גדרי הספק

השיעור יעסוק בנושא הספק אגב הסוגיות במסכת הנלמדת בבא מציעא העוסקות בנושא הספק.
ננסה לחשוב ולהעמיק במושג הספק.

ראשית נפתח באחד הכללים היסודיים בדיני ספקות:

ספיקא דאורייתא וספיקא דרבנן

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ג עמוד ב
כל ספיקא דאורייתא לחומרא… וכל ספיקא דרבנן לקולא

הראשונים נחלקו בהבנת הגמרא הנ"ל. המוכרים והמרכזיים שבהם:
לפי הרשב"א – ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא.
לפי הרמב"ם – ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן.

והנה דבריהם בפנים:

רמב"ם הל' טומאת מת פ"ט הי"ב
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.
תורת הבית הארוך בית ד שער א דף יא עמוד ב – יב עמוד א
אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין (עג א) אי זהו שתוקי אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהו לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא. אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הוודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי לימא מאי טעמא הוה ליה ספק ספיקא ומותרת /וספק מותר/ דבר תורה דהשתא הוה כאילו כולהו ספיקי דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט. אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא. וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה (קדושין עב ב) תנו רבנן גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מאי טעמא דרבי יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל קהל גרים לא איקרי קהל. ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקי אייתר ליה חד לקהל גרים. ואי בעית אימא תרי קהלי נינהו וממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתי ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספיקו כודאי. וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא. ע"כ לשונו ז"ל. ואולי סבר הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה. ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא [דף יב עמוד א] דקידושין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרב אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקה אסורה. ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה. וי"ל דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי אפשר שאם כן אשם תלוי למאן דאמר לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה והא ספיקו מותר לכתחילה ואשם היכי מיחייב. ואעפ"י שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל אין אלו אלא דברי תמה. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואייתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא וכן מפרה אדומה. ואם איתה מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה. אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם.

נראה לומר שלא סוגיה כזו או אחרת היא שקבעה את מרכז ההסתכלות, ברור שגדולי עולם הללו הכירו את הסוגיות. המחלוקת בין הרשב"א לרמב"ם מבטאת שתי תפיסות שליוו את רבותינו בהבנת הסוגיות:
דלפי דברי הרשב"א – לכל דבר בעולם התורה הגדירה אם הוא אסור או מותר, לכן גם לספק צריכה להיות הגדרה מהתורה.
אך לפי הרמב"ם – חוץ ממותר ואסור יש ספק שהוא הגדרה בפני עצמה, עליו לא דיברה התורה, שתיקת התורה התירה את הספק וחכמים הם שגזרו עליו וקבעו את מעמדו.
דוגמה להסבר דברי הרמב"ם ניתן לראות בין היתר בסוגיית בין השמשות, זמן שגידרו ההלכתי הרווח הוא לא היום שלפני ולא היום שלמחרת אלא זמן שלישי שיש בו גם מן היום שעבר וגם מן היום הבא ומהווה גדר משותף לכולם¹.

ניגש כעת לבירור השיטות.

על גבי דברי הרמב"ם שהגדיר ספק דאורייתא מדרבנן, כתב הראב"ד (הלכות טומאת מת פ"ט הי"ב):

השגת הראב"ד: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. א"א זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו"ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא.
כסף משנה: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא … ויש לתמוה על הראב"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול.

אע"פ שתמה הראב"ד ואמר שיש שיבוש בדברי הרמב"ם, קושיית הכסף משנה עומדת נכוחה, שהרי הראב"ד סתר את עצמו ובהלכות כלאים הודה במפורש לדברי הרמב"ם:

רמב"ם הל' כלאים פ"י הכ"ז
בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר, הרי זה לא ימכרנו לנכרי שמא ימכרנו הנכרי לישראל, ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו, וכיצד תקנת בגד זה, צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו, וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק.
השגת הראב"ד: וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.

כיצד אפוא ניתן ליישב את דברי הראב"ד?

ניתן ליישב את הדברים ע"י הקדמת המושג – מסרן הכתוב לחכמים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יח עמוד א
תניא אידך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

הראב"ד יסכים לדברי הרמב"ם שהאיסור הוא מדברי סופרים, חכמים הם אלו שאמרו את הדברים בפועל, אך התורה השאירה דברים מסוימים בידי חכמים להכריע בהם, ולדברים אלו תוקף של דברי תורה. כאשר הראב"ד כתב שיבוש גדול על דברי הרמב"ם הוא אמר זאת על כך שהיה נשמע שדיני הספקות נשארו פתוחים בתורה ורק חכמים גזרו מדעתם, לא כן הדבר – התורה לכתחילה מסרה את הדין לחכמים.
ונראה שגם כאן המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם תלויה במחלוקת היסודית לגבי מציאות הספק, לפי הראב"ד מציאות הספק אינה גדר בפני עצמו אלא היא דבר שהתורה השאירה פתוח ונתנה לחכמים את הסמכות להכריע, אך אין ספק מהותי לגבי הדין.

מציאות הספק בדין תיקו
הגמרא בבבא מציעא דף לד מונה כמה וכמה דוגמאות בדיון לגבי שומר שצריך להחזיר תשלומי כפל ויש ספק למי צריך להחזיר וכל הדוגמאות עולות בגמרא בתיקו:

רי"ף מסכת בבא מציעא דף יח עמוד ב – יט עמוד א
אמר השומר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הא קאמר הריני משלם ומקני ליה כפילא אבל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אמר הריני משלם ומת ואמרו הבנים אין אנו משלמין שלמו הבנים כגון שלא הספיק לתבוע אביהם עד שמת ואח"כ תבע את בניו ושלמו לו [מי אמרינן מצי אמר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעבד לי נייח נפשא אבל לדידכו לא או דלמא לא שנא] שלמו הבנים לבנים שילם הוא בעצמו מחצה שאל ב' פרות ושילם אחת מהן שאל משותפין ושילם לאחד מהן שותפין ששאלו ושילם אחד מהן שאל מן האשה ושילם לבעלה אשה ששאלה ושילם בעלה כל אלו עלו בתיקו וחולקין דקי"ל ממון המוטל בספק חולקין והני מילי בארץ ישראל [דף יט עמוד א] אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה בבבל ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא"י.

וכן פסק הרמב"ם:

רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ח ה"ה
אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם, או שאמר הריני משלם ומת ואמרו הבנים אין אנו משלמין, או שלא הספיק לתבוע את השומר עד שמת ותבע הבנים ושלמו בני השומר, או ששלמו הבנים לבנים, או ששלם השומר מחצה, שאל שתי פרות ושלם אחת מהן, שאל מהשותפין ושלם לאחד מהן, שותפין ששאלו ושלם אחד מהן, שאל מן האשה ושלם לבעלה, אשה ששאלה ושלם בעלה כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהן לפיכך חולקין הכפל או השבח בין בעל הפקדון ובין השומר, ואם קידם אחד מהן ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בח"ל.

אך מאידך גיסא מצאנו שהגדיר הרשב"ם בדין תיקו אחרת:

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קסו עמוד ב ד"ה תיקו
תיקו – והמוציא מחבירו עליו הראיה דכיון דמסתפק דינא לבי דינא היאך יוציאו מיד המחזיק… הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היו שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו.

לפי הרשב"ם התיקו משמעותו 'תעמוד' תישאר במקום, ומי זה שנשאר במקום? לפי הרשב"ם אלו הדיינים, לדיינים אין יכולת להכריע והם נשארים למסקנה בלי הכרעה לאחד הצדדים, זו ההכרעה – אין זה ממון המוטל בספק, אלא יש לממון זה דין, הדין הוא שאיננו יודעים למי הוא שייך.
גם כאן הרמב"ם כמו הרי"ף יישאר במצב הספק כעומד בפני עצמו – ממון המוטל בספק כהגדרה עצמית, ולכן יחלוקו.
אך לא כן דברי הרשב"ם שהכריע שהספק אינו מהותי, אלא בהגדרת הדיינים.

בחידושי תלמידי הרשב"א מצאנו שהתייחס תלמיד הרשב"א למחלוקת הרמב"ם והרשב"ם על גבי הסוגיא לעיל בבבא מציעא דף לד:

תלמיד הרשב"א מסכת בבא מציעא דף לד עמוד ב
בכל מקום שאמרנו בענין זה הרי זה ספק חולקין אותו בין שניהן, שהרי אין לומר בו חומרא לתובע וקולא לנתבע מאחר שאינו ביד אחד מהן. וגם אין לומר בו העמד ממון בחזקת בעלים הראשונים, שאין אחד מהן מוחזק בו יותר מחבירו. הילכך חולקין אותו ביניהן כדין ממון המוטל בספק שאין אחד מהן מוחזק בו יותר מחבירו על דרך שכתבנו בפרק ראשון;. ואם קדם אחד [מהן וחטף] את הכל אין מוציאין ממנו, שכן הדין נותן בכל מה שעלה בגמרא בספק בענין דיני ממונות. ובפרק השואל נאריך יותר בזה. ותפיסה זו שאמרנו אפילו בעדים. וכתב אחד מגדולי האחרונים שאין הדברים אמורים אלא בספק שנסתפק להם לבעלי הגמרא מחמת הדין עצמו, כגון אלו שכתבנו. אבל בספק שנסתפק להם מחמת טענותיהן של בעלי דינין אם תפס בעדים פעמים מוציאין ופעמים אין מוציאין, כמו שכתבנו למעלה בפרק ראשון. אבל תפס בלא עדים נאמן משום מגו. ועוד כתב שאפילו במה שנסתפק להן לבעלי הגמרא מחמת הדין בעצמו אם האחד מוחזק באותו ממון שדינו חומרא לתובע וקולא לנתבע אפילו תפס בלא עדים מוציאין ממנו. ולא כן דעת אחד מגדולי המורים אלא שאם תפס אין מוציאין מידו, כמו שיתבאר בפרק השואל. ומשמעות דבריו שאפילו תפס בעדים אין מוציאין ממנו.

בדינים שבין אדם למקום אדם יכול להחמיר, אך בדיני ממונות, בין אדם לחברו, חומרא לאחד היא גם קולא לאחר. כך הם דברי הרמב"ן שמביא תלמיד הרשב"א. יש להכריע, האם שייך לתובע או לנתבע, לא משאירים בספק אלא מחייבים הכרעה. כאמור כך הם דברי הרשב"א וסיעתו בכל אתר.

ואכן נראה כפי שהערנו בדברי הרשב"ם שהשאלה והמחלוקת השורשית היא על מה נאמר ה'תיקו' (המושג תיקו משמעותו המילולית היא 'תעמוד' תישאר במקומה):
לפי הרשב"ם: הדיינים הם שעומדים במקומם ונשארים בספק, אך אין ספק מהותי בדין.
לפי הרמב"ם: הממון הוא שמוטל בספק, ונשאר עומד בלי היכולת להעביר אותו ולהכריע למי שוהא שייך שכן הממון המוטל בספק מהותית שייך לשניהם.
לפי הרמב"ן: הדין הוא שמוטל בספק ונשאר עומד, דווקא בדין אין הכרעה מצד המציאות, אך אם הספק הוא מחמת טענות בעלי הדין על בית הדין אכן להכריע.

מקום נוסף בו ראינו מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד אותה ניתן להסביר כפי שורש המחלוקת שהגדרנו:

רמב"ם הל' גניבה פ"ב הי"ב
גנב וקטע ממנה אבר ואחר כך מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום אין מוציאין ממנו תשלומי ארבעה וחמשה, ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו.
השגת הראב"ד: גנב וקטע ממנה אבר וכו' ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו. א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא דכיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלא ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו.

ואכן על סוגיה זו כתב בפירוש הרב עמיאל שיש לחקור חקירה שדומה ביותר לדברים שהעלנו לעיל, וזו לשונו:

דרכי משה – ספקות הכרעות ובירורים
המחלוקת תסוב על החקירה בהגדר דאי תפס לא מפקינן מיניה שאנו אומרים בכל ספיקות דממונא.דיש לחקור אם זהו גופא דין שכשם שיש דין של חיוב ודין של פטור ה"נ יש דין של ממוצע ביניהם דאיננו מחויב ואיננו פטור אך דאי תפס לא מפקינן, או דכל עצם הדבר דאי תפס לא מפקינן מיניה הוא מפני שא"א להיות בזה דין אחרי דהדבר מוטל בספק ממילא לא עבדינן עובדא ונשאיר אצל מי שהדבר תפוס בידו. והנה ההבדל בין ממון לקנס, שממון החוב מונח בעצם המעשה… מה שאין כן בקנס דטרם הגמר דין אין כאן גם חיוב בכח.
וע"כ הראב"ד תפס כהצד השני מפני שא"א להיות בזה דין, שפיר מחלק בין ממון לקנס והרמב"ם סובר כצד הראשון ויש פסק דין של אי תפיס לא מפקינן

הרב עמיאל כותב על גדר "אי תפס לא מפקינן" שיש לחקור אם זה דין בפני עצמו, וממש כפי שקיימים דין חיוב ודין פטור, יש לחקור האם יש ביניהם דין שבו אינו מחויב ואינו פטור אלא ש"אי תפס לא מפקינן", או שאין דין באמצע, ואז בלית ברירה עוזבים את הדבר ביד מי שתפסו.
הרמב"ם שאומר שאכן יש דין "אי תפס" שחל בקנסות, כדין שלישי ולא כחוסר ברירה, אפשר להחיל את הדין על קנס כמו חיוב ופטור. אך לפי הראב"ד אין פה דין העומד בפני עצמו אלא חוסר ידיעה שמסלק את הדין, ולכן בקנס שאין לו מחזיק – לא שייך "אי תפס לא מפקינן". והדבר עולה עם מה שאמרנו על שיטות הרמב"ם והראב"ד בהתייחסותם לענייני ספקות.
אם כן, למסקנת הדברים עולה כי בבואנו לדון וללמוד את דיני הספק יש להיות מודעים למחלוקת היסודית האם הספק הוא גדר העומד בפני עצמו או דין שלא הוכרע בין שני הצדדים.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *