פרשה ג – פסקה טו
שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.
דבר אחר, "את הכל עשה יפה בעתו", ר' בון אמר בה תרתי שיטי. ר' בון אמר: היה ראוי אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה: אם אברא תחלה את אברהם שאם יקלקל אין מי יבוא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל זה – יבא אברהם אחריו ויתקן. ר' בון אמר חורי: כתיב "האדם הגדול בענקים הוא", ראוי היה אברהם להבראות תחלה, שנאמר: "האדם הגדול בענקים הוא", ולמה קורא "גדול", שהיה ראוי להבראות תחלה, אלא אמר הקב"ה: אם אני בורא אותו תחלה שאם יקלקל אין מי יבא אחריו ויתקן, אלא הרי אני בורא אדם הראשון תחלה ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן אחריו. אמר ר' אבא בר כהנא: יש מושלין משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו שפעת קורייה בתוך דירתו וביתו, איכן הוא נותנה לא באמצע הטרקלין כדי שתהיה סובלת קורות שלפניה וקורות של אחריה, כך מפני מה ברא הקב"ה לאברהם אבינו באמצע, כדי שיסבול הדורות שלפניו והדורות הבאים אחריו. אמר ר' לוי: מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת ואין מכניסין המקולקלת לביתה של המתוקנת. אמר ר' יהודה בר' סימון: ראוי היה אדם הראשון שתנתן התורה על ידו, שנאמר: "זה ספר תולדות אדם", אמר הקב"ה: אדם יציר כפי ואיני נותן לו תורה ויהא לעי בה. חזר ואמר: מה אם שש מצוות נתנו לו ולא היה יכול לעמוד בהן ולשמרן, אלו נתתי לו שש מאות ושלש עשרה מצוות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה על אחת כמה וכמה שלא יעמוד בהם, לכך כתיב "ויאמר לאדם", לא אדם, לאדם איני נותנן, ולמי אני נותנן לבניו. אמר ר' יעקב דכפר חנן: ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו שנים עשר שבטים, דכתיב: "זה ספר תולדות אדם", ז' שבעה ה' חמשה, שנים עשר שבטים, הרי מנין ז"ה "תולדות אדם", אמר הקב"ה: אדם יציר כפי ואיני נותן לו שנים עשר שבטים, חזר ואמר: ומה שני בנים נתתי לו ועמד אחד מהן והרג לאחיו, אילו נתתי לו שנים עשר בנים על אחת כמה וכמה, ולכך כתיב "ויאמר לאדם", לא אדם, איני נותנן לאדם, ולמי אני נותנן ליעקב הצדיק. אמר ר' יצחק: ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם תורה מיד, אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולין לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה, למלך שעמד בנו מחליו, ואמרו לו: ילך בנך לאיסכולי שלו. אמר: עדיין לא בא זיוו של בני ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו, אלא יתעדן בני שנים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא ואחר כך ילך לאיסכולי שלו. כך אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה, אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים במן ובאר ושלו ואחר כך אני נותן להם את התורה, אימתי "בחדש השלישי". ואמר ר' ביבי ור' איבו ור' הונא בשם ר' יצחק בר מריון: ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שיכנסו לארץ מיד, אלא שהיו ישנות מימי נח האילנות, אמר הקב"ה: מה אני מכניס את ישראל לחרבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקיצו ישנות ויטעו חדשות כדי שיכנסו לארץ וימצאו אותה מליאה ברכות. רבי אומר: אפילו לדבר עבירה "יפה בעתו".
פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת למילים: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ", ר' בון אמר בה תרתי שיטי – דרש בענין זה שתי שיטות. ר' בון אמר: היה ראוי אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה: אם אברא תחלה את אברהם שאם יקלקל אין מי יבוא ויתקן אחריו – שהרי מי גדול מאברהם שיכול לתקן את קלקולו, אלא הריני בורא את אדם הראשון תחילה, ואם יקלקל זה – יבא אברהם אחריו ויתקן. ר' בון אמר חורי – דרשה נוספת בענין זה: כתיב (יהושע י"ד, ט"ו): "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא" – ודרשו זאת חכמים בכמה מקומות על אברהם1 – ראוי היה אברהם להבראות תחלה, שנאמר: "האדם הגדול בענקים הוא", ולמה קורא "גדול", שהיה ראוי להבראות תחלה – עי' בשיעור בביאור ענין זה, אלא אמר הקב"ה: אם אני בורא אותו תחלה שאם יקלקל אין מי יבא אחריו ויתקן, אלא הרי אני בורא אדם הראשון תחלה ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן אחריו. אמר ר' אבא בר כהנא: יש מושלין משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו שפעת קורייה – קורה גדולה – בתוך דירתו וביתו, איכן הוא נותנה, לא באמצע הטרקלין כדי שתהיה סובלת קורות שלפניה וקורות של אחריה – הקורה הגדולה ניתנת באמצע כדי להחזיק את כל הבנין, כך מפני מה ברא הקב"ה לאברהם אבינו באמצע, כדי שיסבול הדורות שלפניו והדורות הבאים אחריו. אמר ר' לוי: מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת ואין מכניסין המקולקלת לביתה של המתוקנת – על כן נברא אברהם בדורות מקולקלים כדי שיתקן אותם, ועי' בשיעור. אמר ר' יהודה בר' סימון: ראוי היה אדם הראשון שתנתן התורה על ידו, שנאמר (בראשית ה', א'): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", ודרשו: "זה ספר" התורה שניתן ל"תולדות אדם", היה ראוי להנתן כבר "ביום ברֹא אלהים אדם", לאדם הראשון (עץ יוסף), שכך אמר הקב"ה: אדם יציר כפי ואיני נותן לו תורה ויהא לעי בה?! – עוסק בה, והרי ליציר כפיו של הקב"ה ראוי יותר מכל לתת את התורה. חזר הקב"ה ואמר: מה אם שש מצוות נתנו לו – כמבואר בכמה מקומות (עי' בראשית רבה פרשה ט"ז, ו') ולא היה יכול לעמוד בהן ולשמרן, אלו נתתי לו שש מאות ושלש עשרה מצוות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, על אחת כמה וכמה שלא יעמוד בהם, לכך כתיב (איוב כ"ח, כ"ח): "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה", ודרשו: "לאדם" – לא אדם, לאדם איני נותנן – את "יראת ה'", ואת ספר התורה, ולמי אני נותנן – לבניו. אמר ר' יעקב דכפר חנן: ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו שנים עשר שבטים, דכתיב: "זה ספר תולדות אדם", ודרשו גימטריא של המילה "זה": ז' שבעה ה' חמשה, שנים עשר שבטים, הרי מנין ז"ה "תולדות אדם" – היו ראויים להיות תולדות אדם, אמר הקב"ה: אדם יציר כפי ואיני נותן לו שנים עשר שבטים?! חזר ואמר: ומה שני בנים נתתי לו ועמד אחד מהן והרג לאחיו, אילו נתתי לו שנים עשר בנים על אחת כמה וכמה, ולכך כתיב "ויאמר לאדם", לא אדם, איני נותנן – את שנים עשר השבטים – לאדם, ולמי אני נותנן, ליעקב הצדיק. אמר ר' יצחק: ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם תורה מיד, ולא ימתינו חמישים יום עד מתן תורה, אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון – יופיין – של בני, שהרי משעבוד טיט ולבנים יצאו – והם פצועים ומוכים, ואין יכולין לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה, למלך שעמד בנו מחליו, ואמרו לו: ילך בנך לאיסכולי – לבית הספר – שלו. אמר: עדיין לא בא זיוו של בני, ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו, אלא יתעדן בני שנים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא לחלוטין מחוליו, ואחר כך ילך לאיסכולי שלו. כך אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה, אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים במן ובאר ושלו ואחר כך אני נותן להם את התורה, אימתי "בחדש השלישי" – רק כשהגיע החודש השלישי לצאתם מארץ מצרים. ואמר ר' ביבי ור' איבו ור' הונא בשם ר' יצחק בר מריון: ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שיכנסו לארץ מיד, ולא יתעכבו ארבעים שנה במדבר, אלא שהיו ישנות מימי נח האילנות – האילנות בארץ ישראל היו קיימים מימי נח, וכבר לא היו נותנים פירות כראוי, לכן אמר הקב"ה: מה אני מכניס את ישראל לחרבה – לארץ חרבה בלא פירות, אלא הריני מקיפן דרך המדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקיצו – ויקצצו אילנות ישנות ויטעו חדשות, כדי שיכנסו לארץ וימצאו אותה מליאה ברכות. רבי אומר: אפילו לדבר עבירה "יפה בעתו" – אפילו דבר עבירה שאדם עושה, תלוי בזמן בו נעשתה העברה. חטא העגל היה חמור בגלל שהיה מיד אחר מתן תורה, ואילו היה כמה שנים אחר כך היה זה חמור פחות (מהרז"ו).
נושאי השיעור: א. אברהם היה ראוי להיברא ראשון שכן מידתו היא חסד. ב. בתחילת הדרך העולם מועד לקלקולים, ולכן אברהם הופיע לאחר התבסמות העולם. ג. אדם נפל בגלל הניגודים בבריאתו. לאחר דורות איזנו הכוחות זה את זה. ד. על בית מתוקן יש לשמור שלא יתקלקל, ואין להכניס אליו קלקולים.
המדרש מבאר שבריאתו של אברהם היתה בעתו, שכן אם היה נברא ראשון ומקלקל – מי היה מתקן אחריו.
הדבר תמוה, לכאורה, והרי אדם הוא "יציר כפיו" של הקב"ה, וכי לא היה יכול לברוא את האדם כך שיוכל לעמוד במצוות המוטלות עליו? מדוע אברהם יכול לעמוד ואדם לא?
נראה שהמדרש רומז להבנה עמוקה של התהליכים העוברים על העולם.
אברהם איש החסד
מהי משמעות האמירה שהיה ראוי אברהם להברא ראשון?
הבנת הענין קשורה למידות השייכות לאברהם ולאדם הראשון. אברהם הוא איש החסד, כידוע2. אדם הראשון שייך למידת תפארת, ככתוב (ישעיה מ"ד, י"ג): "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם". החסד הוא הספירה הראשונה של שבעת "ימי הבנין". הוא הראשית. החסד עניינו שפע, ולעולם הראשית היא בשפע הבא מלמעלה. לאחר מכן מוגדר השפע בהגדרות, בצמצום, במדה ובמשקל, אך הראשית היא ברצונו יתברך להשפיע שפע לעולם.
אדם הוא בחי' תפארת, שהיא כנגד הגוף, מרכז האדם.
כיון שאברהם מידתו היא חסד – ראוי הוא להיות הראשון3. ראוי העולם להברא במידת החסד, וכפי שנאמר (תהלים פ"ט, ג'): "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".
גם בדרשה השניה דורש ר' בון בכיוון זה, על הפסוק:
וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה.
ודורש ש"האדם הגדול" הוא אברהם, שהיה ראוי להבראות תחילה. "גדול" אף הוא קשור למידת החסד, על פי הכתוב (דברי הימים א' כ"ט, י"א):
לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.
הגדולה מבטאת התפשטות והתרחבות, השייכת למידת החסד, ועל כן דרשו זאת על אברהם, ומתוך ששייך הוא למידת החסד, ראוי הוא להברא ראשון.
ראשית העולם
התהליך העובר על עולם הוא תהליך של התבסמות.
בראשיתו הלך העולם וירד, הלך ושקע בחומר. חטאים בעוצמה גדולה היו מנת חלקו של העולם בראשית דרכו – דור המבול, אשר גרם להשחתת העולם כולו, דור הפלגה, בו נפלגו הלשונות, ועד לסדום, שהפכה לגפרית ומלח. הראשית עלולה היא לקלקול. ההמשך הולך ומתבסם, אך בראשית הדרך ההופעה האלוקית מסותרת בחומר עבה וגס, ועל כן הנפילה קרובה.
במצב זה, יש הכרח לשמור על ההופעה האלוקית שלא תתקלקל עם העולם. השליחים לתיקון העולם ולהבאתו ליעודו צריכים להשמר נקיים מכל קלקול, שכן אם יהיו הם חלק מן התהליך העובר על העולם – לא יוכלו להביאו אל מטרתו וליישר את דרכו. יש הכרח לשמור על הדברים המופיעים את האלוקות מחוץ למערכת הטבעית העלולה וקרובה לחטא, כדי שיוכלו הם להשיב את העולם למסלולו ולדרכו הנכונה. אם יהיו הם שותפים לקלקול – יסטה העולם מדרכו בלא יכולת לתקן ולשוב אל הדרך הטובה.
על כן יש נשמות הנשלחות אל העולם רק אחר שהתקדם העולם והתבסם, וכבר אין חשש כי יתקלקלו אף הן בהיותם שייכות לעולם השקוע בחטאיו.
אברהם איש החסד, ראשית ההופעה האלוקית בעולם, הופיע רק אחר שהעולם עבר שלבים ראשונים בתהליך ההתבסמות. אם יברא אברהם ראשון – כפי שראוי להיות בשורש מהותו – ויהיה חלק מן הקלקול של העולם – שוב לא יוכל העולם ללכת בדרך הנכונה, שכן ראשיתו – הופעת החסד – הופיעה בקלקול. את ההופעה הראשונית, החיונית לדרכו הנכונה של העולם, יש "לשמור" לתקופה בה התגבר העולם על חטאיו הראשונים, והחל לצעוד בדרך התיקון.
אמנם, גם אברהם עבר קשיים והתמודדויות. העולם בימיו טרם תוקן בצורה מלאה. אך הנפילות של העולם בימיו של אברהם היו נפילות בדרך התיקון. לא היו אלה חטאים של העולם כולו כבדור המבול ודור הפלגה. היו אלה חטאים מקומיים, כחטאי סדום, ועל כן ניתן היה לתקנם. לא היה זה קלקול שאין ממנו תקנה, כפי שהיה בימי המבול והפלגה.
לאחר שעבר דור המבול, בו היתה ההשחתה במישור החומרי, ועבר דור הפלגה, בו היה קלקול במישור הנפשי והרוחני – החל העולם לצעוד בדרך התיקון, ואז הופיעה נשמתו של אברהם.
"אדם יציר כפי"
מעלתו הגדולה של האדם היא בהיותו יציר כפיו של הקב"ה. וכי יש מדרגה גבוהה מזו?!
אולם, העולם נברא כדי שהאדם יקנה את מדרגתו בעמלו ובעבודתו. אין העולם יכול לקלוט שפע ומדרגה שבאים לאדם במתנה, שלא מתוך עבודה ועמל.
על כן העובדה שהאדם הוא יציר כפיו של הקב"ה – היא זו שגרמה לו לנפילה.
האדם היה מצד אחד "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ומן הצד השני נאמר עליו: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב', ז'). אלו הם ניגודים עצומים שיוצרים פער גדול וכמעט בלתי ניתן לגישור בין המציאות הרוחנית לגשמית. במצב כזה לא יכול העולם להחזיק מעמד, ועל כן היתה נפילה על ידי אדם הראשון.
לאחר שהעולם עובר תהליך של התבסמות, נוצר איזון בין הכוחות השונים, ויכולים הם לדור בכפיפה אחת ואף להפרות ולהעמיק זה את זה. אך השלב הראשון הוא של סתירה גדולה בין היות האדם יציר כפי של הקב"ה, ובין היותו קרוץ חומר, והתוצאה היא נפילה.
שנים עשר שבטים
בדרך זו יש לבאר את המשך המדרש:
אמר ר' יעקב דכפר חנן: ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו שנים עשר שבטים… אמר הקב"ה: אדם יציר כפי ואיני נותן לו י"ב שבטים, חזר ואמר: ומה שני בנים נתתי לו ועמד אחד מהן והרג לאחיו, אילו נתתי לו שנים עשר בנים על אחת כמה וכמה.
שני בניו של אדם, היו שני ניגודים שלא ניתן להשלים ביניהם.
"וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" – איש האדמה, המבטא את הצד של "עפר מן האדמה" שבאביו. הבל, כשמו קשור אל הרוח, אל החלק של "ויפח באפיו נשמת חיים". שני בניו של אדם היו, אפוא, שני קטבים – העפר מצד אחד והנשמה שנפח בו ה' מצד שני.
ניגוד חריף זה הוא שהביא לכך שאחד מהם הרג את אחיו. בשלב ראשון לא ניתן לאזן בין הכוחות הסותרים והמנוגדים זה לזה, והם נאבקים ללא יכולת להשלים ביניהם.
אחר שעבר העולם תהליך של תיקון והתבסמות – יכולים הניגודים לחיות יחד ולאזן זה את זה. י"ב השבטים אף הם מלאים ניגודים, ואף היו משברים קשים בעקבות הניגודים, אך העולם יכול לסבול את הניגודים וליצור מהם דבר אחד שלם ומורכב.
כשנברא האדם היה הניגוד בין החומר והרוח חריף, ללא יכולת איזון. על כן "המתין" הקב"ה עם בריאתו של אברהם עד שיתבסם העולם, וכח החסד שיופיע יתאזן עם כוחות אחרים ולא יתנגד להם.
"מכניסים את המתוקנת"
במדרש מובא משל שיש להבינו, ולהבין את הנמשל:
אמר ר' לוי: מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת ואין מכניסין המקולקלת לביתה של המתוקנת.
מהו המשל ומהו המסר שעולה ממנו? והרי במבט ראשון היה נראה לומר הפוך – עדיף להכניס את המקולקלת לביתה של המתוקנת כדי שתלמד מדרכיה, ולא הפוך.
נראה, שהמדרש מדגיש את הבית. אין המדובר בשאלה מי יבוא אל מי – המתוקנת או המקולקלת, אלא בהכנסה לבית. בית מתוקן הוא דבר שיש לשמור עליו, ועל כן לא מכניסים אליו קלקולים. בית מקולקל יש לתקן, ועל כן מכניסים אליו את המתוקנת.
אברהם אבינו היה בדור הפלגה, בבית מקולקל, והוא נשלח לתקן אותו. ביתו של אברהם הוא בית מתוקן, כפי שמדגיש הכתוב4:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
את ביתו של אברהם יש לשמר בתיקונו, בלא לערב בו יסודות מקולקלים.
אברהם, לעומת זאת, נשלח אל העולם שהיה מקולקל כדי לתקנו, לרוממו ולבסמו5.
2 ועי' בספר "פרדס רמונים" בשער ערכי הכינויים בערכו.
3 ראוי להדגיש שהמדות אינן מעלות שנקנו לאבות ולאדם ועוד מתוך עבודתם ומעשיהם. זהו השורש של בריאתם. אברהם נברא במידת החסד ועל כן ראוי הוא להברא ראשון, שזהו עניינה של המדה, בלא קשר למעשיו. מובן שבחייו הוריד אברהם את המידה לארץ, והופיע אותה בעולם.
4 בראשית י"ח, י"ט.
5 בדרך נוספת יש לבאר את המשל והנמשל: המקולקלת הבאה לביתה של המתוקנת אינה יכולה לקלוט את המסר, שכן כלי הקליטה שלה קטנים. וכפי שכתב הרמח"ל: "שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי חינת המקבל ממנו". אין המתוקנת יכולה להשפיע על המקולקלת בבית המתוקן, שכן אין זה מתאים לכלי הקיבול המקולקלים. רק בביתה של המקולקלת יכולה היא לקלוט ולהתקן.