פרשה ג – פסקה כה

הרב יהושע ויצמן
י״ב בשבט ה׳תשס״ז
 
31/01/2007

קהלת רבה פרשה ג', כ"ה

"מי יודע רוח בני האדם וגו'". תני אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כולם עולות למרום, אלא שנשמותיהן של צדיקים הן נתונות באוצר ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ, שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקדש: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". יכול אף של רשעים כן, תלמוד לומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". מטרונא שאלה לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: מה הוא דין דכתיב "ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה", אמר לה: אלו נשמותיהן של צדיקים שהם נתונות באוצר, שכן אביגיל אמרה לדוד ברוח הקדש: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו'". יכול אף של רשעים כן, תלמוד לומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". אמרה ליה: ומהו דין דכתיב "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", אמר לה: אלו הן נשמותיהן של רשעים שהן יורדות לגיהנם למטה, שנאמר: "ביום רדתו שאלה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו'".

פירוש המדרש

"מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". תני – שנינו, אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כולם עולות למרום – לאחר מיתתו של האדם, אלא שנשמותיהן של צדיקים הן נתונות באוצר – של הנשמות, בעולם הבא, ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ – אינן נכנסות לאוצר אלא נעות ממקום למקום, כביכול. מנין, ממה שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקדש (שמואל א' כ"ה, כ"ט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". יכול אף של רשעים כן – שמא תאמר שאף נשמותיהם של רשעים צרורות בצרור החיים, תלמוד לומר (שם) "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" – והן נקלעות ממקום למקום בלא מנוחה. מטרונא שאלה לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: מה הוא דין דכתיב – מהו זה שכתוב: "ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה", אמר לה: אלו נשמותיהן של צדיקים שהם נתונות באוצר – ועולות הן למעלה לעולם עליון. שכן אביגיל אמרה לדוד ברוח הקדש: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך". יכול אף של רשעים כן – נתונות באוצר, תלמוד לומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". אמרה ליה: ומהו דין דכתיב "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", אמר לה: אלו הן נשמותיהן של רשעים שהן יורדות לגיהנם למטה, שנאמר (יחזקאל ל"א, ט"ו): "כֹּה אָמַר ה' אלהים בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" – הרי שאל השאול, הגיהנם, יורדים, כי הוא "למטה לארץ".

נושאי השיעור: א. מי שאיננו מחובר למגמה האלוקית של הבריאה איננו מוצא מנוחה. ב. גם בחיים יש רשעים שאין להם מנוחה. ג. נשמות הרשעים קשורות למחשבות ההבל הרבות, ונשמות הצדיקים למחשבת האמת הקבועה. ד. התורה שבכתב עוסקת בחיים של הכלל בעולם הזה, ועל כן איננה עוסקת בשכר ועונש הפרטיים.

המדרש מוסב על הפסוק:

מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

המדרש עוסק בנושא: "השארות הנפש". אף שהגוף כלה מן העולם, אין הנפש והנשמה כלות איתו, אלא נשארות בקיומן בעולם. בהישארות זו יש גם מימד של דין וחשבון – מה קרה לנפש זו בעודה בחיים, לאן הגיעה ומה פעלה.
חז"ל דורשים כך את הפסוק. אין הפסוק עוסק ברוח האדם והבהמה כפשוטן, אלא בנפש האנושית-האלוקית ובנפש הבהמית אשר לאדם.
מי אשר השליט את הנפש הבהמית על חייו, והיא זו שהכתיבה את אישיותו ואת מעשיו – הרי הוא יורד למטה לארץ, כמתואר במדרש. ומי אשר חי כאדם, והנפש האלוקית אשר לו קבעה את חייו כאדם – עולה ונקשר בצרור החיים.

מהי המנוחה
מקור נוסף המרחיב את האמור במדרש מובא בגמרא1:

תניא רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים", ושל רשעים זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה, שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע".

הביטויים המוזכרים במדרש ובגמרא התבארו על ידי גדולי ישראל, ועל כן יכולים אנו על ידי דבריהם לנסות ולהבין את עומקם של דברים עמוקים ונשגבים אלה.
הרב קוק זצ"ל, במאמרו "צמאון לאל חי"2 מתייחס לביטויים המוזכרים במדרש:

אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי. הידיעה, ההרגשה,הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף.
מקום מנוחתנו הוא רק באלהים.

הגמרא והמדרש מתארים את התהליך העובר על נשמתו של האדם אחר מותו. הרב מתאר תהליך דומה בצורה כללית, כחלק מההנהגה האלוקית הכוללת של העולם. התהליך נוגע לנשמתו של האדם הפרטי וגם לעולם כולו, לתנועות ומחשבות המופיעות בעולם.
ברא הקב"ה את עולמו, וקבע לו יעוד ודרך שאליו הוא צועד. מתוך כך קבע הקב"ה את הדרך בה יש לחיות בעולם. אם לא ילך העולם בדרך שיעד לו הבורא – לא ימצא מנוחה.
רואים אנו את העולם נוהה אחר אידיאולוגיות שונות, בטוח כי הן יגאלו אותו מצרותיו ויביאוהו אל המנוחה והנחלה, אך אחר דור או שנים התנועה מסתאבת, נחלשת והולכת לעולמה. אז קמה אידיאולוגיה אחרת, ושוב בטוח האדם כי כאן ימצא את אושרו ומנוחתו – ולשוא.
כיון שהמציאות היא אלוקית והאויר של העולם הוא אויר אלוקי, אין האדם מוצא מנוחה לנפשו בשיטה שאיננה אלוקית. אם רק יורד הוא מן השאיפה האלוקית – ותחת אמונה ודעת אלוקים מחפש האדם תחליפים אידיאולוגיים כאלה ואחרים – הרי הוא מוטל מגל אל גל, וה"טירוף הקלעי" פועל עליו. זוהי כף הקלע, אלו הם הנשמות "המטורפות בארץ". הטירוף הוא תנועה קבועה ללא מנוחה. אין שמחה, אין שלוה ואין מנוחה. תחושת חסר מלוה את האנושות באופן תמידי.

הגמרא מתארת זאת כנשמה ששני מלאכים מקלעים אותה מסוף העולם ועד סופו. זהו ביטוי ל"טירוף קלעי". הנשמה איננה מוצאת את מקומה על פני האדמה. כל מקום מקיא ופולט אותה. כל מקום שבעולם יש לו צורה ודרך שבהן הוא יוצא אל הפועל, ומי שמתנגד לכך ואיננו פועל על פי יעודו של העולם – איננו יכול למצוא שם את מנוחתו.
דוגמא לכך ניתן לראות בקין, שנענש "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". אין מקום הרוצה בו, "כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ". רק כשאמר: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא"3 והבין כי יש תכלית לעולם ועליו לפעול לאורה, החל לחיות – התיישב, הוליד בנים, בנה עיר וקבע את מקומו בעולם. אי אפשר למצוא מנוחה בלא השתלבות במגמתו של העולם.

הרב מבאר כי לא רק בעולם הנשמות שאחר החיים בעולם הזה יש "טירוף קלעי", אלא גם בעולם הזה. הנשמה מגלה את עצמה גם בעוד האדם בחיים, ואם אין לה מנוחה הרי היא מטרפת את האדם.

מקורו של הרב הוא בזוה"ק4:

כתוב: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך", וכתוב "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", אשריהם הצדיקים שיש להם חלק עליון בקב"ה, בחלק קדוש בקדושות של המלך משום שהם מקדשים את עצמם בקדושות אדונם, וכל מי שמתקדש הקב"ה מקדש אותו, שכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכשמתקדש האדם בקדושת אדונו, מלבישים אותו נשמה קדושה שהיא ירושת הקב"ה וכנסת ישראל, ואז יורש הכל… ומחלק ההוא ירש דוד המלך ונקשר בקשר העליון, וירש המלכות, כמו שלמדנו, ומשום כך "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", והעמדנו שהנפש נקשרת ברוח והרוח בנשמה והנשמה בקב"ה. אשרי חלקו מי שיורש ירושה עליונה זו. אוי לאלו הרשעים שנפשותיהם אינן זוכות בעולם הזה, כל שכן בעולם הבא. עליהם כתוב: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", שהולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח להתקשר בו…

הרשעים אין להם מנוחה, שכן אין הם מוצאים מקום להתקשר בו. הצדיקים, לעומת זאת, מתקשרים בקישור עליון. "צרור" הוא קשר. הקישור אל מקור החיים הוא הנותן מנוחה לצדיקים. אדם המנותק מן המקור האלוקי המחיה אותו, אין הוא יכול למצוא מנוחה.

מנוחה בחיים
נראה, שאף כי המדרש עוסק בעולם הנשמות שאחר החיים, הרי דבריו נכונים גם ביחס לחיים עצמם. כך עולה מדבריו של הרב קוק זצ"ל, ומדברי הזוה"ק, שרשעים שאינם זוכים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. רמז לכך ניתן לראות בביטוי המובא במדרש: "ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ". עוד בהיותה בארץ יש ביטוי לטירוף של הנשמה שאיננה מוצאת את מקום מנוחתה באלקים.
בצורה כללית התהליך קורה גם בעולם הזה. מי שלא נקשר אל מקור החיים הרי הוא נפשו מיטרפת בעולם עוד בחיים חיותו, ואיננו מוצא מנוחה לנפשו. אמנם איננו רואים זאת בכל אדם פרטי, אך ניתן לראות זאת בתהליכים עולמיים ביחס לתנועות, ולפעמים גם ביחס לאנשים פרטיים, המוצאים את מנוחת נפשם רק כאשר הם נקשרים למקור האלוקי של העולם.

נראה, שהמנוחה של הצדיקים איננה חוסר עשיה ועמידה במקום. הרי אמרו חכמים5:

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

המנוחה של הצדיקים היא מנוחה של שאיפה קבועה, של התקדמות בלתי פוסקת, מתוך קביעות ויציבות.

מהו האוצר שנשמותיהן של צדיקים נתונות בו? אוצר הוא לשון אסיפה, צירוף של כמה דברים לענין אחד. נשמותיהם של הצדיקים קשורות למקור החיים, ומתוך כך אין הן עומדות כל אחת לעצמה. כל הנשמות יחד קשורות לאוצר כללי, ומצטרפות זו לזו לענין אחד ושאיפה אחת.

מחשבות ההבל ומחשבת האמת
ר' צדוק6 מבאר את הגמרא בשבת שהובאה לעיל:

ומפרש בשבת (קנ"ב ע"ב) זוממות והולכות, פירוש מחשבות והולכות… זהו פירוש כף הקלע שהוא היפך צרורות בצרור החיים שהוא היפוך מחשבות הבל שאין בהם חיות כלל ואינו דבר קבוע ומחשבה שקביע וקיימא רק השתוטטות מחשבתו בכל אשר תפנה. וזהו זוממות והולכות. אבל מחשבת אמת קבוע כיתד במקום נאמן ואינה הולכת ומשוטטת על פני רחבי התפשטות המחשבה רק צרורה וקשורה בקשר החיים שלא לחשוב ולהתבונן רק בדברים שהם חיי עולם. וכן שכרו מדה כנגד מדה ופעולתו לפניו.

בגמרא מובא ש"נשמותיהן של רשעים זוממות והולכות". מבאר ר' צדוק ש"זוממות" הוא לשון מחשבה, ככתוב: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", ומתרגם אונקלוס: "ותעבדון ליה כמא דחשיב למעבד לאחוהי". מחשבות הבל, בהן אחוזות נשמת הרשעים, הן ללא סוף. על כן הנשמה משוטטת והולכת בעולם. אין לה קביעות מתוך שהיא מחוברת למחשבות ההבל שאף הן אינן דבר קבוע ויציב.
האמת, לעומת זאת, קביעא וקיימא, "כיתד במקום נאמן". מחשבות האמת אינן משוטטות אלא קבועות בדבר אחד, בָּאמת.
כף הקלע היא חוסר הקביעות של הרשעים מתוך שהם נמשכים אחר מחשבות ההבל. אין גבול להבל – לריגושים שהאדם נמשך אחריהם. דבר שהיה מושך היום – הופך לשגרתי מחר, והאדם מחפש דברים אחרים לעסוק בהם. משוטט הוא מענין לענין בלא קביעות ויציבות.
צרור החיים הוא הקשר של האדם אל האמת, שהיא דבר קבוע ויציב. האדם קשור לדרך קבוע, והוא הולך ומתקדם בה, אך בלא לעבור מענין לענין.
הקישור לדרך יציבה וקבועה יוצר אצל האדם שחרור ויכולת התקדמות אין סופית בדרך. מחשבות ההבל, לעומת זאת, מעניקות תחושה של הבל, אך הן מהוות כלא עבור האדם, המשעבד עצמו למחשבות ההבל, לחיפוש אחר דברים חדשים לעסוק בהם בכל עת.

שלוש מדרגות
ר' יוסי בתשובתו למטרונה מבאר כי ישנן שלוש דרגות. א. הצדיקים, נשמותיהן נתונות באוצר. ב. נשמותיהם של רשעים נתונות בכף הקלע. ג. נשמותיהם של רשעים יורדות לגיהנם.
מבאר האר"י7:

…ודע, כי הנה הרשעים אחר מיתתם, נכנסים בגיהנם, ומקבלים שם ענשם, ומתכפר להם. ומשפטם י"ב חדש. ויש רשעים שכתוב בהם "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע", ואינם זוכים ליכנס לגיהנם אחר פטירתם למרק עונם, אמנם נפשם הולכת מדחי אל דחי בגלגולים משונים, עד ימרק ענשו קצת ויוכל ליכנס אחר כך בגיהנם י"ב חדש להתכפר לגמרי… אמנם הצדיקים ותלמידי חכמים, אין אור של גיהנם שולטת בהם…

יש רשעים שאחר מותם נידונים בגיהנם י"ב חודש, וכך מתקנים את חטאיהם וזוכים להגיע לעולם העליון. ויש רשעים שענשם חמור יותר, שאין עוונותיהם מתכפרים בגיהנם, אלא נתונים הם בכף הקלע.

מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

פסוק זה עוסק בדרכה של הנשמה לגן עדן. יש נשמות העולות למעלה, אל גן עדן, ויש היורדות למטה, אך זוהי ירידה לצורך עליה, שכן בירידתן הן מתקנות ומתמרקות כדי שתוכלנה לעלות אחר כך לגן עדן.

עולם הבא בתורה
שאלה שיש לשאול בעת לימוד המדרש, היא: מדוע הדברים המתוארים במדרש – ענייני השכר והעונש של האדם, בגן עדן, בגיהנם וכדומה, לא מוזכרים כלל בתורה שבכתב. היתכן שהתורה תתעלם מדבר כה מרכזי – משכרו של האדם או מעונשו?!
תשובות רבות נאמרו בענין זה, ונביא כאן את דבריו של הרב קוק זצ"ל באגרתו, המיישבים את הלב8.

ומה שהעיר כבודו על ההבדל שבין הכלל להפרט, שאמנם הורגלו הלאומיים שלנו לדון, שעל ידי שנחלש הרוח הלאומי בתקופות האחרונות הוחל הלימוד של הפרטיות להתחדש מקצת. אמת יש בדבר, אבל לא כדבריהם. הם סוברים, שהנצחיות הפרטיית היא תורה מחודשת, שנולדה מסבת החלישות הלאומית, אבל באמת כבר בימים היותר עתיקים, שהרוח הלאומי היה בפריחתו, כבר נאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", ובדברי התקועית "ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", והלשון "אסיפה אל האבות", שכבר העירו על כל זה הראשונים שעסקו באלו הענינים. והם דברים חיים וקיימים לעד, שהיסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי, אלא שכשהכלליות מתגברת הוא איננו ניכר כל כך ואינו בולט, מפני שאיננו משמש כי אם בתור מרכז להעגולה הכללית הגדולה והרחבה, וכיון שהכלליות מתחלשת אז העגולה נעשית יותר ניכרת, והיא מתמלאת בפתגמים ובדרושים רבים, ומחזקת מקום יותר רחב בציור הפרטים הרבים שנתעלמו מהם חיי כלליותם. על כן בשקיעת שמש האומה ברוח גאונה נקבעו הלימודים של חטיבת הפרט, של כל אישיות פרטית, ביותר הרחבה ויותר פרסום, וזה הכריח ממילא להתאמץ לגלות כמה סודות פנימיים מהעבר הרוחני של המציאות המוחלטת הרחבה מאד. מתוך החושך של הירידה הזאת יצא אור גדול של התפשטות הידיעות הרוחניות בעולם, שזקקו הרבה את התכונה האישית.

כאשר האומה חיה את חייה הכלליים בצורה שלמה, השאלה בדבר נפשו הפרטית של האדם איננה ממלאת את החיים. החיים בעולם הזה ממלאים את עולמו הרוחני של האדם מצד עצמם. התורה מתארת את צורת החיים השלמה של עם ישראל, ואיננה באה למסור לנו ידיעות כשלעצמן. צורת החיים השלמה היא של העם כולו, ובעת כזאת המחשבות על גורלה של הנפש הפרטית אינן תופסות מקום. הרי הן "כשרגא בטיהרא" – כנר קטן המאיר בצהריים, שאין צורך באורו. כאשר חייו של האדם מוארים מאור החיים שהעם כולו חי בהם, שאלת נפשו הפרטית אחר מיתתו היא אור קלוש וחיור.
אולם, כשחיי הכלל חרבו, וכל אדם חי את חייו בצורה הפרטית – תמעורר הצורך בהתייחסות לאדם הפרטי ונפשו. אז צפות מעמקי הזכרון הלאומי הידיעות בדר השארות הנפש הפרטית. ידיעות אלו היו רקיימות מאז ומעולם, והיו בלועות ברמז וסוד, כמו שהן מופיעות בדבריה של אביגיל לדוד. הן החלו לתפוס את מקומן כאשר התעורר הצורך בכך, עם חורבן חייו הכלליים של העם והתעוררות החיים הפרטיים.
התורה שבכתב ניתנה בשביל העולם הזה. זו מטרת התורה – כאן מתרחשים החיים, כאן חי הנצח. האדם נברא כדי לפעול, לעמול ולתקן, ואת זאת עושה הוא בעולם הזה. גם השכר והעונש המתוארים בתורה הם בעולם הזה, שכן שכרה של התורה הוא היכולת לחיות ולפעול ביתר שאת בעולם.


1 שבת קנ"ב ע"ב.
2 בתוך "זרעונים", אורות עמ' קי"ט.
3 בראשית ד', י"ב-י"ג.
4 ח"ג כ"ד ע"ב בתרגום.
5 ברכות ס"ד ע"א.
6 צדקת הצדיק אות רל"ד.
7 שער הגלגולים הקדמה כ"ב.
8 אגרות ראי"ה ח"א אגרת ק"י.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן