פרשה ג – פסקה יח

“ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וגו'”. אמר ר’ יהודה בר’ סימון: ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקים לעולם, ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו”. אמר ר’ אלעזר: מתחלת ברייתו של עולם נאמר: “יקוו המים מתחת השמים”, וכל כך למה, “ותראה היבשה”, ומפני מה כתיב: “הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה’ שמו” שתי פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו”. אמר ריש לקיש: כתיב: “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”, אבל הצדיקים מוסיפין עליו ואין גורעין ממנו. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן שאין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא, ואליהו עומד ומקריב בראש הכרמל. אמר ר’ שמלאי דברויירא: אמר ליה: “ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה”. אמר ר’ חנינא: כתיב: “ונאמן ביתך וממלכתך”, אימתי “אם ישמרו בניך בריתי וגו'”, ואם לאו “ופקדתי בשבט פשעם וגו'”. אמר ר’ יודן: גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, הדא הוא דכתיב “והאלהים עשה שייראו מלפניו”. אמר ר’ ירמיה: גדולה היא היראה, ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה, הדא הוא דכתיב בספר משלי: “שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל”, ובסיפרא הדין כתיב: “סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא”. ר’ שמעון בן לקיש הוה עליל מן המתגרה, פגע ביה ר’ יונתן אמר ליה: היך מרי אמר אילין קרייא ומסר ליה ואילין קרייא מקרתה, כך גזר הקב”ה על העליונים שיהיו עליונים ועל התחתונים שיהיו תחתונים, עמד משה ועשה עליונים תחתונים ותחתונים עליונים, הדא הוא דכתיב “ומשה עלה אל האלהים”, “וירד ה’ על הר סיני”. כך גזר הקב”ה על התחתונים שיאכלו וישתו, ועל העליונים שלא יאכלו ושלא ישתו, עמד אברהם ועשה עליונים אוכלים ושותים, הדא הוא דכתיב “והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו”, וכי אוכלין היו, אמר ר’ נתן: נראין כאוכלין היו הראשון ראשון מסתלק. עמד משה ועשה תחתונים שאין אוכלים ואין שותין, הדא הוא דכתיב “ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה”. כך גזר הקב”ה על הים שיהא ים ועל היבשה שתהא יבשה, עמד משה ועשה ים יבשה, הדא הוא דכתיב “ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה”. עמד אלישע תלמיד תלמידו ועשה יבשה ים, הדא הוא דכתיב “עשה הנחל הזה גבים גבים וגו'”. כך גזר הקב”ה שיהיו השמים מקלסין אותו, שנאמר: “השמים מספרים כבוד אל”, עמד משה ושיתקן, שנאמר: “האזינו השמים ואדברה וגו'”. כך גזר הקב”ה על השמש ועל הירח שיהיו מקלסין אותו, שנאמר: “ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה'”, “מהלל” כתיב, עמד יהושע תלמידו ושיתקן, שנאמר: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”. כך גזר הקב”ה על קיץ שיהיה קיץ ועל החורף שיהיה חורף, עמד שמואל ועשה קיץ חורף, שנאמר: “הלא קציר חטים היום וגו'”. עמד אליהו ועשה החורף קיץ, שנאמר: “אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי”. כך גזר הקב”ה על היום שיהא יום ועל הלילה שיהא לילה, עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה, שנאמר: “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש”, ודאי כבה השמש, רבנן אמרין: השקיע הקב”ה גלגל חמה בלא עונתו ודבר עמו בצינעה, משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לקיצים והיה המלך נזקק לכל בני המדינה בשבילו, אמר: כבו הפנסין והנרות כדי שאדבר עם אוהבי בצינעה, כך הצניע הקב”ה את השמש שלא בעונתו ודבר עם יעקב אבינו בצינעה. עמדו דבורה וברק ועשו לילה יום, הדא הוא דכתיב “ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא וגו'”. רבי פנחס ור’ חלקיה בשם רבי סימון: ששה נסים נעשו באותו היום, בו ביום באו, בו ביום שלחה אחריו ושלח הוא, בו ביום עשו מלחמה, בו ביום נהרג סיסרא, בו ביום חלקו ביזה, בו ביום אמרו שירה, שנאמר: “ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא וגו'”.

פירוש המדרש
“יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו”. אמר ר’ יהודה בר’ סימון: ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקים לעולם, שהרי הוא מעשי ידיו של הקב”ה, וצריך להתקיים בו הכתוב: “כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם”, ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו” – המיתה באה כדי שיירא האדם מן הקב”ה, ועי’ עוד בשיעור. אמר ר’ אלעזר: מתחלת ברייתו של עולם נאמר (בראשית א’, ט’): “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד”, וכל כך למה, “וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” – קבע הקב”ה מקום מוגדר לים כדי לקיים חיים על היבשה, וכך היה ראוי להיות לעולם, ומפני מה כתיב: “הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה’ שְׁמוֹ”, שתי פעמים (עמוס ה’, ח’; ט’, ו’), הרי שיצאו המים מגבולם ונשפכו על פני הארץ שתי פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה – שבשניהם הציף ה’ את העולם במים, בניגוד לקביעתו בששת ימי בראשית “יקוו המים”, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו” – שפיכת המים באה כדי להביא יראה בלב בני האדם. אמר ריש לקיש: כתיב (דברים י”ג, א’): “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”, וכך היה ראוי להיות, שמצוות התורה לא ישתנו לְעולם, אבל הצדיקים מוסיפין עליו ואין גורעין ממנו. המפרשים מעירים (עי’ מהרז”ו ורד”ל) שיש לגרוס “מוסיפין עליו וגורעין ממנו”, וכך משמע מהמשך המדרש, וכן הוא בדברים רבה פרשה י’, ב’. המדרש מביא דוגמאות לכך שהצדיקים דורעים ומוסיפים על התורה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן¹ שאין הבמה ניתרת – אין להקריב קרבנות בבמות לאחר בנין בית המקדש, אלא על ידי נביא שמתיר זאת לשעה, ואליהו עומד ומקריב בראש הכרמל – בהוראת שעה. אמר ר’ שמלאי דברויירא: אמר ליה – אליהו לקב”ה (מלכים א’ י”ח, ל”ו): “וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” – שלא מלבי התרתי להקריב בבמה, אלא על פי דברך. אמר ר’ חנינא ביאור נוסף לפסוק “כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם”: כתיב שהבטיח ה’ לדוד (שמואל ב’ ז’, ט”ו): “וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם”, ומלכות בית דוד היא מהדברים עליהם נאמר “הוא יהיה לעולם”, ובכל זאת נפסקה המלכות, שכן ההבטחה היתה לתנאי, כדי שייראו מלפני ה’, וכמו שמובא בכתוב: אימתי המלכות תישאר “עד עולם” – “אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ” (תהלים קל”ב, י”ב), ואם לאו (תהלים פ”ט, ל”א-ל”ג): “אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן. אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ. וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם”.
אמר ר’ יודן: גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב: “והאלהים עשה שייראו מלפניו” – ודרש כך: “והאלהים עשה” – את העולם, כדי “שייראו מלפניו”. אמר ר’ ירמיה: גדולה היא היראה, ששני ספרים שכתב שלמה – משלי וקהלת – לא חתמן אלא ביראה, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב בספר משלי (ל”א, ל’): “שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל”, ובסיפרא הדין – ובספר הזה, קהלת – כתיב (י”ב, י”ג): “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם”.
ר’ שמעון בן לקיש הוה עליל מן המתגרה – היה נכנס מן המתגרה, ויש גורסים: “מן חמת גדר” (מדרש המבואר), פגע ביה ר’ יונתן, אמר ליה ר’ יונתן: היך מרי אמר אילין קרייא – איך אדוני אומר פסוקים אלו, כלומר אלו פסוקים דרשת שנתקיים בהם הפסוק בקהלת: “ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו” – שהם מתארים דברים שהשתנו מכפי שנבראו על ידי הקב”ה. ומסר ליה – מסר לו ר’ שמעון בן לקיש את הפסוקים, ואילין קרייא מקרתה – ואלו הפסוקים שאמר לו: כך גזר הקב”ה על העליונים שיהיו עליונים ועל התחתונים שיהיו תחתונים, ובכל זאת עמד משה ועשה עליונים תחתונים ותחתונים עליונים, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב “וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות י”ט, ג’), “וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר” (שמות י”ט, כ’). הרי שעל ידי משה עלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה. כך גזר הקב”ה על התחתונים – בני האדם – שיאכלו וישתו, ועל העליונים – המלאכים – שלא יאכלו ושלא ישתו, ובכל זאת עמד אברהם ועשה עליונים אוכלים ושותים, הדא הוא דכתיב זהו שכתוב (בראשית י”ח, ח’): “וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ”, הרי שעל ידי אברהם אכלו המלאכים. וכי אוכלין היו – והרי אינם אוכלים ואינם יכולים לאכול, אמר ר’ נתן: נראין כאוכלין היו, הראשון ראשון מסתלק – עשו עצמם כאכלים, ומה שנטלו לידיהם הסתלק ונעלם ולא נשאר בידיהם וכך כילו את האוכל כדי שיהיו נראים כאוכלים. וכן עמד משה ועשה תחתונים שאין אוכלים ואין שותין, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (שמות ל”ד, כ”ח): “וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים”. כך גזר הקב”ה על הים שיהא ים ועל היבשה שתהא יבשה, עמד משה ועשה ים יבשה, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (שמות י”ד, ט”ז): “וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה”. עמד אלישע תלמיד תלמידו – של משה – ועשה יבשה ים, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (מלכים ב’ ג’, ט”ז): “וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה’ עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים” – והמקום שהיה יבש מבלי מים התמלא במים, כמתואר שם. כך גזר הקב”ה שיהיו השמים מקלסין אותו, שנאמר (תהלים י”ט, ב’): “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ”, עמד משה ושיתקן – שיחדלו מלקלס ויאזינו לדבריו, שנאמר (דברים ל”ב, א’): “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי”. כך גזר הקב”ה על השמש ועל הירח שיהיו מקלסין אותו, שנאמר (תהלים קי”ג, ג’): “מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'”, “מהלל” כתיב – ואפשר לקרוא בפסוק שהשמש מהלל את שם ה’, ובכל זאת עמד יהושע תלמידו של משה ושיתקן, שנאמר (יהושע י’, י”ב): “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’ בְּיוֹם תֵּת ה’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן”. כך גזר הקב”ה על קיץ שיהיה קיץ ועל החורף שיהיה חורף, עמד שמואל ועשה קיץ חורף – שהוריד גשמים בימי קציר חטים, שנאמר (שמואל א’ י”ב, י”ז): “הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה’ וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה’ לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ”. עמד אליהו ועשה החורף קיץ – שעצר את השמים מלתת טל ומטר, שנאמר (מלכים א’ י”ז, א’): “וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי”. כך גזר הקב”ה על היום שיהא יום ועל הלילה שיהא לילה, עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה – שהקדימה השמש לשקוע בעבורו, שנאמר (בראשית כ”ח, א’): “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ”, ודאי – בא השמש כפשוטו², ששקעה השמש (מהרז”ו), ודרשו: “כי בא השמש” – כבה השמש, שכבה ה’ את השמש טרם זמנו, רבנן אמרין: השקיע הקב”ה גלגל חמה בלא עונתו ודבר עמו בצינעה, משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לקיצים – מדי פעם – והיה המלך נזקק לכל בני המדינה בשבילו – מסייע בעבורו לכל בני המדינה (מדרש המבואר), כשבא אמר המלך: כבו הפנסין והנרות כדי שאדבר עם אוהבי בצינעה – ולא בפרהסיא, כך הצניע הקב”ה את השמש שלא בעונתו, ודבר עם יעקב אבינו בצינעה – בחשכה. עמדו דבורה וברק ועשו לילה יום, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (שופטים ה’, א’): “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר”. וכך דרשו רבי פנחס ור’ חלקיה בשם רבי סימון: ששה נסים נעשו באותו היום, בו ביום באו – ישראל לבקש מדבורה שתסייע להם, בו ביום שלחה דבורה אחריו – אחרי ברק – ושלח הוא – לקרוא לבני זבולון ונפתלי, בו ביום עשו מלחמה, בו ביום נהרג סיסרא, בו ביום חלקו ביזה, בו ביום אמרו שירה, שנאמר: “ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמר”. הרי שעשו ביום אחד דברים רבים, כיון שהתארך היום ולא הגיע הלילה.

נושאי השיעור: המעשים האלוקיים מצד עצמם הם נצחיים, ומצד המקבלים יש בהם שינוי וכליון. ב. הקב”ה טבע בעולם דרכים המשיבות אותו למטרתו. ג. המוות מעורר את האדם לחיות בצורה נכונה. ד. העובדה שהמים יכולים להציף את העולם מעוררת יראה. ה. אדם הרואה את כוחם ומעלתם של צדיקים מתעורר לשוב בתשובה. ו. היראה – היות האדם מקבל, ועל כן כוללת את כל המידות.

הפסוק שאותו דורשים בשלמותו הוא:

יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.

חז”ל מבינים שסופו של הפסוק הוא “תירוץ” לתחילתו. בתחילת הפסוק נאמר כי מעשי האלקים קיימים לעולם. אולם, אנו רואים שאין זה כך. סופו של הפסוק מבאר שהסיבה לכך היא כדי שייראו מלפני האלקים.
במדרש מובאות שלוש דרשות המדגימות רעיון זה.
א. אדם הראשון – כיציר כפיו של הקב”ה היה ראוי לחיות לעולם, אולם נגזרה עליו מיתה כדי שייראו מלפני האלקים.
ב. המים – ראויים היו לעולם להיות במקומם, במקוה המים שנברא להם בששת ימי בראשית, אך פעמיים במהלך ההסטוריה חרגו המים ממקומם כדי לחזק את יראת ה’ בעולם.
ג. התורה – “לא תהא מוחלפת”³, ואיננה משתנה, כיון שניתנה מפי הבורא. אף על פי כן ניתן כח לצדיקים להוסיף ולגרוע, לחיזוק היראה.

אדם הראשון

אמר ר’ יהודה בר’ סימון: ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקים לעולם, ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו”.

דרשה זו עוסקת ביחס שבין המשפיע והמקבל.
“כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם” – מצד הקב”ה הכל קיים לעולם. כיון שהקב”ה קיים לעולם, אף מעשי ידיו כן. ההשפעה היא אין סופית, ללא הגבלה, ועל כן היא קיימת לעולם.
מצד הבריאה, לעומת זאת, יש הבדל בין המשפיע והמקבל. הברואים נבראו כדי ללכת דרכיו של הבורא, וכדי לגלות את מידותיו. דבר זה לא ניתן להיעשות בעולם אינסופי, בו המידות לא יכולות להתגלות. המידות הן הכלים בהן מופיע האור האלוקי, והכלים מעצם בריאתם הם בעלי גבולות. הבריאה מצד עצמה היא בעלת גבול ומידה, בהיותה כלי המקבל את השפע האלוקי. וכבר אמר הרמח”ל⁴:

שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו.

ועל כן השפע האלוקי מצטמצם כדי שיוכלו הכלים לקבלו.
הבריאה מצד עצמה איננה קיימת לעולם, שכן יש בה שינוי ותנועה, המובילים גם לחידלון ומוות. אין הבריאה יכולה להיות אינסופית, והרי היא בעלת גבול – גם מצד הזמן. על כן אין האדם חי לעולם.

העובדה שהמוות מוביל ליראה – “והאלהים עשה שייראו מלפניו”, מכוונת להבנה עמוקה של הצורה בה מתקיים העולם.
העולם נברא כדי שהאדם ימלא תפקיד ומטרה שלשמם נברא – לעבוד את ה’, לקראו בשמותיו הקדושים וללכת בדרכיו. כחלק ממילוי התפקיד ניתנה לאדם יכולת הבחירה, ומכח בחירה זו עצמה עלול הוא לסטות מן הדרך המובילה אל המטרה.
ברא הקב”ה את העולם כך שהעולם עצמו לא נותן לאדם אפשרות לסטות לחלוטין מן הדרך. יש בעולם “מנגנון תיקון עצמי”, המשיב את האדם אל הדרך הנכונה במקרה של סטיה.
דוגמא לכך מובאת במדרש – המוות. סופם של החיים מעורר באדם יראה. רואה הוא כי לאחר החיים יש עולם הנעלם מאיתו, והוא מתעורר לחשבון נפש, להבנה כי העולם הזה הוא תקופת עבודה, שלאחריה מגיעה תקופה של קיבול שכר. כך מתיישר האדם וחוזר לדרך הנכונה.
המוות, המשותף לכל בני האדם, חזקים כחלשים, מוריד מערכו של האדם ותורם להבנת מוגבלותו. אין האדם כל יכול, וזקוק הוא לקבל את חייו ממי שמעליו.
מידת היראה היא היותו של האדם מקבל⁵:

התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשבת בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם. היא כשהיא לעצמה היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים. אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז.

ההבנה כי האדם הוא בדרגת מקבל ואין לו מעצמו מאומה, היא מקור היראה. מציאות המוות בעולם מחזקת הבנה זו, ומובילה את האדם לחיים נכונים, כדי שיגיע אל המוות בצורה נכונה.

יראת המים
הדרשה השניה הולכת אף היא מכיוון דומה, ומלמדת כיצד האנושות כולה איננה סוטה מן הדרך לחלוטין:

אמר ר’ אלעזר: מתחלת ברייתו של עולם נאמר “יקוו המים מתחת השמים”, וכל כך למה, “ותראה היבשה”, ומפני מה כתיב “הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה’ שמו” שתי פעמים אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה, אלא “והאלהים עשה שייראו מלפניו”.

כאשר יש חשש שהאנושות כולה תסטה מן הדרך, עולים המים ומציפים את העולם, וכך חוזר האדם לדרכו.
במדרשים מקבילים יש תוספת בענין זה⁶:

אמר ר’ מתחלת ברייתו של עולם גזר הקב”ה ואמר “יקוו המים”, למה “הקורא למי הים” “הקורא למי הים”, שתי פעמים, אחת בדור המבול ואחת בדור אנוש, בשביל “והאלהים עשה שייראו מלפניו, משל למדינה שמרדה במלך שלח המלך לגיון קשה והקיפה כדי שיראו אותו בני המדינה ויתיראו מלפניו כך למה (תהלים לג) כונס כנד מי הים בשביל וייראו מה’ כל הארץ וגו’.

שתי פעמים במהלך ההסטוריה האנושית עלו המים והציפו את העולם, “שייראו מלפניו”. הפעמים בהן קרה הדבר החדירו ב”זכרון הקולקטיבי” של העולם כולו את העובדה שיכול להיות מצב כזה, כאשר אין דרך אחרת להחזיר את העולם לדרך הסלולה. עצם הידיעה שדבר כזה יכול להיות – מספיקה כדי להחדיר בלב האנשים את היראה ואת הרצון ללכת בדרך הנכונה. זהו הלגיון ששם הקב”ה בעולמו, כדי שיתייראו מלפניו.

חז”ל מציינים עד היכן הגיעו המים כשהציפו את העולם⁷:

“אל הימה המוצאים” זה הים הגדול, ולמה נקרא שמו מוצאים, כנגד שני פעמים שיצא אחד בדור אנוש ואחד בדור פלגה. רבי לעזר בשם רבי חנינה: בראשונה יצא עד קלבריאה, ובשנייה יצא עד קפי ברבריאה. ר’ אחא בשם רבי חנינה: בראשונה יצא עד קפי ברבריאה, בשנייה יצא עד עכו ועד יפו – עד פה תבוא ולא תוסיף, עד עכו תבוא ולא תוסיף.

גבולה של ארץ ישראל – יפו ועכו – הוא הגבול שעד אליו הגיעו המים. משמעות הדבר היא, שההצפה נועדה בעיקר ליושבי ארץ ישראל. ארץ הקודש, “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה”⁸, היא המקום שיש להזהירו במיוחד כאשר סוטים מן הדרך. בפלטרין של מלך יש לנהוג כראוי לו, ועל כן ארץ ישראל היא המקום בו מעמיד הקב”ה את האדם על מקומו הראוי לו.

…לרבות תלמידי חכמים
על התורה שנתן הקב”ה נכון לומר: “הוא יהיה לעולם”. התורה היא נצחית ואינה נתינת לשינוי.
אולם, כפי שראינו, בכל הדברים הקיימים לעולם יש בחינה שבה חל שינוי בבריאה הנצחית, כדי “שייראו מלפניו”. היכן קיים דבר זה בתורה?
חז”ל מבארים כי זהו כוחם של חכמים לשנות את התורה – להוסיף ולגרוע.
אמרה תורה “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”⁹. אף על פי כן, יש כח ביד חכמים להוסיף דינים על התורה, וכבר דנו ראשונים בענין זה בהרחבה¹⁰, וביארו בדרכים שונות את סמכותם וכוחם של חכמים לחדש מצוות, תקנות וגזרות.
אחר כל ההסברים – נתן הקב”ה ביד החכמים דרך להוסיף על התורה הנצחית שניתנה בהר סיני. אף לגרוע מן התורה יש דרך – על ידי נביא או בית דין בהוראת שעה¹¹.

מן המדרש משמע, שהיכולת של חכמים להוסיף ולגרוע בתורה היא הגורמת ליראה. כך גם מובא במפורש במדרשים המקבילים¹². הכיצד גורם דבר זה ליראה?

יש לומר בצורה פשוטה, שכאשר אדם רואה לאיזו מדרגה מביאה יראת שמים, הכיצד אדם יכול להתעלות בכח בחירתו בטוב, מהי הרמה הרוחנית אליה ניתן לטפס על ידי יראת שמים – הרי הוא מבקש להגיע למדרגה זו, ודבק אף הוא ביראת שמים. העובדה שאדם שעמל ויגע לתקן את עצמו ואת דרכיו מגיע למדרגה שיכול הוא להשפיע על התורה, שלהכרעתו יש כח לדורות – מביאה את האדם לדבוק בדרך זו, וללכת אף הוא בדרכה של יראת שמים.
במדרש המקביל בדברים רבה¹³ מובא:

אמר ר’ יוסי בן זמרא: מהו “עליו אין להוסיף וגו'”… דבר אחר, כך ברא הקב”ה את עולמו יום שיהא יום ולילה שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה ששקע לו הקב”ה את השמש שלא בעונתה, שנאמר (בראשית כ”ח) “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש”. בא יהושע ועשה הלילה יום, שנאמר (יהושע י’) “שמש בגבעון דום”, הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב”ה כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו.

לא רק בתורה גורעים הצדיקים ומוסיפים, אלא אף בבריאה. ברא הקב”ה את העולם על פי חוקים וסדרים הטבועים בו, ובידי הצדיקים יש כח לשנות סדרים אלו. הרואה את כוחם של צדיקים מתמלא יראת שמים ומבקש לילך בדרכם.

הלגיון שנתן הקב”ה כדי להשיב את העולם לדרך הטוב איננו רק דבר הסטורי. בכל דור יש תמרור המראה לאדם להיכן יכולה להוביל יראת שמים, מהו כוחה ומהי מעלתה, ואף זו דרך שהטביע הקב”ה בעולם כדי להשיבו לטוב.

מדת היראה
במהלך המדרש מבאות שתי דרשות על מעלתה של מדת היראה:

אמר ר’ יודן: גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, הדא הוא דכתיב “והאלהים עשה שייראו מלפניו”. אמר ר’ ירמיה: גדולה היא היראה, ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה, הדא הוא דכתיב בספר משלי (משלי ל”א) “שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל”, ובסיפרא הדין כתיב: “סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא”.

כך דורש ר’ יודן: “והאלהים עשה” את העולם כולו, כדי “שייראו מלפניו”. כל מטרתה של הבריאה האלוקית היא כדי שהאדם יקנה את מדת היראה.
בגמרא מובאת דרשה נוספת בענין זה¹⁴:

…”סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו'”. מאי “כי זה כל האדם”? אמר רבי אלעזר: אמר הקב”ה: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצֶוֶת לזה.

העולם כולו נועד למי שמגיע לשלמות מדת היראה. זו המדרגה העליונה ביותר של האדם.
היראה היא ההתבטלות כלפי הקב”ה. הירא מבין כי אין לו מעצמו כלום, והרי הוא עושה עצמו לכלי המקבל את השפע האלוקי. כל מה שיש לו – זה היותו כלי לקבלת השפע. מדרגה זו עליונה ביותר. מצד עצמו יכול האדם להגיע למדרגה זו או אחרת, אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מה שיכול הוא להגיע בהיותו כלי לקבלת השפע האלוקי.
המבין כי מצד עצמו הוא כלום – זוכה לקבל את הכל.

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם¹⁵.

“כל האדם” – כל מדרגותיו ומעלותיו – כלולות במדת היראה. מדה זו היא הנותנת משמעות לכל שאר המדות ולכל המעשים והפעולות שהאדם עושה. כולם חתומות בחותם היראה ומקושרות לתהליך אחד של יראת אלקים¹⁶.

---

¹ מקור הדרשה הוא בויקרא רבה פרשה כ”ב, ט’, ושם לא מופיעה המילה “מכאן”, ובמדרש זה אין לה משמעות (מהרז”ו, ועי’ ברד”ל).
² לשון “ודאי” מקובלת במדרש ובעיקר בזוה”ק לציין שהפסוק מתפרש כפשוטו.
³ כמובא בנוסח י”ג העיקרים הנדפסים בסדורי התפילה לאחר תפילת שחרית.
⁴ אדיר במרום עמ’ צ”ג.
⁵ אורות הקודש ח”ג, ראש דבר עמ’ כ”ג.
⁶ בראשית רבה פרשה ה’, ו’. ועי’ דברים רבה פרשה י’, ב’.
⁷ ירושלמי שקלים פ”ו ה”ב.
⁸ דברים י”א, י”ב.
⁹ דברים י”ג, א’.
¹⁰ עי’ ברמב”ם הל’ ממרים פ”ב ה”ט, ובראב”ד שם, וכן בספר הכוזרי מאמר שלישי, ל”ט.
¹¹ עי’ הל’ יסודי התורה פ”ט ה”ג, והל’ ממרים פ”ב ה”ד.
¹² עי’ למשל בדברים רבה פרשה י’, ב’: “הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב”ה כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו”.
¹³ פרשה י’, ב’.
¹⁴ ברכות ו’ ע”ב.
¹⁵ קהלת י”ב, י”ג.
¹⁶ ועי’ בדברי הרב קוק זצ”ל שהובאו לעיל, מאורות הקודש ח”ג, ראש דבר עמ’ כ”ג.