שניים אדוקין בשטר

בהמשך לסוגייה בה דנו שבוע שעבר "שניים אדוקים בטלית", נעסוק היום בסוגיית "שניים אדוקים בשטר":

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א
תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר, מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו. ולוה אמר: שלך הוא, ופרעתיו לך. יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו. נפל ליד דיין – לא יוציאו עולמית. רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו. אמר מר: יתקיים השטר בחותמיו. – וגבי ליה מלוה כוליה? ולית ליה מתניתין שנים אוחזין כו'? – אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים – דברי הכל יחלוקו, כי פליגי – בשאינו מקוים. רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואי מקיים ליה – פליג, ואי לא מקיים ליה – לא פליג. מאי טעמא – חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא – לוה, הא קאמר דפריע. ורבי שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואף על גב דלא מקיים ליה – יחלוקו…
אמר רבי אלעזר: מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף – זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין. ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף …
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר, דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? – אמר ליה: לדמי. דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן כמה שוי, ודלית ביה זמן כמה שוי? בשטרא דאית ביה זמן – גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, יהיב ליה היאך דביני ביני. ויחלוקו נמי דאמרן – לדמי.

הרי"ף פוסק את הסוגיה להלכה ומביא את התירוץ של רבינא לרב אחא מדפתי:

רי"ף מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב
ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר' רשב"ג אומר יחלוקו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה לר' הא דתנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו אמר רבא אמר רב נחמן במקויים דברי הכל יחלוקו וכי פליגי בשאין מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה מלוה פליג ואי לא לא פליג מ"ט חספא בעלמא הוא מאן משוי ליה שטרא לוה לוה הא קאמר פרענא ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואף על גב דלא מקיים ליה פליג וקי"ל כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ויחלוקו דקאמרינן לדמי ולא לשטרא דאי לא תימא הכי הא דתנן שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה חולקין הכי נמי דפלגי לה בשלמא טהורה חזיא לבשרא אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה אלא לדמי ה"נ לדמי

המפרשים מבינים שהרי"ף פסק כאמור שחולקים את הסכום של הפער בין אם ימכור שטר עם זמן שניתן לגבות ממנו מנכסים משועבדים ובן אם ימכור שטר שאין בו זמן וממילא אין לגבות ממנו מנכסים משועבדים.
אך לעומת הרי"ף תלמיד תלמידו הרמב"ם השמיט את העמדת הגמרא לגבי דמי:

רמב"ם הלכות עדות פ"ג ה"ד
דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתב ידן, אבל מדיני סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

ורבים התלבטו בשאלה מדוע החסיר הרמב"ם את העמדת הגמרא, יש שהציעו שזה מפני שוני בגרסת הגמרא¹ ועל כך כתב הרב משה פיינשטיין:

דברות משה הערה נ"ה
והצ"ע שמסיק הגה"מ הוא על זה שהרמב"ם פסק דלא כהרי"ף שלא רגיל בזה ולמה שביארתי הקושיה היא על הגירסא של הרמב"ם צריך לומר שהיה לו גירסא אחרת מכפי שהיה להרי"ף שזה ודאי לא מצוי שהרי גם להרמב"ם היו הספרים מגירסאות דחכמי ספרד שקושיא זו יותר גדולה מהקושיא שפסק דלא כהרי"ף.

מלבד השאלות הללו על היחס בין שיטת הרי"ף לשיטת הרמב"ם בפסיקה יש לשאול ולהוסיף כמה נקודות נוספות:
מחלוקת התנאים היא מחלוקת שאיננה סימטרית דהיינו המחלוקת לגבי השטר היא לא אם יחלוקו או לא יחלוקו אלא אם יתקיים השטר בחותמיו או שיחלקו, מה פשר הדבר?
בית הלוי² שואל כאן שיש פה אריכות מרובה בשיטת רבי מה שלא מובא במקומות אחרים שהמחלוקת הנ"ל מובאת בהם.
הרדב"ז³ שואל כאן מדוע לשיטת רבי נאמר דווקא "יתקיים השטר בחותמיו" הרי יש צורות קיום שטר אחרות שלכאורה על פי שורת הדין אמורות לפעול ולסייע במקרה הנ"ל גם לשיטת רבי.
עוד יש להעיר על דברי רש"י:

רש"י מסכת בבא מציעא דף ז עמוד ב
מחלוקת – האי יחלוקו דקאמר ר' שמעון [בן גמליאל] דמשמע חולקין בשוה, כך שמעתי משום ר' יצחק בן ר' מנחם, ונראה בעיני.

וקשה שלכאורה המחלוקת קיימת גם לשיטת רבי, מה פשר דברי רש"י?
וכן יש לשאול על הבדל הלשונות בין הגמרא לירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק א הלכה א
ותני שנים שהיו תופסין בשטר זה אומר שלי ואבד ממני וזה אומר שלי הוא שפרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי. רבן גמליאל אומר יחלוקו. אמר רבי לעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים.

מהות השטר בשיטות הרמב"ם והרמב"ן
לאחר הקדמת השאלות הרבות לעיל ננסה ליישב על פי הבנת מחלוקת יסודית בין הרמב"ן והרמב"ם לגבי היחס לדיני שטרות:

רמב"ם הלכות עדות פרק ו הלכה א
כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו.

וכן מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות על הגדרת דאורייתא:

ספר המצוות לרמב"ם שורש ב
וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

ועל דברים אלו חלק הרמב"ן בתוקף:

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש ב
וכבר יצא עוד הענין הזה בדברי הרב עליו השלום להפסד גדול שכתב בספר שופטים (עדות פ"ג ה"ד) דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בד"נ אלא מפי העדים שנ' על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אלא מד"ס שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מפי כתבם. ועוד חזר וכתב (שם רפ"ו) כבר בארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
ואף על פי שמצא הרב בגמרא (קדושין כו א) שאמרו חתימת העדים מן הכתוב שנ' (ירמי' לב) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים דן בזה שהוא מדרבנן כשאר כל דברי נבואה שהוא גוזר בהן שהם דרבנן ועם הסיוע הזה שמצא לדבריו כפי דעתו ממה שאמרו (יבמו' לא ב, גטין עא א) מפיהם ולא מפי כתבם. וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעידי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר. וזה לדברי הכל.
ומפורש אמרו בפרק השולח (לד ב) והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והקשו (לו א) מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלו למדינת הים. עשו הלימוד הזה שלמדו מן המקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים דאורייתא. ומה שאמרו קיום שטרות דרבנן כוונתם בו הפך מדברי הרב, לומר דמן התורה בלא קיום דנין בהן כמו שהזכירו בתחילת גיטין (ג א) בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. ומפני זה אמרו (כתובות כח א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנינהו רבנן בדרבנן.
ואני מוצא דיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר. ראובן שהיה לו עבד כנעני והוציא שמעון שטר חתום שמכרו לו, ראשון אינו בדין יום או יומים אלא נהרג עליו והשני ישנו בדין יום או יומים. קדש ראובן את האשה בעידי חתימה ובא עליה שמעון שהיה בעלה והוציאה גט ממנו חתום בעדים נהרג עליה. וכן בדיני השור והבור מחייבין כופר ושלשים שלעבד בראיה שלשטר. ובגמר יבמות (לא ב) אמרו בזמן דשטר דבגיטין להצלה דידה קא אתי ובקדושין לחובה קא אתי וזמנין דבת אחותו ומחפה עליה ואי גבה דידה מחקא ליה. שאילו יצא שטר לפנינו נדונת כאשת איש בחנק. אבל מה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם אינו בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין והלואות ומכירות. וכבר נתפרש זה ביד גדולי המפרשים בראיות גמורות אין זה מקום לבארם. אבל חתימת עדים דאורייתא היא נלמד מוכתוב בספר וחתום. שדברי נבואה דברי תורה הם בכיוצא בדברים הללו.
… וידעתי כי עוד שמועות רבות בגמרא סותרות עניינו, כי הספר הזה לרב ז"ל עניינו ממתקים וכולו מחמדים מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים גדולים בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמרא, והענין ללומדי הגמרא רע ומר, ישתקע הדבר ולא יאמר:

הרמב"ן מביא בדבריו הוכחות רבות לשורש שמנה הרמב"ם, וכותב שיש להבין את הגמרות היפך מדברי הרמב"ם ומסכם בהבעת צער על כך שכתב הרמב"ם כדברים הללו.
בסיכום הדברים לעניינו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן על גדר השטר:
לפי הרמב"ם – קיום השטר הוא מדרבנן
לפי הרמב"ן – קיום השטר הוא מדאורייתא

לפי הרמב"ן השטר בא לבטא ולגלות את דעת המתחייב והעדים מעידים שזוהי אכן דעתו. זה מה שנקרא "בעל דבר כותבו" העדים מראים ומגלים את דעת המתחייב. ולפי הרמב"ן העדים הם תקנה מפני תיקון העולם, אך עיקר השטר הוא גילוי דעתו של המתחייב, המתחייב הוא המרכז בשטר.
אך לפי שיטת הרמב"ם תוקף השטר הוא מכוח העדות שבשטר, העדים הם שנותנים את הכוח לשטר – אך לכאורה זהו ממש נוגד והפך הכלל "מפיהם – ולא מפי כתבם" אכן עקרונית קיום זה לא אמור לחול וכל דיני השטרות הם מדרבנן,שהרי הם היפך הלימוד הפשוט בכל אתר "מפיהם – ולא מפי כתבם"

יישוב שיטת הרמב"ם
כיצד יתרץ הרמב"ם את קושיות הרמב"ן התקיפות?
נתבונן בדברי הגר"ח שסייע והעמיד דברי הרמב"ם:

חידושי הגר"ח הלכות עדות פ"ג ה"ד⁴
ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר בגטין דף ע"א [ע"א] דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וס"ל, דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גירושין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם. האומנם כי גם לדעת הרמב"ם הרי עיקרן של שטרות הוא רק במה שנעשה מדעת המתחייב, וכדעת כל הראשונים, אבל מ"מ זהו דין בפני עצמו דלא חייל דין שטר רק היכא שנעשה לקנין, ועל כן כל שטרי ראיה, אף דנעשו כדין שטרות, מ"מ לא חייל עלייהו דין שטרות, והויין רק עדות בכתב, ופסולים משום מפי כתבם, ורק מדרבנן הוא דעדותן מתקיימת ונוהג בהן דין שטרות, אבל אה"נ דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מדין תורה, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם.
נסכם במילים שלנו ונאמר שר' חיים מחלק את כל דיני שטרות לשני דינים מרכזיים, האם השטר מטרתו היא:
ראייה על הדין – דהיינו השטר תפקידו רק להזכיר ולספר שהיה אירוע מסוים שהתרחש.
חלות וקיום הדין – דהיינו השטר והעדים תפקידם ליצור מציאות חדשה ולהחיל אותה.
ולשון דומה כתב גם הנצי"ב:
העמק שאלה שאילתא נ"ה
בגיטין ודאי כשר מן התורה לכו"ע והקיום אינו צריך אלא מדרבנן בעינן קיום כמבואר בסוגיא דפרק קמא דגיטין ומשום דכתב מוכיח, מהני, דרגלים לדבר והיינו שכתב הרמב"ם שלהי פרק ז' מהלכות גירושין שאין דין האיסורין כדיני ממונות ר"ל שבזה מהני רגלים לדבר ובדיני ממונות לא מהני.

אם כן עולה כי כאשר תפקיד השטר הוא חלות ועדות שמקיימת ויוצרת דין אזי מדאורייתא השטר קיים ואין שייך בזה "מפיהם ולא מפי כתבם".
אך מהתורה אין להשתמש בשטר כעדות היסטורית וזיכרון שאירוע מסוים קרה וזה נכלל בגדר דין "מפיהם ולא מפי כתבם"

בהלוואה לפי הרמב"ם השטר הוא מדרבנן ורק משמש כראייה להוכיח שאכן הייתה הלוואה ולא שהשטר מחיל ומקיים את ההלוואה.

משמעות הכתיבה בשטר
נראה להעמיק סברה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, על פי הנאמר בגמרא בשבת:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד א
רבי יוחנן דידיה אמר אנכי – נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית.

הגמרא מעניקה עומק לשיטת הרמב"ן, השטר הוא נפשו של המתחייב המונחת לפנינו ואיננה חספא בעלמא.
ואילו לפי הרמב"ם לעומת זאת ניתן לראות כמקור את הנאמר בספר יצירה:

ספר יצירה פרק א' משנה א'
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק … וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור:
ביאור הגר"א על ספר יצירה פרק א' משנה א'
בספר וספר וספור. הן חכמה ובינה ודעת שבהן נברא העולם כידוע והם ג' אותיות אמ"ש שבהן נעשה חב"ד כמ"ש לקמן וכן הן בעש"נ. ספר וספר הן ח"ב שעדיין הוא בשכל לבד. וסיפור הוא הדעת שמוציא השכל מהכח אל הפועל כמו הסיפור …וספור הוא לשון שבו נקבעו כל האותיות לפי שכל מכריע הוא כלול משניהם

תפקיד העדים הוא סיפור, וכן צריך דווקא את הפה של העדים, את החיבור שבין בית הדין לעדים – העדים משמשים עיניים לבית הדין שלא היה בסיטואציה. לפי זה הכתב הוא מציאות חסרה ללא חיות העדים ושיתוף הפעולה ביניהם לבין בית הדין.

יישוב הקושיות על הגמרא
על פי הדברים הנ"ל מובן מדוע רבי מצריך דווקא את קיום השטר בחותמיו – לפי הסברנו בשיטת הרמב"ם, העדים משמשים עדיין כגורם משמעותי והעדות תלויה בהם, הנייר עליו נכתב השטר איננו מעניין, כל הסוגיה שעוסקת בנייר השטר איננה לרבי אלא רק לרשב"ג כפי שפירש רש"י.
ניתן לראות נקודה זאת בשיטת הרמב"ם בין היתר בכך שהרמב"ם פוסק את הסוגיה בהלכות לוה ומלוה ולא בהלכות טוען ונטען, כאן אין השטר תופס את מרכז הבמה לפי הרמב"ם אלא העדים ולכן ההלכה היא חלק מהלכות ההלוואה:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה יד
שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין [ק] וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו

הגמרא מאריכה בבירור שיטת רבי מפני שכאן מתחדש לפי שיטת רבי המחלוקת היסודית עם רשב"ג שלפי רבי השטר הוא חספא בעלמא, אין לו משמעות לולי העדים.

אך מאידך שיטת רשב"ג מתבארת על פי הרמב"ן שהחזיק את השטר עצמו לעצם העניין, דעת המתחייב נמצאת בשטר, שם נמצאת נפשו שכעת מונחת לפנינו.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *