פרשה ד – פסקאות ב-ג1
"ושבח אני את המתים שכבר מתו", אלו דור אנוש ודור המבול, "מן החיים אשר המה חיים עדנה", אלו הסדומיים והמצריים. "וטוב משניהם את אשר עדן לא היה", אלו אלף דור שעלו במחשבה להבראות. וכמה נמחו מהם, ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שנאמר: "דבר צוה לאלף דור".
פירוש המדרש
"וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". "ושבח אני את המתים שכבר מתו", אלו דור אנוש – ש"התחילו לעבוד עבודה זרה" (לשון רש"י שבת קי"ח ע"ב), ודור המבול – שאבדו בחטאם את כל היקום. דורות אלה משובחים יותר "מן החיים אשר המה חיים עדנה", אלו הסדומיים והמצריים – בביאור דרשה זו ראה בשיעור. "וטוב משניהם את אשר עדן לא היה", אלו אלף דור שעלו במחשבה להבראות – ולא נבראו לבסוף, והם המשובחים מכולם שכלל לא עמדו בנסיון ולא חטאו. וכמה נמחו מהם – כמה דורות מתוך אלף הדורות שעלו במחשבה, לא נבראו לבסוף? ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות, שנאמר (תהלים ק"ה, ח'): "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" – הרי שהתורה היתה צריכה להינתן לאלף דור, וניתנה לאחר עשרים וששה דורות, ושאר הדורות (תשע מאות ושבעים וארבעה) נמחו מן העולם ולא נבראו1.
נושאי השיעור: א. מי שזכה לחיים של שפע – חטאו חמור יותר ממי שלא זכה לכך. ב. מי שחטא באלפיים שנות תורה חמור יותר ממי שחטא באלפיים שנות תוהו.
המדרש קשה להבנה, ובמיוחד קשה להבין את המסר שהמדרש רוצה להעביר.
א. במה יש לשבח את דור אנוש ודור המבול? איזו מעלה מוצא בהם המדרש?
ב. "מן החיים אשר המה חיים עדנה, אלו הסדומיים והמצריים" – האמנם המצריים והסדומיים חיים עדיין2?
מהרז"ו מפרש:
שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא ולא יקומו בדין, וזה "המתים שכבר מתו", לחלוטין, וסדום ומצרים יקומו בדין ויהיו לחרפות ולדראון עולם, וזהו "מן החיים אשר המה חיים", על שיחיו בתחיית המתים.
אף פירוש זה קשה, וכי יש שבח בכך שדור המבול לא יקומו לתחיית המתים?
ג. הפסוקים שאותם דורש המדרש הם:
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
יש להבין את לשונו הכפולה של הכתוב: "המתים שכבר מתו", "החיים אשר המה חיים".
המתים אשר המה חיים
לגודל השאלה, נראה שיש לבאר את הפסוק, ולאורו את המדרש, בדרך נוספת.
כותרת הפסוק היא: "ושבח אני את המתים", והפסוק עוסק בשני סוגי מתים. א. "שכבר מתו". ב. "החיים אשר המה חיים עדנה".
יש מתים שמתו במיתתם, ויש מתים שעוד כאשר היו חיים, כבר נקראו מתים, כאותם רשעים אשר בחייהם קרויים מתים.
סדום ומצרים הם "החיים אשר המה חיים עדנה". מדוע?
נאמר3:
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר.
סדום היתה "כגן ה' כארץ מצרים". נשתבחו סדום ומצרים בשפע גדול ביותר, כמו בגן עדן. אף לשון הכתוב בקהלת רומזת לכך: "אשר המה חיים עדנה", לשון "עדן" (עי' במהרז"ו).
אנשי סדום קיבלו שפע של חיים מהקב"ה בצורה גדולה ביותר, ובמעשיהם הרעים הפכו זאת למקום מוות, לארץ מלחה שלא תשב. את גן העדן שקיבלו הפכו במו ידיהם לגיהנם. אלו הם מתים, עוד בחייהם. הם קיבלו שפע של חיים והפכו אותו למוות.
המדרש משבח את אלה שמתו בעוונם בצורה רגילה, בלא שחייהם נתייחדו בשפע מיוחד, יותר מאלה שקיבלו "חיים עדנה" – חיי גן עדן, וחייהם הם אלה שהביאו למיתתם.
שנות תהו ושנות תורה
יש לבאר את המדרש בדרך נוספת, בהקדמת שאלה.
המדרש עוסק בדור אנוש, בדור המבול, בסדומיים ובמצריים. בולט חסרונו של דור הפלגה, שמוזכר פעמים רבות בדברי חז"ל בהקשר זה של חטאי העולם בדורות הראשונים4.
בצורה פשוטה, הפסוק עוסק במי שלקה בעונש מיתה, ודור הפלגה לא מתו בעוונותיהם, אך עדיין יש מקום להעמיק בכך.
הגמרא מחלקת את העולם לשלוש תקופות5:
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
תקופת התוהו מסתיימת בחייו של אברהם אבינו6, שהוא החל את תקופת "שנות תורה". על ידי מעשיו של אברהם החל העולם להתבסם ולהיות מוכן לקבל את התורה.
המדרש מבדיל בין המתים שהיו לפני תחילת שנות התורה, וחייהם שייכים לתקופת התוהו, ובין מי שחיו כשהעולם הוכשר כבר לקראת קבלת התורה, ובכל זאת חטאו.
בשנות התוהו היה העולם במציאות של חטא. העולם טרם התבסם, והיה רחוק מן האור האלוקי. החטא היה קרוב יותר וטבעי יותר לאנושות. אולם, לאחר אלפיים שנים העולם עבר תהליך של התבסמות והתעלות. כעת יש בו חיים ולא רק "תוהו", ו"החיים אשר המה חיים עדנה", האנשים החיים בתקופת התורה שמביאה חיים לעולם – ראוי היה שיעמדו מול יצרם הרע ויחיו בדרך נכונה, שכן העולם התבסם והתעלה.
על כן משבח את המתים, שחטאיהם היו מתוך היותם בתקופה של תוהו, מאלה אשר חיו באלפים שנות תורה ובכל זאת חטאו ונאבדו מן העולם.
הגבול בין אלפיים שנות תוהו ואלפיים שנות תורה הוא אצל אברהם אבינו, שהחל את דרכו בעולם התוהו, והתעלה אל הכרת ה' וידיעתו.
דור הפלגה היה בדיוק בתפר שבין שנות תוהו לשנות התורה. אברהם אבינו מבוני המגדל היה7. יתכן שהמעבר לשנות תורה הביא את אנשי דור הפלגה להשתוקקות ליצור מפגש בין שמים וארץ, מתוך שהאוירה והאוירה בעולם השתנו לטובה, ובקשת אלוקים היתה מתאימה יותר לעולם.
על כן לא הובא דור הפלגה במדרש. המדרש משוה בין הדורות שהיו בשנות תוהו, לדורות שהיו בשנות התורה. דור הפלגה היה בגבול שבין שתי התקופות, ועל כן אין הוא שייך למדרש.
1 על הדורות שלא נבראו עי' בחגיגה י"ג ע"ב: "'אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם', תניא אמר רבי שמעון החסיד: אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור". וראה בדבריו של הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה ח"א עמ' פ"א.
2 עי' במתנות כהונה שכתב: "שחיו אחריהם שנים הרבה", אך עדיין קשה, שכן אין זה נראה כוונת המדרש, ועוד, מדוע המצריים גרועים מדור המבול בכך שחיו אחריהם?
3 בראשית י"ג, י'.
4 ראה למשל בבא מציעא פ"ד מ"ב: " אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו". אבות דרבי נתן פ"א: "…אנשי מי המבול מה עשו לו שהציף אותם כנאדות במים, אנשי דור הפלגה מה עשו לו שפיזרן בכל העולם כולו, אנשי סדום מה עשו לו שהמיתן באש ובמלח…". תענית כ"ז ע"ב: "אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?". חגיגה י"ב ע"א: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן". ספרי ???: "אמר להם: הזכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים, מה שעשיתי לאנשי דור המבול, ומה שעשיתי לאנשי דור הפלגה, ומה שעשיתי לאנשי סדום". ועוד רבים.
5 סנהדרין צ"ז ע"ב.
6 בשנת אלפיים של העולם היה אברהם בן חמשים ושתים שנים.
7 ראה ראב"ע לבראשית י"א, א'..