דרכי לימוד – הלכה כבתראי – ירידת הדורות או עליית הדורות?
נתעסק היום באחד מכללי הלימוד ופסיקת ההלכה – הלכה כבתראי1.
מקורו של הכלל הוא ככל הנראה בדברי הרי"ף בסוף מסכת עירובין:
רי"ף מסכת עירובין דף לה עמוד א
וקי"ל הלכה כתנא קמא ואף ע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה לית הלכתא כותיה דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כתנא קמא
אך הרי"ף כותב כלל זה כמה פעמים בחיבורו על הגמרא. נראה ברובד פשוט שכלל זה סותר את דרכי הגמרא שכן כאשר אמורא לא מסתדר על משנה, תיובתא על דבריו, קשה על דבריו וכיצד אנו אומרים שהלכה כבתראי?
באמת יש צמצום של הכלל שהלכה כבתראי רק החל מדורם של אביי ורבא ונעמוד על משמעותו של הכלל.
ניתן לומר שהמקור לכלל זה הוא כבר בציווי התורה:
דברים (פרשת שופטים) פרק יז פסוק ט
וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט:
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד ב
ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
מכאן לכאורה ניתן לראות שהכל הולך אחר השופט המאוחר יותר. אך לא מחויב שזה נאמר בסתירת הקודמים, ובאמת הרמב"ם מסדר את הדברים ואומר שמה שנאמר עליו השופט אשר בימיך הוא רק בסברא ולא בכללי הלימוד ובטח שלא בהלכה למשה מסיני.
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
הלכה א – ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
הלכה ב – בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
והכסף משנה מעיר על דבריו:
כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה א
[א] בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב"ד פסק כדעת היחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:
שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'. בר"ה סוף פרק שני (דף כ"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך:
מדברי הכסף משנה משמע שאכן עקרונית יכלו האמוראים לחלוק על קודמיהם, אלא שקיבלו על עצמם שלא, ומדוע קיבלו כן?
שדי חמד, ח"ב עמ' 327
ובטעם הדבר דהלכה כבתראי מאביי ורבא ביאר בספר אבן משה (ונקרא בשם תולדות שמים וארץ) להרב מוהר"ם מלאדז בח"ב ד' ק' בהגהה, כי עד אביי ורבא היה ערך גדלות דעת הראשונים רב מאוד, ולכן מיעוט הדעת שבהתלמיד והבתרא נגד דעת רב הקדום היה שיעור גדול. ולכן לצד ההבדל הגדול אשר בין דעתם יהיה לומר שלא ירדו לסוף דעת הראשונים כלל, ולכן אין לסמוך על דעת התלמיד או אבתרא מה שהוא נגד דעת הרב הקודם. והיה זה נוהג עד אביי ורבא, כי עד כה היה ההפרש רב בין דעת הרב לדעת התלמיד. אבל בימי אביי ורבא כבר נתמעט הדעת עד כדי שלא היה ההפרש גדול כל כך בין כח השגת התלמיד נגד רבו באופן שלא ידובר מעתה אשר לא ירד התלמיד לסוף דעת רבו, כיון שהפרש הוא אך מעט בינותם, ולכן כיון שידע תוכן דעת רבו וחלק עליו, יהיה עניינו כענין הננס על גבי ענק ולכן הלכה כבתראי.
לפי ספר אבן משה ירידת הדורות היא בגדולי ישראל שם יש התמעטות מדור לדור, אך בכלל ישראל יש עלייה. תקופת אביי ורבא מהווה תקופת מעבר כאשר העלייה של הכלל תפסה משמעות ניכרת לעומת הירידה של גדולי הדורות ולכן הלכה כבתראי.
הטוב הולך ונאסף מדור לדור, דומה הדבר לכך שהטכנולוגיה מתפתחת כל הטוב והחידוש של הדור הקודם עדיין קיים. אך הריחוק ממקום הקודש, מקבלת התורה גורמת לכך שאורם של הגדולים יורד.
נראה שהמיוחד בדורם של אביי ורבא הוא היחס בין אלפיים שנות תורה שעיקר עניינן הוא מסירת התורה ונראה באמת שמתקופת אביי ורבא ניתן לומר שיש מעבר ממעתיקי השמועה למסבירי השמועה, עמלו יותר על בירור הדברים והעמקה2.
ונראה בשתי פסקאות מדברי הרב קוק על הנושאים הללו:
אגרות ראי"ה ח"א, אגרת של"ב
בעת אשר כתבתי בהחפזי את מכתבי לכ"ת לא הי' מכתבו היקר למראה עיני. כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני על דבר אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל גם כן את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מה שאמרו חז"ל על זה "כל באיה לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כל כך, שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל על דבר טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, "וראו כל בשר יחדו".
הרב מחדש חידוש עצום ומופלג שבדורנו לא חל המושג "כל באיה לא ישובון" שבצורה פשוטה נאמר על המינות. הרב כותב כפי שכתבנו לעיל קדושת הדורות מתווספת מדור לדור אך אכן היחידים מתמעטים. המשיח יוצא ממציאות של פוטנציאל אדיר ומממש אותה. זה עניינו של משיח ושל אלפיים שנות משיח בכללן. להפוך את הביצים שבקן הציפור לנשרים שיעופפו בשמי השמים העליונים.
אורות הקודש ח"ב עמ' תקל"ז
תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה.
המציאות חותרת ומתעלה מעלה מעלה, הדור מתגדל וממילא דבר זה דורש מאיתנו לממש את כוחנו, כוח הדור ולהתעלות שנזכה שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אמן!
1 אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, טור שמא – שמב – כלל זה לא נזכר בתלמוד, אבל נמצא בגאונים ראשונים: כל מקום שחולקים שני אמוראים ולא נאמרה הלכה לא כזה ולא כזה, הלכה כבתראי, לפי שהאחרונים דקדקו יותר מהראשונים להעמיד הלכה על בוריה, שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר. יש מהראשונים סוברים שכלל זה אמור בכל האמוראים האחרונים לגבי הראשונים, אפילו באמוראים שקדמו לאביי ורבא, אלא שלדעתם כל עיקרו של כלל זה לא נאמר כשנחלקו פנים אל פנים, תלמיד עם רב, לפי שאין הלכה כתלמיד במקום רב, אבל כשלא נחלקו פנים אל פנים, אלא כשני חולקים אחרים, או שהתלמיד האריך ימים אחר רבו וחולק עליו, בזה הוא שאמרו הלכה כבתראי, ויש חולקים וסוברים שלא נאמר הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך, אבל באמוראים שקדמו להם, אפילו שלא נחלקו פנים אל פנים, לא אמרו הלכה כבתראי, אלא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. יש מהאחרונים שסוברים לדעת ראשונים שני ההבדלים ביחד, היינו שקודם אביי ורבא אם נחלקו פנים אל פנים אין הלכה כתלמיד במקום הרב ואם לא פנים אל פנים הלכה כבתראי, ולאחר אביי ורבא אפילו כשנחלקו פנים אל פנים הלכה כבתראי בטעם ההבדל בין אמוראים מאביי ורבא ואילך לאמוראים שקדמו להם, כתבו ראשונים לפי שקודם אביי ורבא לא היו התלמידים שונים אלא מה שקיבלו מרבם, אבל מאביי ורבא ואילך חקרו כל הדעות ופעמים שמצאו שהרב הולך בשיטה שאינה הלכה.
2 ושמא לכן אביי ורבא נאמר עליהם – הוויות אביי ורבא, וזה העיסוק המשמעותי שחידשו ועסקו בו.