פרשה ג – פסקה כא
"אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים", ר' חנינא בר פפא אמר: צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדון ור' עקיבא עולה לגרדון. ורבי אמר: צדיק ביד רשע ישפוט האלהים, טורנוסרופוס הרשע דן את ר' עקיבא, וכשהרג טרכינוס את לוליאנוס ואת פפוס אחיו בלודקייא, אמר להם: אין אתם מעמם של חנניה מישאל ועזריה, ואני מבני בניו של נבוכדנצר, יבוא אלהיהם של חנניה מישאל ועזריה ויציל אתכם מידי. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרין היו והמלך נבוכדנצר היה מלך הגון, וראוי היה לעשות על ידו נס. אבל אנו בני אדם חייבין אנו למקום, ואתה מלך חייב ואינך ראוי לעשות נס על ידך, ואנו מחויבי מיתה, אם אתה הורגנו – מוטב, ואם לאו הרבה אריות ודובים ונחשים ועקרבים יש למקום שבני אדם נהרגין על ידיהם, ואם אתה הורגנו – אינך חשוב אלא כאחד מהם, אלא שהקב"ה עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו: לא הספיקו לזוז משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בגזירין (פירוש בבקעיות), "כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם", לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ, "ועל כל המעשה שם", בהדין עלמא מה דאינש בעי הוא עביד ברם תמן דינא וחושבנא.
פירוש המדרש
"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי עֵת לְכָל חֵפֶץ וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם". ר' חנינא בר פפא אמר: צדיק כרשע ישפוט האלהים – הקב"ה שופט את הצדיק ואת הרשע באותה צורה, כגון: לסטים עולה לגרדון ור' עקיבא עולה לגרדון – הן לסטים והן רבי עקיבא נידונים באותו עונש. ורבי אמר: צדיק ביד רשע ישפוט האלהים – כאשר צדיק נופל ביד רשע – "ישפוט האלהים" את הרשע על כך שהצדיק נפל לידיו. לפי ר' חנינא בר פפא הפסוק עוסק בשני מקרים, לצדיק ולרשע, ושניהם נענשים בצורה דומה. לפי רבי הפסוק עוסק במקרה אחד – באותו ארוע נשפטים הצדיק והרשע – הצדיק נענש על ידי הרשע, וגם הרשע יענש על כך שפגע בצדיק. כגון: טורנוסרופוס הרשע דן את ר' עקיבא, וזו דומגא לכך שצדיק נופל ביד רשע. וכשהרג טרכינוס את לוליאנוס ואת פפוס אחיו בלודקייא – "ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד" (רש"י בתענית י"ח ע"ב). אמר להם: אין אתם מעמם של חנניה מישאל ועזריה?! ואני מבני בניו של נבוכדנצר, יבוא אלהיהם של חנניה מישאל ועזריה ויציל אתכם מידי – כשם שהציל אותם מכבשן האש. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרין היו והמלך נבוכדנצר היה מלך הגון, וראוי היה לעשות על ידו נס. אבל אנו בני אדם חייבין אנו למקום, ואתה מלך חייב ואינך ראוי לעשות נס על ידך – ועל כן אין המקום מצילנו מידך. ועוד, ואנו מחויבי מיתה, אם אתה הורגנו – מוטב, ואם לאו – אף אם לא תמית אותנו לא ניפטר מן המיתה, אלא הרבה אריות ודובים ונחשים ועקרבים יש למקום שבני אדם נהרגין על ידיהם, ואם אתה הורגנו – אינך חשוב אלא כאחד מהם, אלא שהקב"ה עתיד לתבוע דמינו מידך – אם תעניש אותנו, אין אתה אלא שליח המקום, ובכל זאת אתה תענש על כך. אמרו: לא הספיקו לזוז משם עד שבאו עליו דיופלי – שני שרים – מרומי והוציאו את מוחו בגזירין (פירוש בבקעיות) – שני נציגים של המלכות הכו את טרכינוס בגזירי עץ, על חטא שחטא למלכות. "כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם", ובהמשך קהלת (ח', ו') מובא: "כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו", לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ – ראה בשיעור. "ועל כל המעשה שם", בהדין עלמא מה דאינש בעי הוא עביד – בעולם הזה מה שאדם רוצה הוא עושה, ואין מעכב על ידו, ברם תמן דינא וחושבנא – אבל "שם" – בעולם הבא – דין וחשבון, על מעשי האדם בעולם הזה.
נושאי השיעור: א. העולם מונהג בהנהגה של ממשלת הזמן, ובהנהגת נצחית שמעל לזמן. ב. ההנהגה הנצחית מופיעה בעולם בלבושים של עולם הזה. ג. כל אידיאל ותנועה מופיע בזמן המתאים לו. ד. כל זמן מונהג במידה הראויה לו.
המדרש מוסב על הפסוק:
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי עֵת לְכָל חֵפֶץ וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.
נראה שהמדרש עומד על הקשר בין שני חלקי הפסוק – מהו הקשר בין המשפט האלוקי לצדיק ולרשע ובין הביטוי "עת לכל חפץ".
סיום המדרש מתייחס לשני פסוקים:
"כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם", "לכל חפץ יש עת", ולכל עת יש חפץ, "ועל כל המעשה שם", בהדין עלמא מה דאינש בעי הוא עביד, ברם תמן דינא וחושבנא.
הפסוק האחד הוא פסוקנו:
כִּי עֵת לְכָל חֵפֶץ וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.
והשני הוא בהמשך קהלת1:
כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו.
ה"חפץ" וה"עת" מבטאים שתי בחינות של הנהגת ה' את העולם.
ה"עת", מתבארת בהרחבה בפרק ג' בקהלת. זהו הביטוי לממשלת הזמן. הזמן הוא אחד הביטויים למוגבלותו של העולם הנברא. האדם חי בזמן מסויים, איננו רואה את העבר ואת העתיד. מרחב הזמן כולו נסתר מאיתנו, ורק נקודת הזמן שאנו חיים בה בכל רגע נחשפת בפנינו.
מצד שני, יש "ממשלת הנצחיות", שהיא הנהגה שמעל לזמן. הבורא איננו מוגבל בגבולות הזמן, והוא מנהיג את העולם גם בהנהגה של נצח, ולא רק בהנהגת הווה. יש מגמה לבריאה שמתגלה בעתיד – בנצח – וההנהגה הזמנית מכוונת אל הנצח.
שתי הנהגות אלו התבארו בהרחבה בספר "דעת תבונות" להרמח"ל, ונביא מעט מזעיר מדבריו2:
שתי מידות שם הקב"ה לנהג בם את עולמו, אחת – מידת המשפט, ואחת – מידת השליטה והממשלה היחידית. מידת המשפט היא מידת הטוב ורע, שבה תלויים כל עניני הטובות והרעות בכל תולדותיהם; ומקור המידה הוא הסתר פני טובו, והעלם שלמותו. מידת הממשלה היחידית היא מידת תיקון כל הנבראים בכחו יתברך, אף על פי שמצד עצמם לא היו ראויים לזה, והיא הסובבת והולכת בהעלם בכל דרכי המשפט עצמו, לסבב כל דבר אל השלמות לבד; ומקורה הוא חק טובו הפשוט ית', שאף על פי שנתעלם, לא זז מלהשקיף עלינו לטובה. מידת המשפט היא המתגלית ונראית, מידת הממשלה היא המתעלמת ומסתתרת לפנים
בעולם הזה, לכל חפץ יש עת – כל דבר נמדד על פי זמנו, ואי אפשר להימלט משלטונו של הזמן3. "עבדי הזמן", אנו, ועל כן אנו "עבדי עבדים", כלשון ריה"ל, שכן הזמן אף הוא בריאה שנבראה מאת הבורא, וכפופה לשלטונו והנהגתו.
הפסוק עוסק בממשלת הזמן – "כי עת לכל חפץ" – כל דבר מתלבש בלבושי הזמן. אחד הביטויים לכך מובא בתחילת הפסוק: "את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים" – ההנהגה הנצחית מתלבשת בלבושי העולם הזה, בתוך הכלים של המציאות המוגבלת, ועל כן פעמים שהצדיק והרשע נידונים באותה צורה.
ביאור הדברים: הקב"ה נתן לעולם הזה – המוגבל, אוטונומיה מסויימת. העולם פועל על פי חוקים קבועים ומוגדרים, ויש צורה בה דברים מופיעים בעולם. כל דבר מופיע בעולם בלבוש חומרי, המתאים לצורת החיים ולחוקים של העולם הזה. אמנם, אין זו אוטונומיה מוחלטת. "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר"4 – בתוך חוקי העולם הזה מנהיג הקב"ה את העולם למטרתו שלשמה נברא. אולם, ההנהגה הנצחית של העולם למטרתו איננה חורגת מתחומי האוטונומיה של העולם הזה. בתוך ההנהגה של עולם הזמן מתלבשת ההנהגה הנצחית ושומרת לבל יסטה העולם ממגמתו.
לאור דברים אלו ניתן להבין את המדרש:
ר' חנינא בר פפא אמר: צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדון ור' עקיבא עולה לגרדון.
אף כי מותו של ר' עקיבא הוא בהשגחה אלוקית, וכחלק מההנהגה הנצחית של העולם – היא מופיעה בעולם הזה בצורה המתאימה לחוקי העולם הזה. כשהקב"ה רוצה להביא יסורים על ר' עקיבא – כי כך גזרה ההשגחה העליונה על פי ההנהגה הנצחית – הוא עושה זאת על ידי גרדום, שזו הדרך בה נידונים אנשים בעולם הזה.
על כן הלסטים ור' עקיבא נידונים באותה צורה, אף שהלסטים נידון תחת ממשלת הזמן, ואילו דינו של ר' עקיבא קשור להנהגה הנצחית של העולם כולו.
דבריו של רבי מוסיפים הבנה נוספת בענין:
ורבי אמר: צדיק ביד רשע ישפוט האלהים. טורנוסרופוס הרשע דן את ר' עקיבא. וכשהרג טרכינוס את לוליאנוס ואת פפוס אחיו בלודקייא, אמר להם: אין אתם מעמם של חנניה מישאל ועזריה ואני מבני בניו של נבוכדנצר, יבוא אלהיהם של חנניה מישאל ועזריה ויציל אתכם מידי. אמרו לו חנניה מישאל ועזריה כשרין היו, והמלך נבוכדנצר היה מלך הגון וראוי היה לעשות על ידו נס, אבל אנו בני אדם חייבין אנו למקום ואתה מלך חייב ואינך ראוי לעשות נס על ידך, ואנו מחויבי מיתה אם אתה הורגנו מוטב, ואם לאו הרבה אריות ודובים ונחשים ועקרבים יש למקום שבני אדם נהרגין על ידיהם, ואם אתה הורגנו אינך חשוב אלא כאחד מהם, אלא שהקב"ה עתיד לתבוע דמינו מידך, אמרו: לא הספיקו לזוז משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בגזירין.
פעמים שהצדיק ניתן ביד הרשע כחלק מההנהגה האלוקית של העולם. אולם, הרשע יתן על כך את הדין ויענש על כך. אף כי מותו של ר' עקיבא היה בגזרה אלוקית, ראוי טורנוסרופוס להיענש על כך שנפל ר' עקיבא בידו.
טרכינוס הרשע נהרג, מן הסתם, על חטא שחטא למלכי רומי. אך הצורה שבה נענש מלמדת כי היה זה גם חלק מהסדר האלוקי – כעונש על הריגת פפוס ולוליינוס.
האוטונומיה שנתן הקב"ה לעולם יוצרת מצב בו אדם יכול לנהוג בעולם הזה כרצונו, אף בצורה מנוגדת לרצון האלוקי. כאשר מניחים בשר וחלב יחד בצלחת, ח"ו, זה לא "קופץ" ובורח מהצלחת. מי שנוסע בשבת – לא נתקע.
גם השכר והעונש ניתנים בדרך של העולם הזה, ועל כן אנשים צדיקים, הנענשים בידי שמים, מקבלים עונש זהה לפושעים הנענשים בידי אדם. כך הליסטים ור' עקיבא, וכך אסירים אידיאולוגיים היושבים יחד עם רוצחים וגנבים בכלא. הכלים בהם מנהיג הקב"ה את העולם הם הכלים של ממשלת הזמן, ואל לנו לצפות לראות את יד ה' משנה את המציאות כדי להשליט את ההנהגה האלוקית.
אולם, זה חלק אחד של התמונה. החלק השני הוא "שם" – יש הנהגה שמעל לעולם הזה, וכל אדם נותן את הדין על מעשיו. המלך ההורג את ר' עקיבא כי כך רצונו – מצליח לבצע את מעשיו, אך אנו יודעים שזה חלק מההנהגה האלוקית. יש טעם וסיבה למותו של ר' עקיבא, וגם המלך שביצע זאת – יקבל את ענשו.
הקב"ה מלביש את הנהגתו בחוקי הטבע. פעמים שניסים גדולים מתרחשים לנגד עינינו ואנו רואים בהם חלק ממערכת הטבע.
כך יש להתבונן, למשל, על המצאות חדשות המופיעות בעולם.
אילו היו אומרים לאדם לפני מאה שנה: בעוד מאה שנה אנשים יוכלו לשבת במקום אחד, ומשם לדבר עם אנשים הנמצאים בכל מקום בעולם, לראות אותם בזמן אמת, לשלוח להם ולקבל מהם מכתבים בתוך שניות – היה השומע אומר שמדובר בנס גדול, החורג מחוקי הטבע.
זה אכן נס, אך הקב"ה הביא את העולם למצב הנסי הזה בהשגחה המלובשת בחוקי הטבע, בגילוי ידיעות חדשות ודרכים חדשות להשתמש בטבע ובחוקיו.
עת וחפץ
"כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם", "לכל חפץ יש עת", ולכל עת יש חפץ, "ועל כל המעשה שם", בהדין עלמא מה דאינש בעי הוא עביד, ברם תמן דינא וחושבנא.
בשני הפסוקים מתבארים שני עניינים הקשורים לממשלת הזמן.
א. "לכל חפץ יש עת" – כל "חפץ" – אידיאל גדול, רצון והשתוקקות הקיימים בעולם, יש להם "עת" – זמן בו ראוי להם להופיע ולהתגלות.
ניתן לראות דבר זה בכמה מערכות.
המצאות חדשות, מגיעות ב"עת" המתאימה להם. הרב קוק זצ"ל מעיר על כך באגרת5:
…ותוכן הדבר שיש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי-מכוונת כלל. למשל אנחנו יכולים להבין, אם הי' נודע דבר תנועת הארץ לפני כמה אלפים שנה למפרע בהמון הי' המין האנושי מתירא לעמוד על רגליו, פן יפול מכח התנועה, וק"ו שהי' מתירא לבנות בנינים רמים, וזה הי' מביאו לרפיון-לב למניעת-פיתוח שאין לשער, והחשבון של כח המושך לא הי' יכול להבטיחו, אחרי ראותו בעיניו שכל דבר העומד על דבר מתנעע איננו בטוח מנפילה. רק אחרי בגרות של הרגל יפה היה מקום לצאת ההכרה של תנועת הארץ, שלא תקבל האנושיות מזה אך טוב.
כל המצאה וגילוי מדעי מגיעים בעת שהעולם בשל לקלוט אותם ולהשתמש בהם לבנין ולא להריסה.
גם תנועות אידיאולוגיות מגיעות בזמן מתאים. תנועה המקדימה את זמנה עלולה לגרום להרס גדול.
דוגמא לכך אנו מוצאים בדברי חז"ל6:
ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
שבועות אלו הן טבע שטבע הקב"ה באומה הישראלית, כדי שהגלות תמלא את תפקידה. כאשר החלה ההתעוררות לשוב לארץ ישראל, היו שחשבו שטרם הגיע הזמן. עדיין השבועות בתוקף, ואין להקדים את הזמן. יש חשיבות רבה לזמן בו התנועה פועלת את פעולתה. להקדמת הזמן או להחמצתו יכולות להיות השלכות בעלות משמעות רבה לדורות הבאים.
ב. "עת לכל חפץ" – זהו הצד השני של המטבע. לכל דור ולכל זמן יש הנהגה המתאימה לו, וכדברי הגר"א (אבן שלמה י"א, ט'):
בכל דור ודור שולט מידה אחרת (ממידותיו של הקב"ה שמנהיג בהן עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי ענין המידה ההיא ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה.
כל זמן מונהג על ידי "חפץ" – במדה ובאתגרים המיוחדים לכל דור.
1 ח', ו'.
2 סי' נ'.
3 "עת" היא בחי' מלכות (עי' פרדס רמונים להרמ"ק, שער ערכי הכינויים ערך "עת"), שזו המדה של ממשלת המציאות של העולם הזה.
4 קהלת ה', ז'.
5 אגרות ראי"ה ח"א, אגרת צ"א.
6 כתובות קי"א ע"א.