ויקהל ראשון – לא תבערו – אש המחלוקת ואש הכעס
שמות (פרשת ויקהל) פרק לה פסוק א – ג
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:
חכמים מגדירים שהנקראים קהל הם רק הנמצאים בארץ ישראל.
תלמוד בבלי מסכת הוריות דף ג עמוד א
אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל.
ומשה מצווה את הקהל לא לבער אש, כתב על כך השל"ה הקדוש:
של"ה פרשת ויקהל פקודי דרך חיים תוכחת מוסר
כח. 'לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת' (שם שם, ג). רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא (לבער) [להבעיר] אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן.
על הקהל לדעת להיזהר מן אש המחלוקת, לא לבער אותה למען שום מטרה. וכך זוכים להקים את המשכן.