פרשה ג – פסקה ד1
דבר אחר, "עת ללדת", מעת ללדת היא "עת למות", משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה – הוא משלים את שנותיו, אם לאו – פוחתין לו מהם, דכתיב: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה", כך דברי ר' עקיבא, ורבנן אמרין: אם זכה – מוסיפין לו על שנותיו, אם לאו – פוחתין לו משנותיו. אם זכה מוסיפין לו, שנאמר: "הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה". אמר להון: משלו מוסיפין, תדע דהא כתיב: "הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו וגו'", ועדיין לא בא מנשה לעולם. אמר להון: מי כתיב 'הנה בן נולד לבית דוד משל חזקיהו', לא נאמר כן, אלא "לבית דוד", בן משאר מלכות בית דוד. ודא מסייע למה דאמרינן חכימיא רבנן: מעשה באחד מגדולי צפורי שבאתה לו מילה ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עמהם ר' שמעון בן חלפתא. כד אתון לפילן אשכחון קל טלייא קיימין מדחכין קומי חדא דרתא, חמן לרבי שמעון בן חלפתא עולין ויאה, אמרון: לית את זיע מן הכא עד דאת מרקיד לן ציבחר. אמר לון: לית דא מן דידי דאנא גבר סב, וזעף לון ולא איזדעזעו ולא איתכנעון. תלה אפוי וחמא הדא דרתא הפיכא, אמר לון: אניסון אבתרי מה דאנא אמר לכון, איזלון אמר להדין מרא דהדא דרתא: אין דמיך יתעיר, דרישיה דחטייה חלי וסופיה מריר. מן קל מיליהון איתעיר מרא דהדא דרתא, ונפק ליה ורבע ליה על ריגליה, אמר: רבי, אנא בעי מינך לא תסתכל למיליהון, דאינון טליין ושטיין. אמר ליה: מה נעביד לך וגזירתא גזירא, ברם תלי אנא לך עד זמן דתפיק כל מה דאית לך בדרתא. כיון דאפיק כל מה דאית ליה בדרתא סליקת ההיא דרתא ונחתת לה. אזלין למקיימה מצותא דגזירתא, והוה אבוי דמיינוקא משקי לון חמר עתיק, ואמר: שתון מן הדין חמרא טבא, דאנא רחיץ במאריה דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה, וענו בתריה: כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. מן קל מיליהון נפק ר' שמעון בן חלפתא בחשיכתא ופגע ביה שליחהון דברייתא, אמר ליה: מן בגין דאתון רחצין על עובדיכון טביא אתון נפקין על שעה דלא שעה. אמר לו: את מאן את. אמר לו: אנא שליחהון דברייתא. אמר לו: ולמה אפיך בישין. אמר: מן קל מיליא קשיאתא דאנא שמע מן ברייתא בכל יום. אמר לו: ומה אינון. אמר לו: הדין מיינוקא דגזרתון יומא דין פתקיה גבי דאינסב יתיה מן הכא לתלתין יומין, והוה אבוי משקי לכון, ואמר: אישתון חמר טב דאנא רחיץ במארי דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה, ושמעית ועצבית דצלותהון מבטלה יתיה. אמר לו: חייך, דאת מחמי לי פיטקי. אמר: לית אנא שליט על דידך ולא על דלחברך. אמר לו: למה. אמר: דבכל יום ויום אתון עמלין בתורה ובמצות ועושין צדקות והקב"ה מוסיף ימים על ימיכם. אמר ליה: יהא רעוא מקמיה קוב"ה היך מה דלית את שליט על פיטקינן כך לא יהא לך רשו לעבור על מילנן ובעין רחמי מן שמיא, וחיי מינוקא. אמר ר' עקיבא: מה לנו המעשה, אין לי המעשה אלא מקרא מלא: "את מספר ימיך אמלא", שהרי משה כמה מצות עשה וכמה צדקות, ובסוף נאמר לו: "הן קרבו ימיך למות", הוי עת ללדת. דבר אחר, "עת ללדת ועת למות", משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה, הגיע לעשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר לו: "עת ללדת" הוא לך ולא רצית, אין זו אלא "עת למות", אית דאמרי: מה דיקליה ידבה ציבחר.
פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת למילים "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת", מעת ללדת היא עת למות, כלומר, משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה – הוא משלים את שנותיו ומת בתום הזמן שקצבו לו בלידתו, אם לאו – שלא זכה וראוי הוא להענש, פוחתין לו מהם, דכתיב (משלי י', כ"ז): "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה", הרי שלרשעים פוחתים משנותיהם ומקצרים את חייהם1, כך דברי ר' עקיבא. ורבנן אמרין: אם זכה מוסיפין לו על שנותיו, אם לאו – פוחתין לו משנותיו. אם זכה מוסיפין לו, שנאמר בדבר ה' לחזקיה אחר תפילתו בעת שחלה (ישעיה ל"ח, ה'): "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה". אמר להון ר' עקיבא לחכמים: משלו מוסיפין – השנים שהוסיפו לחזקיה היו קצובות לו מלכתחילה, ורצו מן השמים לקצר את שנותיו, ובעקבות תפילתו השיבו לו את שניו כפי שקצבו לו בעת לידתו, תדע – ראיה לדבר, דהא כתיב בנבואת איש האלהים לירבעם (מלכים א' י"ג, ב'): "וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ", ועדיין לא בא מנשה לעולם ומנשה הוא בנו של חזקיה וסבו של יאשיהו, הרי שהובטח לחזקיה קודם לכן שיזכה לבנים והוספת השנים אחר תפילתו החזירה את המצב לקדמותו, ולא הוסיפה שנים מעבר למה שנקצב לו מלכתחילה. אמר להון – צריך להיות: "אמרו לו" (מתנות כהונה): מי כתיב 'הנה בן נולד לבית דוד משל חזקיהו', לא נאמר כן אלא "לבית דוד", בן משאר מלכות בית דוד – לא נאמר בנבואה כי הבן יהיה מחזקיה, ואם ימות חזקיה קודם זמנו, יבוא יאשיהו מנצר אחר לבית דוד, ואין מפסוק זה ראיה לשיטת ר' עקיבא. ודא – המעשה הבא – מסייע למה דאמרינן חכימיא רבנן – למה שאמרו חכמים, שאם זכה אדם מוסיפים על שנותיו, ואם לא זכה – פוחתים לו משנותיו. מעשה באחד מגדולי צפורי שבאתה לו מילה – לבנו, ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עמהם ר' שמעון בן חלפתא. כד אתון לפילן – כשהגיעו לשער העיר – אשכחון קל טלייא קיימין מדחכין קומי חדא דרתא – מצאו קול תינוקות עומדים וצוחקים לפני חצר אחת. חמן לרבי שמעון בן חלפתא עולין ויאה – ראו התינוקות שר' שמעון בן חלפתא מעולה ונאה, כתלמיד חכם זקן, אמרון: לית את זיע מן הכא עד דאת מרקיד לן ציבחר – אמרו לו התינוקות: אין אתה זז מכאן עד שתרקוד לנו מעט. אמר לון: לית דא מן דידי דאנא גבר סב – אמר להם: אין זה משלי, אין זה ראוי לי, שאני אדם זקן, וזעף לון ולא איזדעזעו ולא איתכנעון – וכעס עליהם, ולא הזדעדעו ולא נכנעו מפניו. תלה אפוי וחמא הדא דרתא הפיכא – נשא פניו, וראה את החצר הפוכה – נוטה ליפול, מגלל מעשיהם. אמר לון: אניסון אבתרי מה דאנא אמר לכון – אמר ר' שמעון בן חלפתא לילדים: אִמרו אחרי מה שאני אומר לכם, שכן היתה דרכם בעת הריקוד: איזלון אמר להדין מרא דהדא דרתא, אין דמיך יתעיר, דרישיה דחטייה חלי וסופיה מריר – לכו ואמרו לבעל החצר הזו, אם אתה ישן, תקום, שתחילת החטא מתוקה, אך סופו מר, ובגלל התנהגותכם החצר עומדת ליפול. מן קל מיליהון איתעיר מרא דהדא דרתא ונפק ליה ורבע ליה על ריגליה – מקול דבריהם התעורר בעל החצר, ויצא וכרע על רגליו לפני ר' שמעון בן חלפתא, אמר: רבי, אנא בעי מינך לא תסתכל למיליהון דאינון טליין ושטיין – אמר בעל החצר: רבי, אני מבקש ממך שלא תסתכל על דבריהם, שהם ילדים ושוטים. אמר ליה: מה נעביד לך וגזירתא גזירא, ברם תלי אנא לך עד זמן דתפיק כל מה דאית לך בדרתא – אמר לו ר' שמעון בן חלפתא: מה אעשה לך וכבר נגזרה הגזרה, אבל אני תולה וממתין לך עד שתוציא את כל מה שיש לך בחצר, כיון דאפיק כל מה דאית ליה בדרתא סליקת ההיא דרתא ונחתת לה – כיון שהוציא את כל מה שבחצר, עלתה החצר ממקומה וירדה, והתמוטטה. אזלין למקיימה מצותא דגזירתא – הלכו לקיים את מצות המילה, והוה אבוי דמיינוקא משקי לון חמר עתיק – והיה אביו של התינוק משקה אותם יין ישן, ואמר: שתון מן הדין חמרא טבא, דאנא רחיץ במאריה דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה – ואמר אביו של התינוק: שתו מיין טוב זה, ואני בוטח באדון השמים שממנו אשקה אתכם במשתה חתונתו. וענו בתריה – וענו אחריו המסובים: כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. מן קל מיליהון נפק ר' שמעון בן חלפתא בחשיכתא ופגע ביה שליחהון דברייתא – מתוך קול דבריהם של המסובים יצא ר' שמעון בן חלפתא בחשיכה ללכת לעירו, ופגע בו בדרך "שליחם של הבריות" – מלאך המוות, השלוח להביא את הבריות. אמר ליה: מן בגין דאתון רחצין על עובדיכון טביא אתון נפקין על שעה דלא שעה – אמר לו מלאך המוות: הגלל שאתם בוטחים במעשיכם הטובים אתם יוצאים לדרך בשעה שאיננה שעה, שאין ראוי ללכת יחידי בדרך בעת החשכה. אמר לו: את, מאן את – אתה, מי אתה? אמר לו: אנא שליחהון דברייתא – אני שליח הבריות. אמר לו: ולמה אפיך בישין – למה פניך רעים, ואתה נראה כועס? אמר: מן קל מיליא קשיאתא דאנא שמע מן ברייתא בכל יום – אני כועס מקול הדברים הקשים שאני שומע מן הבריות בכל יום. אמר לו: ומה אינון – מה הם הדברים הקשים האלה? אמר לו מלאך המוות: הדין מיינוקא דגזרתון יומא דין, פתקיה גבי דאינסב יתיה מן הכא לתלתין יומין, והוה אבוי משקי לכון ואמר אישתון חמר טב דאנא רחיץ במארי דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה, ושמעית ועצבית דצלותהון מבטלה יתיה – אותו תינוק שמלתם היום, הפתק שלו נמצא אצלי, שאקח אותו בעוד שלושים יום, ואביו השקה אתכם, ואמר: תשתו יין טוב, שאני בוטח בה' שממנו אשקה אתכם בחתונתו, ושמעתי והתעצבתי שתפילתם של האנשים תבטל את הגזירה על התינוק. אמר לו: חייך, דאת מחמי לי פיטקי – שאתה מראה לי את פתקי, אימתי אני עתיד להסתלק מן העולם. אמר: לית אנא שליט על דידך ולא על דלחברך – אין אני שולט על שלך ולא על של חבריך. אמר לו: למה. אמר: דבכל יום ויום אתון עמלין בתורה ובמצות ועושין צדקות והקב"ה מוסיף ימים על ימיכם, אמר ליה: יהא רעוא מקמיה קוב"ה היך מה דלית את שליט על פיטקינן, כך לא יהא לך רשו לעבור על מילנן ובעין רחמי מן שמיא, וחיי מינוקא – יהי רצון מלפני הקב"ה, שכשם שאין אתה שולט על פתקינו ומיתתנו, כך לא תהיה לך רשות לעבור על דברינו ובקשתנו מן השמים. וחי התינוק ונתבטלה הגזירה. ממעשה זה ראיה לדעת חכמים, שהרי בזכות התפילה הוסיפו על חייו של התינוק. אמר ר' עקיבא2: מה לנו המעשה, אין לי המעשה אלא מקרא מלא (שמות כ"ג, כ"ו): "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא", הרי שמילוי החיים הוא הברכה, ולא תוספת על שנותיו של האדם. שהרי משה כמה מצות עשה וכמה צדקות, ובסוף נאמר לו (דברים ל"א, י"ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת". הוי – הרי פירוש הפסוק: "עת ללדת".
דבר אחר, דרשה נוספת למילים: "עת ללדת ועת למות", משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה, הגיע לעשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר לו: "עת ללדת" הוא לך – ועליך להקים משפחה, ולא רצית, אין זו אלא "עת למות". והוא מתחייב בנפשו. אית דאמרי: מה דיקליה ידבה ציבחר – יש אומרים משל: מה שנשרף, ממתינים לו מעט – דבר שנשרף מהר, אין לחכות אלא לטפל בו מיד, כך נישואיו של האדם, שעתיד לעבור זמנם ויצרו בוער בו, עליו להקדימם ולא להמתין בכך.
נושאי השיעור: א. שנותיו של אדם קבועות על פי התיקון שצריך לעשות בעולם. ב. שנות החיים נועדו לתיקון האדם. ג. תוספת ימים – תוספת משמעות ותוכן לימים.
במרכז המדרש עומדת מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בעניין שנותיו של אדם. לדעת ר' עקיבא שנותיו של אדם קצובות ואין להוסיף עליהם, ולדעת חכמים יכול האדם לזכות במעשיו הטובים לכך שיוסיפו לו שנים מן השמים.
תיקון העולם ותיקון האדם
יש להבין את הקביעה שימיו של האדם קצובים.
הכתוב אומר:
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת…
פירוש הדברים, שלכל ענין בעולם נקבע הזמן המתאים לו.
כל תקופה בעולם נועדה לתקן את העולם בענין המתאימים לה. תיקון זה נעשה על ידי האנשים החיים באותה תקופה.
חייו של האדם קצובים כיון שהם קשורים לתקופה שבה הוא חי, ולתיקון הראוי להיעשות באותה תקופה.
על פי תפיסה זו אין ערך להוספת שנים לאדם, שהרי השנים הבאות שייכות לתקופה אחרת ולתיקון אחר ואין לאדם זה תפקיד בשנים הבאות. התפקיד המוטל על האדם נובע מהדור בו הוא חי, ומהנהגת ה' המיוחדת לדור זה3.
זוהי דעת ר' עקיבא, שאין להוסיף על ימיו של אדם, מתוך שהתוספת איננה פועלת בתיקון העולם.
חכמים, לעומת זאת, מבינים כי עיקר תפקידו של האדם הוא בתיקון נשמתו שלו. תיקון העולם נעשה ממילא, אך האדם נשלח כדי לתקן את עצמו במעשיו הטובים.
על פי הבנה זו, יש ערך להוספת ימים ושנים לאדם. בימיו הנוספים תתעלה נשמתו מדרגות נוספות על ידי מעשיו הטובים.
מחלוקת זו, כמחלוקות אחרות בעניני אמונה והשקפת עולם, אינה מוחלטת. ניתן לומר עליה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם" – שתי הבחינות נכונות, וכל צד מדגיש נקודה אחרת בתמונה הכוללת.
מחלוקת זו שייכת גם בעניינים נוספים. המצוות בכללן משמשות בשתי כיוונים, יש הרואים את המצוות בעיקר כתיקון העולם, כמעשים שנועדו לרומם את העולם ולגלות את האלוקיות שבו. ויש הרואים את המצוות כדרך של האדם עצמו להגיע לשלמות. המצוות הם הדרך הנכונה של האדם להשלים את עצמו ולמלא את תפקידו4.
"מספר ימיך"
ר' עקיבא הסובר שאין מוסיפין לאדם על השנים הקצובות לו, מביא כראיה את הפסוק5:
יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.
אף שסופו של הפסוק מתאים לדברי ר' עקיבא, הרי שתחילתו סותרת את שיטתו6.
הדבר יתבאר על פי השפת אמת7:
וזה פנימיות הימים שבעולם הזה, וזהו "מספר ימיך", פי' הארות הגנוזין בהם ואז הם תמימים, וכמו כן בשבת קודש שנקרא שלום מזה הטעם, שמתגלה בו הארת היום בשרשו העליון. [ולהיפוך ברשעים כתיב "לא יחצו ימיהם", פי' אפילו הימים שבעולם הזה שהם רק מחצה נאבד מהם].
דבריו בנויים על דברי הזוה"ק8 שהספירות הן לשון ספיר ויהלום, לשון הארה. הספירות הן הארות. על פי זה "מספר ימיך" – ההארה המיוחדת שבכל יום.
על הימים ניתן להוסיף לא רק בכמות אלא גם באיכות, להגדיל את ההארה שמאיר האדם בכל יום. אריכות ימים איננה נמדדת בכמות הימים שעברו על האדם אלא בדרך בה ניצל את הימים שעמדו לרשותו.
"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים"9, פירושו שכל ימיו היו מנוצלים, הוא בא וכל ימיו עמו, ובכל יום פעל אברהם בצורה המלאה ביותר.
נראה שהבנה זו עולה מדיוק לשון המדרש.
במחלוקתם של ר' עקיבא וחכמים מובא:
משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה – הוא משלים את שנותיו, אם לאו – פוחתין לו מהם, דכתיב: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה", כך דברי ר' עקיבא, ורבנן אמרין: אם זכה – מוסיפין לו על שנותיו, אם לאו – פוחתין לו משנותיו.
בהמשך, בדברי מלאך המוות לר' שמעון בן חלפתא מובא:
דבכל יום ויום אתון עמלים בתורה ובמצוות ועושין צדקות, והקב"ה מוסיף ימים על ימיכם.
נראה שר' עקיבא מחלק בין תוספת שנים לתוספת ימים, תוספת שנים היא כמותית, כהבנת חכמים, ואין ר' עקיבא מקבל זאת. תוספת ימים היא באיכות לכל יום, ור' עקיבא סובר שיכול אדם להוסיף על ימיו ולמלאם בצורה טובה יותר ויותר.
ר' נחמן מברסלב כותב בענין זה10:
ועל ידי היראה נצולין מנאוף ומהבל היפי ומחן של שקר, וזוכין לאריכות ימים דקדושה, להאריך ולהרחיב כל יום מימי חייו שבא אחר כך בתוספות קדושה.
"להאריך את הימים" פירושו לתת משמעות עמוקה לימים. יכול אדם בשנים מועטות שחי בהם לזכות ל "אריכות ימים", לפעול בחייו הקצרים דברים שאדם אחר פועל בשנים רבות.
הפסוק11:
אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.
קשור לפסוק12:
לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
האוצר הוא כלי שניתן למלא אותו עוד ועוד ואף להרחיבו, כך גם הימים, הם כלי למעשיו של האדם ולהתעלותו. ניתן למלא את הכלי עוד ועוד, וניתן להרחיבו. אריכות ימים נובעת מהרחבתם – הגדלת הכלים על ידי מעשיו של האדם13.
"יראת ה' תוסיף ימים" – יראת ה' מובילה לתוספת לימים, מעניקה משמעות לימים, ומתוך כך מתרחבים הימים ומתארכים.
על פי ר' עקיבא, שנותיו של אדם קצובות על פי התיקון שראוי להיעשות בתקופת חייו, עם זאת, יכול האדם להוסיף על ימיו להרחיבם ולהאריכם ולהעניק להם תוכן ומשמעות.
1 תחילת הפסוק, "יראת ה' תוסיף ימים", סותרת לכאורה את דעת ר' עקיבא. ראה על כך בשיעור.
2 ר' עקיבא חי כמה שנים לפני ר' שמעון בן חלפתא, וודאי אין הכוונה שאמר כך, אלא שכך היה אומר על מעשה זה והדומים לו (מהרז"ו, מדרש המבואר).
3 בגמרא ביבמות (נ' ע"א) אמרו בענין זה: "דתניא 'את מספר ימיך אמלא', אלו שני דורות, זכה – משלימין לו, לא זכה – פוחתין לו, דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: זכה – מוסיפים לו, לא זכה – פוחתין לו". הגמרא מבינה שימיו של האדם קשורים לדור בו הוא נמצא, ועל כן מובן מדוע לא שייך, לדעת ר' עקיבא, להוסיף על ימיו, שאז יחיה בדור שלא מתאים לו.
4 עוד על כך עיין במשוש הארץ, עמ' ע'.
5 משלי י', כ"ז.
6 אף מפרשי הפשט כראב"ע ורלב"ג מבארים את הפסוק כתוספת ימים לאדם (במבוא לדעת מקרא, משלי עמ' 102, מבואר שהפירוש המיוחס לראב"ע הוא משל הרמ"ק).
7 חיי שרה, תרמ"ח.
8 זוה"ק ח"ב קל"ו ע"ב (בתרגום): "'השמים מספרים כבוד אל'… מהו 'מספרים', אם תאמר כמי שמספר סיפור דברים, לא כך, אלא שמאירים ומתנוצצים בהתנוצצות של אור העליון", עיי"ש בכל הענין.
9 בראשית כ"ד, א'.
10 לקוטי עצות, ראש השנה.
11 שמות כ"ג,כ"ו.
12 משלי ח', כ"א.
13 מימד הזמן ומימד המקום אינם קבועים ומוחלטים, ובכוחה של המציאות הרוחנית להאריכם ולהרחיבם. הזמן – כפי שהובא בפנים. המקום – כמבואר בדברי חז"ל על ארץ ישראל שנקראה "ארץ הצבי": "'ארץ צבי' כתיב בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא" (גיטין נ"ז ע"א), וכדברי המשנה (אבות פ"ה, מ"ז), שבבית המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", "ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים".