כי לי בני ישראל עבדים
נעסוק היום בכלל העולה מסוגיית – המגביה מציאה לחברו.
הגמרא דנה על היחס בין פועל לבעל הבית והגמרא מציינת שיש דין לפועל שיכול לחזור בו אפילו באמצע היום מפני ש"לי בני ישראל עבדים":
בבא מציעא דף י עמוד א
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו. מאי טעמא – הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן: מציאת פועל – לעצמו. במה דברים אמורים – בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא! – אמר ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. – והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב (ויקרא כ"ה) 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים.
תוספות שואלים על הכלל "ולא עבדים לעבדים":
תוספות מסכת בבא מציעא דף י עמוד א
כי לי בני ישראל עבדים – נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם.
יש חידוש עצום בדברי תוספות והוא שיש איסור עד כדי כך להיות עבד שיש הוה אמינא שאסור להיות שכיר!
ובכלל עצם הדבר שגדר הדין הוא מאיסורי התורה ולא כלל ממוני הוא חידוש של תוספות.
לאור החידוש של תוספות נראה את דברי הירושלמי:
תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ו הלכה ב
רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה את זה. אמר רבי יוחנן עבד עברי היא מתניתא. על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית.
בירושלמי המחלוקת היא בין רב לר' יוחנן, לפי רב – אין קניין גמור בבני אדם ואילו לפי ר' יוחנן יש בעיה על העבד למכור את עצמו רק על עבד עברי דיבר הפסוק, אך האדון יכול לקנות עבדים.
לפי רב החפצא של הקניין פגום, הקניין לא מוחלט ושניהם, העבד והאדון, יכולים לחזור בהם.
לפי ר' יוחנן בגברא, בעבד העברי, יש דין ייחודי שיכול לחזור בו.
היחס לעבד עברי
לכאורה היינו אומרים שעבד אינו יכול לחזור בו, מכרת את עצמך לעבד ובזה הסיפור נגמר אלא שיש פה חידוש עצום, כפי שעומד עליו הרשב"א:
הרשב"א על יבמות דף ע עמוד ב
"אלמא לא קני ליה רביה קנין גמור" – ואע"ג דאמרינן בפרק קמא דקידושין 'עבד עברי גופו קנוי', קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל…
העבד יכול לחזור לאחור ולבטל את המכירה תמורת כסף וכן אנו רואים שאינו קנוי לצמיתות אלא רק לזמן מסוים וממילא אינו קנוי לחלוטין כפי שכותב הר"ן:
הר"ן מסכת נדרים דף כט עמוד א
והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פ' השולח (גיטין מח) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עליה הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד שאפי' לא תהא אותה קדושה אלא קדושת דמים הרי מצינו קדושת דמים גבי הקדש אבל באשה כיון דאי לא הויא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין גוף
עבד עברי ושכיר
שיטת המרדכי בבא מציעא סימן שמ"ו
ונשאל לרבינו מאיר על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך, ונתרצה המלמד, ושוב חזר בו בעל הבית ורוצה לעכבו, והמלמד אומר מחלת שעבודי ואיני רוצה ללמוד לך יותר, והשיב, נראה לי דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא וראיה מפ"ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי: 'ולימא ליה באפי תרי זיל', ומשני: 'עבד עברי גופו קנוי', אלמא דלא זכי נפשיה באמירה בעלמא, והוא הדין בנידון זה דמדמינן פועל לעבד עברי פ"ק דב"מ.
שיטת המרדכי חולקת על תוספות שהרי תוספות חילק בין שכיר לבין עבד ולא כמו ההשוואה שעושה רבינו מאיר המובא במרדכי.
מה המחלוקת בין תוספות למרדכי?
לפי תוספות יש הוה אמינא שאין שכירות כלל כל זאת מפני שתוספות דן על עבד עברי כאיסור!
אך לפי המרדכי הנידון הוא דיני ממונות – יש חלות קניין או לא ואין פה צד איסור כלל, וממילא יש השוואה בין עבד לפועל דשניהם קנויים בצד מה.
וכן בתשובה נוספת מצאנו שיטה הפוכה משיטת תוספות:
שו"ת הריטב"א סימן קיז
שאלת ראובן נשכר לשמעון לשמשו שנה אחת, ונשתעבד לו לזה בשטר בקנין כראוי, ובתוך השנה בא לחזור בו. ואתה אומ' שיכול לחזור בו ואפי' בחצי היום משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכיון דמשום קרא הוא אין לחלק בין שנשכר בדבור בין שנשכר בקנין, ולא בין שכיר יום לשכיר שנה או יותר, דסוף סוף לא עבדים לעבדים אמ' קרא, [ונסתייעת] ממה שכתבו רבותי' הצרפתים ז"ל על מי שהשכיר עצמו ללמד תינוקות, ואמרת שנראה בעיניך כי כל שאינו דן כן טועה בדבר משנה, ועל זה שאלתם הכרעתי, ע"כ תורף שאלתך.
תשובה באמת כן נראה מדברי התוספות כדבריך, אבל כך מקובלני ממורי הרב הגדול ר' אהרן הלוי ז"ל וכן כתוב אצלי משמו בפ' השוכר בשנים או שלשה מקומות, כי הלכה רווחת אצלו משום רבותיו ז"ל שלא אמרו שהפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר /במשכיר/ עצמו באמירה כדין פועל של תורה, אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו, וכל כי האי גוונא תנאי שבממון הוא שהוא קיים, כמתנה (ב"מ צד, א) על שאר כסות ועונה, דאפי' עונה דבר שבממון הוא כפי הפירוש הנכון וכפי הירושלמי\ וכל הנאה שבגוף כדבר שבממון חשוב, כמו שאמרו בירושלמי (ב"מ, פ"ז הל' ז) איזהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרכי גט שלא תהיה זקוקה ליבם. וכליה פרקין דהשוכר את הפועלים דהיינו בפועל שנשכר בדברים, וכל כי האי גוונא חדוש הוא ואין לנו בו אלא חדושו, ועל דא אנא סמיך. והנראה כי אף לבעלי התוספות ז"ל כל ששעבד עצמו ונכסיו לשמוש זה גובה מנכסיו לשכור משמש אחר, כל שבאת החבלה ליד בעל הבית ששוכר עליו מן החבלה עד ארבעים וחמשים זוז לפי שכבר זכה לו חבלה לכך, ושעבוד נכסיו בקנין כמי שבאת חבלה לידו דמי.
הריטב"א נשאל האם אדם יכול לחזור בו מחוזה לשנה באמצע השנה?
הריטב"א עונה שעל פניו היה אמור להיות נכון שיכול האדם לחזור בו מחוזה לשנה אך לפי הרא"ה אין הדין כך אלא השטר מחייב את האדם יותר מאמירה ואינו יכול להשתעבד.
ונראה ששורש המחלוקת גם כאן הוא בהגדרת השכירות דלפי תוספות גם בשכיר יש צד איסור ואילו לפי הרא"ה יש בשכיר רק צד קנייני ולא איסורי כלל.