וארא – שלישי – את עצמנו נבקש ונמצא!
בתחילת החלק היומי של הפרשה מופיע הפסוק:
שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק כט
וַיְדַבֵּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ:
מדוע מוסיף הקב"ה בדבריו למשה "אני ה'" למה לא לומר רק שידבר אל פרעה.
נקודה זו הופיעה גם בתחילת הפרשה:
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:
לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְקֹוָק֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים:
וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם:
וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:
הרב קוק מדבר על הדברים הללו באורות הקודש ג' במוסר הקודש:
אורות הקודש ג' עמ' קל"ו פסקה צ"ז – בקשת האני העצמי
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
מסביר הרב קוק שכל מושג הגאולה הוא חזרה אל העצמיות, לא דבר חדש וחיצוני אלא למצוא את השורש שלנו. ה'אני' שלנו אלוקי, הקב"ה מוציא אותנו מהגלות כדי שנזהה ונגלה את עומק חיינו. ולכן עלינו לשאוף למצוא את הנביעה הפנימית של החיים, לא למלא את עצמנו בדברים חיצוניים.
הקב"ה מלמד את משה שעלינו לדרוש את עומק עצמיותנו כדי לצאת מהגלות – "את עצמנו נבקש ונמצא", מתוך כך שנתבע נקודה זו מעצמנו נצליח למצוא ולתבוע גם משאר האומה למצוא את אני ה', החלק האלוקי המתגלה באומה.
אין לתת לגורמים חיצוניים להשפיע על גילויי עצמיותנו, לא לתת מקום לאג'נדות חיצוניות להשתלט על מוסדות המדינה והצבא, אלא רק בירור עמוק של זהותנו והנקודה האלוקית המופיעה בקרבנו, אנו עם קדוש וגם מחננו – "והיה מחניך קדוש". שנצליח לדרוש את מהותנו וממילא נראה גאולת עולמים.