סוגית הילך
נקדים ונפתח את לימודנו בהסברת המבנה הכללי של הסוגיה:
ר' חייא (קמייתא) למד שכמו שמודה במקצת חייב שבועה על שאר הכסף, כדי לא לשלמו. כך גם עדים יכולים לחייב את האדם בממון ובשבועה על שאר הכסף.
הגמרא הסיקה שאין לייחס בין ר' חייא למשנה.
והציעה מימרא אחרת של ר' חייא עליה אמר ר' חייא שהתנא של המשנה מסייע לה ומהווה לה מקור נוסף:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב. מאי טעמא – הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא, כיון דתפיס – [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא, וקתני ישבע. ורב ששת אמר: הילך פטור. מאי טעמא – כיון דאמר ליה הילך, הני זוזי דקא מודי בגוייהו – כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים – הא לא מודי, הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה.
– ולרב ששת קשיא מתניתין! – אמר לך רב ששת: מתניתין תקנת חכמים היא. – ואידך: אין, תקנת חכמים היא. ומיהו, אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב – מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור – מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא?
לפני שנבין את המשך הגמרא ביחס למבנה הכללי, יש לשאול על הלשון של הגמרא מדוע הגמרא אומרת על הילך שהוא "נמי כ" מודה במקצת, מכאן משמע שהילך הוא לא מודה במקצת ממש – מדוע? מה ההבדל?
בהמשך הגמרא מבינה שאכן לר' חייא למסקנה אין הכוונה שמדין תורה צריך להישבע במשנה אלא שזו תקנת חכמים כעין דאורייתא, אם ניתן לומר "בהשראת" דין מודה במקצת. בגלל הדמיון להילך הרחיבו חכמים את דין הילך לדין המשנה "שניים אוחזין בטלית"
אגב הדיון בשיטת ר' חייא הגמרא מאריכה להסביר גם את שיטת רב ששת. יש שהסתפקו בסוגיין שלכאורה לא דרך הגמרא להקשות "מאי טעמא" על שתי צדדי המחלוקת לרוב צד אחד יותר מובן וצד אחד פחות מובן.
שיטת רש"י בדין הילך
בנוסף לדברי הגמרא יש גם לעיין בדברי רש"י:
רש"י מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א ד"ה והילך
והילך – לא הוצאתים, והן שלך בכל מקום שהם.
דברי רש"י מחודשים לכאורה, והראשונים אכן תמהו עליו שניתן להבין את דברי רש"י שדין הילך קיים רק בפיקדון ולא במלווה, שהרי "מלווה להוצאה ניתנה" ואין זה אותו כסף.
בהמשך מסביר רש"י את טעמו של ר' חייא:
רש"י מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
חייב – לישבע על השאר, ולא אמרינן הני דקמודי ליה בגוייהו, הואיל ואיתנהו בעינייהו – כמאן דנקיט להו דמי, אלא כשאר מודה במקצת הוא, וחייב.
היה ניתן לחשוב שרש"י מסביר רק את ר' חייא, אלא שלמעשה רש"י מסביר כאן שפשוט לא אומרים את מה שאמר רב ששת והגמרא מאריכה יותר בהסברת רב ששת ולא בהסברת ר' חייא. למעשה רב ששת מהווה שיטה יותר מחודשת בדין הילך מר' חייא ועל כן מאריכים בו.
עלינו אפוא לברר את שיטותיהם של ר' חייא ורב ששת, וכן באופן כללי את המשך הגמרא והלימוד מר' חייא למשנה מדוע לכתחילה הגמרא לא "הודתה" לר' חייא שבועת המשנה היא מדרבנן.
שיטת הרמב"ם בדין הילך
עוד הערה בנושא יש להעיר בדברי הרמב"ם:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ג
הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך או שטענו חטים והודה לו בשעורים בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ, וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות.
הרמב"ם מביא את דין הילך בתוך הדיון על שבועת היסת ולא מביא הרמב"ם את דין הילך כדבר העומד בפני עצמו. ועוד שהרמב"ם כותב דבריו על מטלטלין ולא מזכיר מה דין כסף, בדברי הרמב"ם ברור שהמטלטלין שייכים אכן לשואל ואינם חפצים אחרים כמו שרש"י הצריך שהמעות יהיו אותן מעות ולא כפי שיטת שאר הראשונים שאמרנו שיש דין הילך גם על כסף אחר שאינו הכסף שהביא המלווה ללווה אלא רק פריעת החוב בעלמא.
היחס בין דין הילך למצוות טוען ונטען
נקדים יסוד שדיברנו אודותיו גם בשיעורים הקודמים על מנת לתרץ את השאלות שהקשינו לעיל:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רמו
והמצוה הרמ"ו היא שהורנו בדין הטוען ונטען והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (משפטי' כב) על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה. ולשון מכילתא כי הוא זה עד שיודה במקצת. ובזה הדין יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מן התביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה והכפירה.
דין טוען ונטען, מגיע כאשר יש דין ודברים בין הטוען לנטען, מפאת ראיה מסוימת או הודאה של הנטען – כאשר יש ראייה לאחד הצדדים על בית הדין לפסוק את המתח, להכריע ולהתיר את הזיקה בין הטוען לנטען.
בנוסף ראינו בסוגיות לעיל את דברי רבה, מהם אפשר להבין שהודאת הנטען במקצת מחזקת את טענת המלווה לגבי כל הסכום:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א
אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה – משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי – אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.
אם כן, מהגדרת הרמב"ם בספר המצוות למדנו על החיוב לפסוק את הדין בין הטוען לנטען. מה נכלל בהגדרה זו? כל מה שמצאנו שיש בו זיקה מסוימת שבית הדין צריך להתיר. לשיטה זו מסתבר לומר שמודה במקצת הוא דין מכוח גזירת הכתוב ואינו סברה:
תוספות מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א ד"ה מפני מה
וי"ל דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב
אולם, מדברי רבה עצמם ניתן להבין שמודה במקצת חיובו מסברה, יש טעם לגזירה ולכן כל מקום שיש בו חשש לטענת המלווה יש להשביע ויש עליו שם מודה במקצת.
לפי "המחלוקת" בין הטעמים השונים אפשר להסביר את המחלוקת בין ר' חייא לרב ששת.
לפי ר' חייא קמייתא יש חשש גדול לשקר כאשר העדים מעידים שאכן חייב חמישים והאדם נתפס משקר ויש לברר את הדין באמצעות שבועה, במקרה כזה יש סברה גדולה לחייב, יש חיזוק גדול לטענת התובע הרי העדים אמרו שהתובע אומר דברי אמת לפחות בחלק מדבריו. וכן בר' חייא בתרייתא דין הילך מחזק את הסברה שאכן יש כסף של המלווה אצל הלווה וצריך לברר את היחס לשאר הכסף.
סברה זו של ר' חייא פשוטה היא, היא לא בדיוק מודה במקצת אבל מכל מקום אפשר להרחיב מסברה את דין מודה במקצת, יש דינים אחרים שדומים לו. נראה לומר שלפי ר' חייא אין סברה לחייב שבועה בדין טוען ונטען, אין מצווה כזו שעומדת בפני עצמה אלא רק חלק מהמצווה הכללית יותר "בצדק תשפוט עמיתך".
אך לפי רב ששת, נראה להסביר שחיוב מודה במקצת הוא גזרת הכתוב, לא ניתן להרחיב אותה במקומות בהם אין זיקת חיוב של טוען ונטען, כפי שניתן להבין מהרלב"ג:
רלב"ג (מתוך התורה שלמה)
השורש הכ"ג הוא, שהמודה מקצת הטענה ואמר הא לך פטור משבועה, שהרי אין זה מאמר לבד אבל מעשה, והתורה אמרה אשר יאמר 'כי הוא זה' שיהיה המאמר לבד יצא זה שהוא מעשה
נתינת הכסף פוסקת את הדין ומבטלת את הזיקה. רק האמירה משאירה זיקה בה בית הדין צריך להכריע.
אם כן, אין סברה לחייב בדין הילך שבועה מדין מודה במקצת.
אם כנים דברינו מוסברים דברי רש"י – מלווה להוצאה ניתנה, יש רשות להוצאת הכסף אך אין זה מחייב שהכסף יצא כבר.
הכסף שייך למלווה אלא שהוא נמצא רק אצל הלווה.
לפי זה שבועת המשנה היא תקנת חכמים, כחלק משבועת היסת ואין דין מודה במקצת וממילא מובן מדוע הרמב"ם לא מביא את דין הילך בהקשר זהה לדין המשנה ומה שנראה במבט ראשוני כפשט הסוגיה.