפסק⁴, השבועה באה על מנת להתיר את הזיקה.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *