דרכי לימוד – שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו
נתמקד היום בלימוד הקל וחומר של ר' חייא ובעיקר בדברי רבה, נפתח בלימוד הסוגיה:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א – ב
תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז – נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר … מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר – שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה. דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה
הגמרא מביאה את רבה כנימוק לסברתו של ר' חייא, אך האמנם כן הדבר? הרי בדברי ר' חייא דובר על אדם שכן כופר בכל! ובכל זאת רוצה ר' חייא לחייבו מקל וחומר שבועה גם כאשר העדים העידו כנגדו. והרי רבה הסביר את טעם התורה לחייב רק מודה במקצת והתנאים שמסביר רבה לא מתקיימים על פניו בדברי ר' חייא.
אם כן עלינו ליישב את הדברים.
נראה לומר שמכאן רואים שקל וחומר לא פורכים מסברה, נביא את דברי התוספות רא"ש בעניין ולאחר מכן נרחיב בביאורו:
תוספות הרא"ש מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א
מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה. דהוה ליה למימר שהעדאת עדים גדולה מהודאת פיו מק"ו, דהאי לישנא דנקט משמע שיש סברא וטעם לחייב שבועה בהודאת פיו [טפי] מבהעדאת עדים אי לאו ק"ו.
במבט ראשוני היה ניתן לומר שקל וחומר כל כולו סברה, אם כן מדוע שסברה לא תפרוך קל וחומר? אלא שבמבט מעמיק יש לומר שקל וחומר אינו נוצר מסברה ולפעמים הפוך מסברה ניתן דוגמה:
ראובן ושמעון מבקשים לצאת הביתה לברית בנם הבכור, המפקד נותן לשמעון לצאת.
כעבור כמה שבועות ראובן ושמעון מבקשים לצאת לפדיון של בנם, כעת המפקד נותן לראובן לצאת ולא לשמעון, ראובן נשא קל וחומר בעצמו ויצא הביתה, וכמובן שמיד צעק עליו המפקד!
קל וחומר יכול גם לסתור את הסברה כאמור ואינו נובע רק ממנה ומצאנו לשון זו בראשונים ובאחרונים שאמרו על קל וחומר:
קובץ שיטות קמאי מסכת בבא מציעא דף מא עמוד ב
מידה היא בתורה דאפי' אם יש מאה חומרות בלמד אם יש חומרא אחד במלמד שאינה בלמד לא ילפי' ליה
"מידה היא בתורה" – דבר הנדרש בתורה, שיש לו מקור בכתובים ואינו רק מה שעולה בסברה פשוטה.
דבר זה משמע גם מהסברו של האר"י הקדוש על מידת קל וחומר:
פרי עץ חיים שער עולם העשייה פרק ו
מקל וחומר. דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהת"ת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחו"ג שבת"ת, וזהו מקל. כי קל רמז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם:
ונראה לבאר מכאן ישנם הלכות, מצוות דינים – שמונהגים ברחמים וישנם שמונהגים בדין.
אם מצאנו מצווה או דין מסוים בתורה שמונהג ברחמים ויש בו חומרה מסוימת שהיא במידת הדין עלינו לומר קל וחומר למידה שמונהגת בדין שהחומרה אמורה להימצא בה.
הודאת פיו של האדם – היא נוהג של חסד, האדם מודה "מנדבת לבו" ומחליט לגלות את האמת אף ללא חיוב מצד בית הדין. לעומת זאת העדים הם חיוב על פי מידת הדין ואין הם תלויים ברצונו של האדם אלא הם מחייבים אותו בבית הדין.
לפי דבריו עולה שהלימוד הוא כך:
אם הודאת פיו שהיא הנהגת רחמים יש בה חיוב שבועה שהוא מצד הדין, בעדים שהם בהנהגת הדין פשוט שצריכה להיות חיוב שהיא כאמור הנהגת הדין
העמקה זו בלימוד קל וחומר תסייע לנו בהבנת עומקם של דברי רבה ור' חייא.
אך לפני שנחזור להסביר את דבריהם נקדים הקדמה נוספת – כאשר חכמים מתקנים תקנה יש את עצם התקנה ויש את אופן התקנה.
ניתן להבין זאת דווקא מתקנות היוצאות מן הכלל שמובאות במסכת גיטין:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף יד עמוד א
אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופיא ואידך דאמר רב חנניא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ה"ק דברים הללו לא ניתנו לחזרה הא אמר רב חדא זימנא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלשתן קנה אי מההיא הוה אמינא הני מילי מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו קמ"ל.
ישנן 3 הלכות שחכמים קבעו אותן בלי טעם – מה הכוונה? תוספות כבר מעיר:
תוספות על מסכת גיטין דף יד עמוד א
כהלכתא בלא טעם פי' מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת ב"ב ד' קמד
תוספות מעיר שכן יש טעם לתקנה של חכמים! אם כן מה הכוונה ללא טעם? אלא שאין אופן לתקנה, אין דרך עליה נסמכות התקנות.
וכעת דברי הסוגיה מוסברים כפתור ופרח – דברי רבה הם טעם התקנה1 ודברי ר' חייא הם אופן התקנה.
כפי שהסברנו בשיעורים קודמים במסכת ר' חייא מגדיר את שבועת מודה במקצת ככלי להתרת הזיקה בין בעלי הדין, ולכן יש להבין את הקל וחומר שבדבריו כך:
אם הודאת פיו יוצרת זיקה שאנו מתירים באמצעות השבועה, עדים שיוצרים זיקה ביתר שאת קל וחומר שיצטרכו שבועה כדי להתיר את זיקתם.
1 כלומר רבה הסביר את הטעם שהתורה חייבה שבועה למודה במקצת.