פרשה ג – פסקה כו

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
קהלת רבה פרשה ג', כ"ו

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל מהו החידוש במדרש.

"וראיתי כי אין טוב וגו'" כי מי יביאנו לראות", "מי יביאנו" לדוד "לראות" במה שעשה שלמה, "מי יביאנו" לשלמה "לראות במה שיהיה אחריו" במה שעשה רחבעם.

פירוש המדרש

"וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו". "מי יביאנו" לדוד "לראות" במה שעשה שלמה – שהרחיב את מלכותו ובנה את בית המקדש, "מי יביאנו" לשלמה "לראות במה שיהיה אחריו", במה שעשה רחבעם – שפילג את הממלכה וקלקל את שעשה אביו. המדרש מביא שתי דוגמאות לבנים, האחד שעשה יותר מאביו לטובה, והאחד שקלקל את מעשיו של אביו.

נושאי השיעור: א. לכל דור יש תפקיד משלו, ואל לו להביט אל תפקידיהם של הדורות הבאים. ב. כל תקופה בחייו של האדם היא בעלת ערך עצמו ומשמעותי. ג. דרך התמודדות עם קשיים – על ידי התמודדות עם ההווה בלבד, בכל רגע בפני עצמו. ד. על האדם לקבל את עצמו ולשמוח במה שהוא. ה. יכול האדם לקבל עידוד מהמחשבה על מה שיצא ממנו.

הפסוק בשלמותו הוא:

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

פשט הכתוב מורה לאדם לשמוח באשר יש לו, כיון שאין הוא יודע מה יהיה אחר כך, ומה יעלה בגורלו ובגורל צאצאיו.
יש להבין, מה מוסיפה הדרשה על המובא בפסוק? לכאורה המדרש מביא דוגמאות למובא בפסוק. האם הדוגמאות מוסיפות מעבר לנאמר בפסוק עצמו?
יתכן, שהחידוש במדרש הוא בכך שהדוגמאות המופיעות בו עוסקות בחיי עולם הזה, ופירוש הפסוק לפיכך הוא: "במה שיהיה אחריו" – בדורות הבאים. היה ניתן לחשוב, שהפירוש הוא: "אחריו" – לאחר מיתתו. בהמשך נעסוק עוד בשאלה זו.
עוד יש להבין, את המסר העולה מן המדרש – האם אל לו לאדם לחשוב על העתיד ולתכנן אותו? וכי האדם צריך לחיות רק את ההווה?

מבט אל העתיד
נראה פשוט, שהעתיד צריך לתפוס מקום במחשבתו ובעולמו של האדם. התורה עצמה מחנכת לכך, באומרה1:

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם… לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

האדם חי את חייו מתוך מחשבה על ימי בניו.
מהי, אפוא, כוונת הפסוק – והמדרש בעקבותיו – באמרם: "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו"?

המדרש מדגיש נקודה יסודית בהבנת היחס בין הדורות. להבנת הדברים נביא את דברי הגר"א2:

בכל דור ודור שולט מידה אחרת (ממידותיו של הקב"ה שמנהיג בהן עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי ענין המידה ההיא ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה.

לכל דור יש בחינה של שלמות בפני עצמו. יש מדה בה הוא מונהג, והוא צריך להוציא אל הפועל דברים מסויימים. לדור הבא יהיו תפקידים אחרים, ענין אחרת ומידה אחרת שבה ינהג. אף כי כל הדורות יחדיו יוצרים מבנה שלם, בתוך המבנה הזה יש לכל דור חלק מיוחד – תפקיד ויעוד לפי עניינו של הדור.
הבנה זו עלולה להביא למחשבה: לשם מה אני עמל? לשם מה נבראתי? והרי הדור הבא ישנה את העולם לפי עניינו, ולשם מה קיים הדור בו אני חי?
גם אם מעשיו של הדור הבא מנוגדים לדור שלפניו – יש ערך לבנין ולעשיה. אף שבימי רחבעם נפלגה המלוכה – היה ערך ומשמעות לכיבושיו של דוד ולביסוס הממלכה על ידי שלמה.
"אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו – כי הוא חלקו". לכל אדם החלק שלו בבנין העולם, ואל לו להימנע מבניית חלקו בגלל מחשבות על הדורות הבאים.
יכול היה דוד המלך להימנע ממלחמות, ולומר: "הרי בימי שלמה בני יהיה שלום, ולשם מה אני נלחם כל ימי?". אף שלמה יכול היה לומר: "לשם מה עמל אני על שלמות הממלכה, אם בני יפלג אותה?". אין זה כך! האומה כולה היא מבנה שלם, בחינת "קומת אדם". כל דור תורם את חלקו למבנה השלם. כל דור הוא איבר בגוף האומה, וחלקו בבנין הגוף השלם נשאר, אף אם השתנו המעשים בדורות הבאים. יש דור של מלחמות ויש דור של שלום. יש דור של שלמות ודור של פילוג. כל דור בונה את חלקו בצורה מלאה, ואל לו להימנע מכך משום מעשיהם של הדורות הבאים.

כשם שאמירה זו נכונה ביחס לדורות כולם, היא נכונה גם ביחס לתקופות בחייו של האדם.
לכל תקופה יש ערך עצמי, והאדם שונה בה נדבך חשוב באישיותו. אין להתייחס לתקופה בחיים רק כ"מכינה" לתקופה הבאה. גן הילדים לא נועד רק כדי להכשיר את הילד לבית הספר. יש קניינים מרכזיים בנפש האדם שנבנים בתקופה זו.
הבנה זו גנוזה במילה "חינוך". חינוך הוא מלשון חנוכה. אימתי עושים חנוכת הבית? כאשר הבית עומד על תילו, ובנייתו הושלמה. בכל תקופה מתקופות החיים יש לחנך – ופירושו של דבר הוא שיש לראות את הקומה השלמה שתקופה זו בונה בנפש האדם.
הוא אשר אמרו חכמים3:

הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

ללימוד המקרא יש ערך בפני עצמו, ואין הוא משמש רק כהכנה ללימוד המשנה. כך כל תקופה בחיים, המתאימה ללימוד מקצוע מן התורה – היא בעלת ערך עצמי ובנין עצמי, ואין היא רק מכינה את התקופה הבאה אחריה.
כך כותב הרב קוק זצ"ל4:

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש תלמידי חכמים. כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות על ידי הלימודים.
כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו על פי לימודיו: רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אחר כך הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אחר כך הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות.
והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי – החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך", שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, על כן לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. על כן תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אף על פי שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו, מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אחר כך כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית.

בילדותו מוכן האדם לקלוט את בניית הרגש העולה מן התורה שבכתב. עם גדילתו ראוי הוא ללמוד את הצד המעשי, הכלול במשנה, וכשגדל יותר עוסק הוא בתלמוד, בשימוש תלמידי חכמים – בהבנה עיונית ומעמיקה של התורה.

כל דקה לחוד
נראה שבפסוק זה יש צורת הסתכלות על החיים היכולה לסייע לאדם להתמודד עם משברים וקשיים.
אדם עומד מול בעיה מסויימת, והוא מרגיש כי היא כהר גבוה. אין הוא יכול להתמודד עם הבעיה. המשא הכבד הוא למעלה מכוחותיו.

מציע קהלת לאדם: אל תביט "במה שיהיה אחריו". אינך צריך להתמודד עם הבעיה בכללותה, אלא עם הרגע הנוכחי שאתה נמצא בו. את הדקה הקרובה אתה יכול לעבור בשלום, למרות הבעיה שאתה נתון בה? עשה זאת. אל תביט אל הדקה שאחריה.
בכל דקה צריך האדם להתמודד עם הרגע, ולא עם הזמן העתיד. כך יכול הוא לעבור משברים קשים, על ידי חלוקתם לרגעים קצרים. ניתן ללמוד על כך ממשל שמביא רבי נחמן מברסלב5:

משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמד חכמות, אחר כך בא הבן לבית המלך מלומד בכל החכמות. פעם אחת צוה המלך על הבן לקח איזה אבן גדול מאד (כמו אבן הרחים) ולשא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא היה יכול הבן לשא ולהרים את האבן כי היה אבן גדול וכבד מאד. ונצטער הבן מאד על שאי אפשר לו למלאות רצון אביו המלך, עד שגלה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו, היעלה על דעתך שאני אצוה עליך דבר כבד כזה לקחת האבן כמו שהוא ולשא ולהרים אותו, התוכל לעשות דבר כזה על פי חכמתך הגדולה, רק כל כונתי היה שתקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, ובזה תוכל אותו להעלות על העליה. כמו כן השם יתברך צוה עלינו שנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים ולבבנו הוא לב אבן גדול וכבד מאד ואי אפשר להרים אותו בשום אפן. רק על ידי שיקח פטיש שהוא הדבור ועל ידו יכולין לשבר ולפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו להשם יתברך והבין.

כשם שמתמודד בן המלך עם המשימה שהוטלה עליו, כך יכול כל אדם להתמודד עם בעיותיו. פעמים שהדרך לעבור משבר קשה היא על ידי שמפוררים אותו לפירורים קטנים, שבהם יכול האדם לעמוד.

אין כוונת הכתוב והמדרש שהאדם אינו צריך לחשוב על העתיד. העתיד קיים ולא ניתן להתעלם ממנו.
הפסוק מעורר לצד מסויים בהתבוננות על החיים ובהתמודדות עם קשיים, המדגיש את ההווה. זהו חידושו של הפסוק הזה.

"ישמח האדם במעשיו"
נקודה נוספת העולה מן הפסוק היא הצורך של האדם לקבל את עצמו ולשמוח במי שהוא. "ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו".
פסוק דומה לפסוק זה6: "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו". נראה שניתן ללמוד את שני הפסוקים יחדיו. השמחה של האדם במעשיו היא תוצאה של שמחתו של הקב"ה במעשיו.
הקב"ה שמח בעולמו שברא כיון שהוא עולם טוב7: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אם הקב"ה ברא אותנו והוא שמח בכך – אף אנו צריכים להיות שמחים בכך. אם איננו רואים במה יש לשמוח – עלינו לעמול ולראות את הטוב שבבריאה כולה ובכל פרט ופרט ממנה.

מהשמחה של האדם בעולם ובעצמו נובעת התייחסות להמשך הפסוק: "כי הוא חלקו" – על האדם לקבל את עצמו כפי שהוא. הקבלה העצמית נותנת לאדם שמחה ומבט נכון. אוהב הוא את עצמו, את מצבו ואת מציאותו בכללה, על אף כל בעיותיו, חסרונותיו וקשייו. מבין הוא כי גם לחסרונותיו יש יעוד ותפקיד. גם על הכשלונות שנכשל בהם נאמר: "כי הוא חלקו". עליו לחשוב איך הוא ממלא את תפקידו עם המגבלות שהוא נתון בהם, אך יחד עם זאת עליו לקבל את עצמו ואת חסרונותיו.

שלמה המלך, שהמדרש מביא אותו כדוגמא להתקיימות הפסוק, עבר בחייו תקופות לא פשוטות. הוא ירד ממלכותו, והיה הדיוט, עני וטפש8. מקורות חייו של שלמה אנו למדים כי צריך האדם לקבל כל תקופה בחייו. גם בתקופות הגרועות יש לאדם תפקיד, ועליו לפעול בהתאם לכלים שיש בידו בתקופה זו.

ביטוי לכך ניתן לראות בדברי הגמרא9:

והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה".

הגמרא מבארת שמדובר בתשובה מאהבה.
העובדה שהזדונות הופכים לזכויות מלמדת כי גם לזדונות יש תפקיד, אפשר לשמוח אף בהם, מתוך שהם עתידים להפוך לזכויות, ולהיות חלק מבנין האדם והעולם.

"במה שיהיה אחריו"
ביטוי זה מוביל לענין נוסף, שאף כי איננו פשוטו של מקרא, ואף לא מדרשו, הרי הוא כלול בפסוק ועולה ממנו.

על דוד המלך אמרו חכמים10:

אמר ר' יצחק: (תהלים פ"ט) "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתיו? בסדום.

סדום היתה הופעה של רוע גדול ביותר. הקב"ה לא ראה עתיד בקיומה של סדום, והחליט להפוך את הערים על יושביהן. אולם, לפעמים צריך להסתכל "במה שיהיה אחריו". מסדום, על אף רשעתה, יצא דוד המלך. ראוי היה לקב"ה "לעמול" ולהציל את לוט מתוך ההפיכה, מכיון שיצא ממנו דוד המלך לאחר דורות רבים.

פעמים שעל האדם לקרוא את הפסוק בצורתו החיובית. לפעמים מרגיש האדם כי הוא לא פועל ולא מתקדם, איננו תורם לעולם ולא מוסיף לו, ולכאורה מציאותו בעולם מיותרת. במצב זה יכול הוא לקבל נחמה מהתבוננות "במה שיהיה אחריו". אף אם אתה אינך ראוי, עליך לחשוב שמא יצא ממך אדם גדול, שבעבורו גם מציאותך החסרה ראויה להיות בעולם.
על האדם לזכור כי הוא איננו הדור האחרון. על כן גם אם הוא לא חי את חייו בצורה השלמה והמלאה שהיה יכול לחיות, ואין הוא שמח עם חייו – יזכור כי יכול לצאת ממנו מי שבעבורו קיומו היה ראוי וחשוב לעולם.
המבחן איננו מסתיים באדם עצמו אלא בתולדותיו, "במה שיהיה אחריו".


1 דברים י"א, י"ח-כ"א.
2 אבן שלמה י"א, ט'.
3 אבות פ"ה מכ"א.
4 עין איה שבת ח"א, פ"א פסקה נ"ה.
5 השתפכות הנפש, מ"ח.
6 תהלים ק"ד, א'.
7 בראשית א', ל"א.
8 ראה על כך בשיר השירים רבה פרשה א', י', וב"רבה אמונתך לפסקה זו.
9 יומא פ"ו ע"ב.
10 בראשית רבה פרשה מ"א, ד'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן