"תפוחי זהב במשכיות כסף" (שיחה לפרשת "ויגש")

נאומו של יהודה המופיע בתחילת פרשת ויגש נדרש בכמה פנים על ידי חכמים, ויש בדרשות אלו כדי להעמידנו על עומקם של דברים.

אמרו במדרש¹:

דבר אחר, "ויגש אליו יהודה", כתיב (משלי כ"ה) "תפוחי זהב במשכיות כסף", תרגם עקילס הגר: חזורין דדהב בגו דיסקרין דכסף. "דבר דבור על אופניו", מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף.

יש להבין את המדרש. מה פירוש האמירה שדבריו של יהודה נראין לכל צד? לאיזה צדדים נראו דבריו של יהודה? ניתן לכאורה לפרש שיהודה דיבר מצד אחד בעדינות ומצד שני בתקיפות. אלא שיש לשאול – כיצד הבנה זו קשורה לתחילת הפסוק במשלי: "תפוחי זהב במשכיות כסף"?

נראה שיש בדרשה זו עומק, שיתבאר לאור עיון בדרשה הבאה במדרש:

דבר אחר, "ויגש אליו יהודה וגו'", כתיב (משלי כ'): "מים עמוקים עצה בלב איש וגו'", (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.

המדרש דורש את הפסוק²:

מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.

על יוסף ויהודה. לבו של יוסף הוא כמים עמוקים, ויהודה מנסה לדלות מלבו של יוסף את מה שיש בו, ולעמוד על פשרו של האיש העומד לפניו.
בשם משמואל³ מציין שבזוה"ק דרשו בצורה הפוכה, שלבו של יהודה הוא כמים עמוקים, ויוסף הוא איש תבונה המנסה לדלות את מה שבלבו של יהודה.
נעיין בדרשת הזוה"ק בהקשרה, ומתוך כך ננסה לעמוד על עומקה של הדרשה⁴:

רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם. בא וראה. יוסף לא די לו שלא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם טוב ואמת, וכך דרכם של הצדיקים תמיד, משום כך הקב"ה חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא.
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
רבי אבא היה יושב על שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא, וישב על פיסת קרקע שהיתה תלויה. והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש שהיה בא אליו, יצא שרץ אחד, והרג את הנחש. כשהתעורר אותו אדם ראה את אותו נחש מולו, הזדקף אותו אדם ונפלה אותה פיסת קרקע לתהום שתחתיו, וניצל. בא ר' אבא אליו, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, שהרי הקב"ה זימן לך שני אלו הניסים, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם: כל ימי לא שילם לי אדם רעה בעולם, שלא התפייסתי איתו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עימו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי כל היום לאותה רעה ששילם לי. ולא די לי בכך, אלא שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמהם טובה. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, שיוסף היו אחיו ודאי, והיה לו לרחם עליהם, אבל מה שעשה זה יותר מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יזמן לו נס על נס. פתח ואמר: "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי יודע", "הולך בתום ילך בטח" זה אותו אדם, שהולך בדרכי התורה, "ילך בטח" שלא יכולים מזיקי העולם להרע לו.

רבי אבא דורש את הפסוק בשתי צורות. בראשונה – "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, ובשניה – זה יהודה. ברקע של דרשות אלו ניצבת תכונתו של יוסף להשיב טובה תחת רעה, וכפי שעולה מן הסיפור באותו אדם שראה רבי אבא בשערי לוד.

ביאור הדברים.
בנאומו של יהודה יש עומק לפנים מעומק. יש בו פשט, יש בו נשמה, ויש בו נשמה לנשמה.
המדרש מתאר את הפשט. יהודה עומד מול השליט האדיר, משנה למלך מצרים, המתעלל בו ובאחיו פעם אחר פעם. הוא מבין כי יש דברים בגו. הוא מבין שליוסף יש בודאי איזו כוונה במעשיו, ועל כן הוא חוזר ומספר את הסיפור כפשוטו, ומחפש לראות באיזו נקודה יגיב יוסף. כך ידע מה רצון השליט וכיצד עליו לנהוג.
זה הפשט. הסיפור כמות שהוא, מתוך רצון להבין את כוונתו.

יוסף, מצידו, יודע את הסוד. מבחינתו הסיפור כפשוטו נועד לחשוף את סודו של יהודה.
יוסף יודע שהוא שייך לי"ב שבטי י-ה. הן דמות דיוקנו של אביו נראתה לו ומנעה ממנו לתת שרעו לעם זר. עתה רוצה הוא שגם אחיו ידעו זאת, ויחשפו את עומק ערבותם ההדדית.
כאשר יוסף שומע את דבריו של יהודה, הוא מחפש לשמוע את יחסו לארוע – האם יהודה למד לקח? יהודה אמנם כלל לא התכוון לכך, אך כאשר הוא אמר⁵: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים", מצא יוסף את שחיפש, והתגלה לאחיו. בדבריו של יהודה גנוזה הערבות ההדדית שבין האחים, שאותה ביקש יוסף לדלות. המים העמוקים נמצאים בלבו של יהודה, ויוסף השכיל לדלותם ולהוציאם אל הפועל.

אולם, בזוה"ק יש דרשה נוספת. הערבות ההדדית שחושף יוסף אינה כל העומק שיש בדבריו של יהודה. נאום זה עצמו הוא חלק מהתכנית האלוקית לקיים את ברית בין הבתרים⁶: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
הקב"ה דולה אף הוא מדבריו של יהודה את העמוק הגדול יותר, של גלות מצרים וגאולתה.

יהודה אמר את דבריו פעם אחת, והתכוון למטרה אחת, אך דבריו "נשמעים לכל צד", כדברי המדרש. יש בהם עומק לפנים מעומק.

זהו הקשר לתחילת הפסוק המובא במדרש: "תפוחי זהב במשכיות כסף". ידועים דבריו של הרמב"ם על פסוק זה⁷:

אמר החכם "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו". ושמע באור ענין זה אשר הזכיר. "משכיות" הם הפתוחים המרושתים, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד, כמו מעשי הצורפים, ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם, תרגום "וישקף" – "ואסתכי". אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד הוא הדבר הדבור על אפניו. התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם, לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים – כלומר, שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהיה פשטו נאה ככסף, וראוי שיהיו תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף, וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב. וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם – חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תקון מצבי החברה האנושית, כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן – חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן.

דברי הנבואה הם כרשת מוכספת, שבתוכה יש תפוח מזהב. המתבונן מרחוק רואה כלי יפה מכסף ודי לו בכך. המעמיק להתבונן – רואה את החורים, שדרכם ניתן לחזות בכלי הזהב.
כך הם דבריו של יהודה. כלפי חוץ היה זה נאום נרגש של אח המנסה להציל את אחיו מחיי עבדות. המעמיק להתבונן אל הנשמה שיש בדבריו, מגלה בהם עומק נוסף – חשיפת הערבות שבין האחים, והתכנית האלוקית של גלות מצרים.

הזוה"ק מדגיש כי כל הדברים שהיו כלולים בדבריו של יהודה יצאו אל הפועל בזכות מידותיו המתוקנות של יוסף. אם היה יוסף משיב רעה לרעה שעשו לו – לא היתה מתגלה האחדות והערבות שבין האחים, ולא זו היתה הדרך להוריד את משפחת יעקב למצרים. כל גאולתם של ישראל תלויה במידות מתוקנות, בנכונות להעביר על המידות ולהשיב טובה תחת רעה. זהו ההקשר שבו מביא רבי אבא את דבריו. המידות המתוקנות הם הבסיס והתנאי לגאולת ישראל.

השל"ה הקדוש⁸ מרחיב את דבריו של הרמב"ם גם ביחס לתורה שבעל פה. גם המשנה והגמרא בנויים כתפוחי זהב במשכיות כסף.
הצד הנגלה שבהם הוא מסודר ויפה. יכול אדם ללמוד את הסוגיא עם הראשונים, לסדר את השיטות ולהגדירן, ודי לו בכך.
אך המתבונן להעמיק ב"חורים" אשר בסוגיא – בקושיות העולות מלשון חכמים וממילותיהם – מגלה את העומק, את הסוד הבונה את פשטם של דברי התורה.

בדברי המדרש והזוה"ק טמונה גם הדרכה ביחס ללימוד תורה. כאשר מנסים לחשוף את העומק הגנוז בסוגיות עולה לפעמים השאלה – האם הראשונים התכוונו לכך? האם הרמב"ם בדבריו התכוון להבנה המעמיקה שאנו תולים בהם?
על שאלות אלו ניתן לענות בשאלה: האם יהודה בדבריו התכוון לחשוף את הערבות ההדדית? האם ידע שדבריו יובילו לגלות מצרים וגאולת מצרים?
ביאור הדברים הוא, שהעוסק בפשט בצורה אמיתית – הרי שדבריו כוללים גם את הסוד, אף אם הוא לא מודע לכך. מתוך שהיה הרמב"ם איש אמת, שהעמיק בהתבוננותו בדברי חז"ל, אף אם לא עמד על הסוד שבהם – הרי שהסוד כלול בדבריו. דבריו הם כמים עמוקים, ועלינו לנסות להיות איש תבונה ולדלות את העומק הגנוז בהם – אף אם האומר לא התכוון לכך.

דוגמא לכך ניתן לראות בתשובה של החתם סופר, שעוסקת בענייני ארץ ישראל, ונשלחה לארץ ישראל. בסיום התשובה כותב החתם סופר⁹:

הכותב דבריו יתיב בארעא דחשוכא ומילין לצד עילאה ממלל ברוח נמוכה, ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכוחה, יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובכל מלאכה, ועל דרך זה נתעלה תלמוד בבלי על ירושלמי אחר שנתקבל שם והיתה הרוחה, בדין ובהלכה.

כשדבריו של החתם סופר יגיעו לארץ ישראל – הם יתעלו ויתקדשו פי שנים, בזכות מעלתה של הארץ¹⁰. דברי התורה הם עמוקים וכוללים הרבה יותר מאשר הפשט הגנוז בהם, ואף מעבר למה שהתכוון הכותב בעצמו. יש בהם סגולה – ובמיוחד בארץ ישראל – להכיל עומק לפנים מעומק, שהולך ומתברר בכל עיון והעמקה בהם.

אנו חיים את הפשט ולא תמיד מודעים כמה עומק, סוד ונשמה הוא מכיל בתוכו. אנו עושים "פנים אל פנים" ולא יודעים להעריך אלו עולמות גנוזים במעשינו.
דבר אחד ברור. אם מדותינו תהיינה מתוקנות ונדע להעביר על מידותינו, למחול לכל הפוגע בנו ולהשיב טובה תחת רעה, גדולים סיכויינו להיות "פלטפורמה" שעליה יופיעו אלינו דבר ה' ורצונו, יחד עם הגאולה השלמה.
עבודת המידות יחד עם האכפתיות והדאגה לכלל ישראל הם המרשם הבדוק לתפקידנו בעת הזאת ובכל עת.

---

¹ בראשית רבה פרשה צ"ג, ג'.
² משלי כ', ה'.
³ ויגש, תרע"א.
⁴ זוה"ק ח"א מקץ, ר"א ע"ב.
⁵ בראשית מ"ד, ל"ב.
⁶ בראשית ט"ו, י"ג.
⁷ מורה נבוכים, פתיחה, עמ' י'.
⁸ הקדמה לתולדות אדם, ו'.
⁹ שו"ת יו"ד סי' רל"ג.
¹⁰ עי' בזהב הארץ עמ' 13, הרחבת דברים ומקורות ביחס לדברי החתם סופר.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *