פרשה ד – פסקה ד

הרב יהושע ויצמן
ל׳ בניסן ה׳תשס״ז
 
18/04/2007

קהלת רבה פרשה ד', ד'

"הכסיל חובק את ידיו", משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו יגעין בתורה, אחד יגע והשביח ואחד יגע ופירש, זה שהיה יגע בתורה ופירש רואה את זה שהשביח עומד בצד חבורה של צדיקים, והוא עומד בצד חבורה של רשעים, מיד "חובק את ידיו ואוכל את בשרו".

פירוש המדרש

"הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ", משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו יגעין בתורה, אחד יגע והשביח – גדל בתורה, ואחד יגע ופירש – מלימוד התורה. לעולם הבא, זה שהיה יגע בתורה ופירש רואה את זה שהשביח עומד בצד חבורה של צדיקים, והוא – זה שיגע ופירש – עומד בצד חבורה של רשעים, מיד הוא מבין כי טעה בכך שפירש מיגיעת התורה, אלא שכבר לא ניתן לתקן זאת, ועל כן הוא "חובק את ידיו ואוכל את בשרו".

נושאי השיעור: א. המוטיבציה לעמל נובעת מקנאה ותחרות. ב. הכסיל – אדם שמסרב לעמול ומחפש רק שלוה ונחת. ג. ביאור המשל במדרש. ד. העמל מוביל לחיי תורה ולא רק לקיום התורה.

עיון בפסוק שבו עוסק המדרש ובפסוקים הסמוכים לו מעורר שאלה1:

א. וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.
ב. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה.
ג. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
ד. וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
ה. הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.
ו. טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.

הדרשה הקודמת עסקה בפסוקים ב'-ג', ודרשה זו עוסקת בפסוק ה'. המדרש "מדלג" על פסוק ד'.
מפרשי הפשט מבארים כי פסוקים ד'-ו' מהוים יחידה בפני עצמה2. עניינה הוא: "ההתייחסות הנכונה לעמל". הפסוק הראשון מתאר את העמל הרב שעמלים בני האדם מחמת הקנאה, ורואה בכך דבר שלילי – "הבל ורעות רוח". פסוק זה עוסק בצד המנוגד, ומבאר כי חוסר עמל אף הוא דבר שלילי.
יש להבין מדוע לא דרשו חז"ל את פסוק ד', שהוא מרכזי וחשוב להבנת דרכו של האדם ופעולתו בעולם3.

תפקידה של הקנאה
הפסוק הראשון מתאר תופעה שניתן לראותה בהתבוננות פשוטה על העולם: המוטיבציה של רוב בני האדם בעמל וביגיעתם נובעת מן הקנאה.
ניתן לראות זאת במה שמוגדר כצרכים בסיסיים של האדם בתקופות שונות. לפני שנים לא רבות, חיו משפחות רבות בדירת חדר, והרגישו שזה מספיק לצרכיהם. כיום דירת שלושה או ארבעה חדרים איננה מספיקה. מדוע? כשאדם אחד מתקדם ועובר לדירה גדולה יותר – מרגישים כל שכניו כי דירתם צרה בעבורם, והם "מיישרים קו" עם רמת החיים החדשה. כך הולכת ועולה רמת החיים המקובלת בציבור, מחמת הקנאה.
אף בתורה אנו מוצאים ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", ואנשים רבים מגיעים למדרגות גבוהות בלימוד התורה בגלל רצונם להיות כמו חבריהם או לעלות עליהם.
אמנם הרב קוק זצ"ל מציין כי חכמה שנקנתה בעבור קנאה סופה להירקב4, אך עד שיגיע העולם לדרגה של לימוד תורה לשמה בצורה כוללת – הדרך עוברת בלימוד מתוך קנאה ותחרות.
פשוט הוא שצריך האדם לעמול כדי לשרש מקרבו את מידת הקנאה, אך הפסוק איננו עוסק בכך, אלא בתיאור המצב הקיים – הקנאה מובילה את האנושות ומקדמת אותה.
תיאור זה איננו צריך להידרש. פשט הכתוב מתאר את התופעה, ודי בכך. הפסוק הבא, לעומת זאת, לא מתבאר על פי פשוטו. אין הכסיל אוכל את בשרו. זהו משל שהכתוב מביא, ועל כן יש כאן מקום לדרשה, בהבנה עמוקה של המשל והנמשל.

"חובק את ידיו"
הכסיל, שבו עוסק הפסוק, איננו אדם שחסר לו שכל. הכסיל הוא אדם אשר השקפת עולמו פגומה ומוטעית, ועל כן נוהג הוא בכסילות ביחס להשקפת העולם התורנית. מהי השקפת העולם שמביע הכסיל בחיבוק ידיו?
האדם נברא כך שהוא חייב להיות קשור לעולם, ועל כן איננו יכול לשבת בחיבוק ידים. האדם מוכרח לאכול. אם ישב בחיבוק ידים ולא יאכל – יאלץ לאכול את בשרו. הגוף זקוק למזון, ואם לא יקבל את מזונו – אז יאכל את עצמו כדי להתקיים.
"אָדָם לְעָמָל יוּלָּד"5, והראיה לכך היא שניתנו לאדם ידים. תפקידם של הידים הוא לעמול. אחד מהתפקידים שממלאות הידים הוא לקיחת המזון מן העולם והכנסתו אל גוף האדם. תפקיד זה מבטא את עניינו של העמל ומטרתו – ישוב העולם וקידומו מתוך הקשר ההדדי שיש לאדם ולעולם.
פעמים רבות המניע לעמלו של האדם הוא הקנאה, כמתואר בפסוק הקודם, אך יש בכך גם צד חיובי. על האדם לעמול בשתי ידיו שניתנו לו לשם כך מן הבורא.
הכסיל הוא אדם שאיננו רוצה לעמול. הוא חובק את ידיו כביטוי להשקפת עולם שעל פיה הידים מיותרות, כיון שאין צורך בעמל.
ספר משלי עוסק בדמותו של הכסיל בהרחבה. הפעם הראשונה בה מוזכר הכסיל בספר זה היא בפסוק6:

עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת.

מבאר הגר"א:

וכסילים – הוא נגד הכת השלישית, שאינן חפצים לטרוח ולידע את התורה, הן נקראים כסילים, כי הכסיל הוא היפוך היודע.

הכסיל הוא אדם שאינו חפץ לטרוח, "ורוצים שיהיה בא מעצמו התורה להם בלי טורח"7. אדם כזה לא יוכל לדעת את התורה. טפשותו נובעת מהשקפת עולם, שאין צורך לטרוח כדי לדעת.
בהמשך הפרק במשלי מובא הפסוק8:

כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.

ואף כאן מבאר הגר"א:

הוא מחמת שהן רוצים לישב בשלוה, ואינם חפצים לטרוח בתורה ומצוות ולעזוב תענוגי ושלום העולם הזה.

הכסיל איננו מבין כי האדם נברא על מנת שיהיה ניזון מן העולם וכך יהיה קשור לעולם. הוא מסרב להכיר בעמל שתפקיד זה דורש ממנו. על כן הוא חובק את ידיו ונשאר עם עצמו בלבד. התוצאה היא שהוא אוכל את בשרו. אין האדם יכול להתקיים כשהוא לעצמו.

זהו פשוטו של מקרא. חז"ל בדרשתם התייחסו לביטוי "אוכל את בשרו", שמבטא קנאה, ועל כן המשילו זאת לשני בני אדם.

"לשני בני אדם"

משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו יגעין בתורה, אחד יגע והשביח ואחד יגע ופירש…

מדוע המשל עוסק בשני אנשים שהיו יגעים, והאחד פירש? לכאורה המסר עולה גם ממשל על שני בני אדם שאחד היה יגע ואחד לא יגע.
המדרש מדגיש, ששני האנשים התחילו את דרכם יחד. המסלול שבו החלו את דרכם היה זהה. אלא שכאשר הדרך דרשה מהם יגיעה – ניכר ההבדל ביניהם. האחד "יגע ופירש" – מחמת היגיעה. היגיעה היא שגרמה לו לפרוש מן הדרך. הוא מוכן לצעוד בדרך כל עוד אין זה דורש ממנו להתייגע.
חברו, לעומתו, "יגע והשביח". היגיעה היא עבורו דרך חיים של עמל וכיבוש יעדים חדשים. רואה הוא לנגד עיניו את הברכה שהיא גם ציווי9:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

האדם נדרש לכבוש את העולם ולהוציאו מן הכח אל הפועל, ולשם כך ניתנו לו ידים, והוא נברא עם צורך במזון – כדי שיעמול בתפקידו זה, וירומם את העולם תחת שלטונו של הקב"ה.

העובדה ששני החברים התחילו יחד מדגישה את ההבדל ביניהם. האחד השביח כתוצאה מן היגיעה, וחברו פרש בגלל היגיעה.

בעולם הזה אין ההבדל ביניהם ניכר. העולם הבא, שהוא מעין ראי של העולם הזה, מראה לאדם כיצד חי את חייו. כעת רואה הכסיל כי בעצם חבק את ידיו במשך חייו בעולם הזה.
במהלך החיים בעולם הזה לא מרגיש הכסיל בבעיה. חיי העולם הזה יכולים לכסות על חסרון העמל האמיתי. הרי גם הכסיל עמל לפרנסתו, אלא שהשקפת עולמו היא חיפוש תענוגות והנאות תחת עמל אמיתי והתקדמות. על כן אין ההבדל בין החברים ניכר בתחילת הדרך. רק בעולם הבא ניכרת הזוית הגדולה שנפתחה בין שניהם, שהאחד נמנה על חבורה של צדיקים וחברו לא.

חיי תורה
אדם שעמל על בניית עולמו בצורה נכונה, הרי שחייו הם חיי תורה.
חיי תורה מתבטאים בכל מרחב החיים, ולא רק בשאלות הלכתיות שהאדם נתקל בהן. המקצוע שבו האדם עובד, המקום בו הוא גר, צורת החינוך שבה הוא מחנך את ילדיו – בשאלות אלו נבחן האדם. האם התורה מדריכה אותו והיא חלק מחייו ומהווייתו, או שחייו אינם חיי תורה, אף אם הוא מקיים את המצוות ונזהר מן העברות.
כדי להפוך את התורה לחלק מן החיים נדרש עמל, הקושר את האדם אל התורה וגורם לחייו להיות חיים של תורה. אדם שעמל בתורה הרי הוא חושב מחשבות של תורה והחלטותיו הן החלטות הנובעות מהשקפת העולם שהתורה מחנכת אליה.

ביאור הפסוקים
בפסוקים מופיעות שלוש התייחסויות לעמל:

ד. וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
ה. הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.
ו. טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.

הפסוק הראשון מתאר את השלילה שבעמל – העמל נובע מקנאה ותחרות בין בני האדם.
הפסוק השני מתאר את הצד השני – השלילה שבעצלות, והכרח העמל למילוי תפקידו של האדם בעולם.
הפסוק השלישי מתאר את הדרך הנכונה בצורה חיובית: "מלא כף נחת". העמל הוא דבר חיובי כשהוא בא במידה ובשיעור נכון. העמל האינסופי, כדי להשיג עוד ועוד, הוא פסול. אף חיבוק הידיים פסול. השילוב בין שני הצדדים – עמל מתוך שלוה, זוהי הדרך הנכונה. שני פסוקים המכחישים זה את זה, משתלבים בפסוק השלישי המכריע ביניהם – העמל הוא טוב כשהוא בא בשיעור הנכון ובגישה הנכונה.


1 קהלת ד' א'-ו'.
2 עי' ב"דעת מקרא", שכתב שנושא היחידה הוא "התחרות מחמת קנאה", אך נראה שנושא שונה מעט, ראה בפנים.
3 אף הרד"ל בפירושו למדרש קושר את הדרשה לפסוק הקודם, עי' בדבריו.
4 עי' באורות עמ' פ"ב: "החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להרקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא, ועל ידי סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור על ידי שיר חדש ושם חדש אשר פי ד' יקבנו. 'ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון'".
5 איוב ה', ז'.
6 משלי א', כ"ב.
7 לשון הגר"א בתחילת הפסוק.
8 משלי א', ל"ב.
9 בראשית א', כ"ח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.