המקושש והחסיד – הפורץ והגודר

לקראת סיום הפרשה מתארת התורה את חטא המקושש¹:

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת. ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה.

מקומו של סיפור זה בסוף פרשת שלח, מלמד כי יש בו משום תיקון לחטא המרגלים, וננסה להבין ענין זה².
פתיחת הפרשה "ויהיו בני ישראל במדבר" נראית מיותרת שכן יודעים אנו שבני ישראל נמצאים במדבר ולא מצאנו פרשיות נוספות הפותחות כך.
נראה שדברים אלו עמדו בפני ר' עקיבא שדרש מלה זו³:

תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו" ולהלן הוא אומר 'אבינו מת במדבר' מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא.

נראה שמילת המפתח היא "במדבר" והיא יכולה לשפוך אור על עניינו של מקושש.
על דברים אלו יש להוסיף את דברי התוס' בשם מדרש⁴ שמקושש לשם שמים נתכוון, כלומר, שמעשהו אינו מעידה של רגע, אלא נבע מאידיאולוגיה ותפיסת עולם.

המדבר במהותו הוא מקום של הפקר. אין מתנהלים בו חיים מתוקנים ואין עוסקים בו ביישובו של עולם. המדבר שייך לעולם התוהו ואין בו מסגרות חיים מסודרות.
המרגלים ראו בזה יתרון, שכן מסגרות של חיים מתוקנים דורשים מן האדם התעסקות מרובה בדברי היומיום הנמוכים, וממילא לא ניתן להגיע דרכם למדרגות גבוהות.
על כן רצו המרגלים להישאר במדבר בו נפרצים חוקי החיים "הקטנים" והלחם בא מן השמים.
המקושש רצה ללמד שהמדבר אינו מקום לחיות בו, וכל מי שחפץ בחיים מתוקנים צריך לשאוף לארץ ישראל. בכך רצה לתקן את חטא המרגלים. במעשהו הוא ביטא את הרעיון שבמדבר אין ערך לקיום מצוות. המצוות שייכות לתיקונו של עולם, ובעולם של הפקר ותהו אין להן משמעות.
רק בארץ ישראל בו עתיד עם ישראל לחיות חיים מתוקנים ומסודרים מקבלים מעשי המצוות תוקף וערך. המצוות שייכות לעולם התיקון ולא לעולם של תהו.
דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הגמ'⁵ הדנה בחטאו של מקושש:

אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה.

מעביר ד' אמות ברשות הרבים הוא תולדת מוציא מרשות היחיד לרשום הרבים⁶. רשות הרבים היא בחינה מסוימת של הפקר. כל איש הולך לדרכו ואין אדם רשאי להשתמש במקום. בתוך רשות הרבים יש ליחיד איזו בחינה של מקום מיוחד ואלו ד' אמותיו. ועל כן אסרה תורה להעביר ד' אמות ברשות הרבים. המקושש במדבר העביר ד' אמות, ובזה רצה ללמד, שבמדבר אין כל בחינה של מקום מיוחד וכולו שוה להפקר. רק במקום יישוב – בארץ ישראל – יש מקום למעשה היחיד, לעבודתו ולתיקונו.

מלאכת מעמר, עוסקת באיסוף פרטים להיותם כלל אחד. המקושש הבין שבמדבר, שהוא בחינת רשות הרבים, אין הפרטים נאגדים לכלל אחד, וכל פרט נשאר בעצמו ובדרכו.
רק בארץ ישראל, בו הפרטים מהוים עם אחד, יש אפשרות כזו של אחדות.
בהיותו מעמר הכריז המקושש, שהפרטים נשארו פרטים ולא נעשה בהם כל שינוי, גם כשהם מלוקטים חיצונית יחד.

התולש עוקר דבר ממקום חיותו. במדבר הכל תלוש מעיקרא, ואין תלוש אחר תלוש.
בארץ ישראל מקום החיות, יש משמעות לתלישה מן המקור.
במעשים אלו ביטא המקושש את דעתו, כי רק לחיים בארץ ישראל, ניתנו המצוות.

ידיעה מעניינת שמביא השל"ה מוסיפה לבאר את ענין המקושש. הגמרא⁷ מספרת:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

כותב על כך השל"ה⁸:

קבלתי, זה החסיד היה גלגול של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת, על כן זה החסיד נשמר במאוד כדי לתקן קלקולו ועלה לו צלף אחד, וזהו סוד צלפ חד.

מדוע דוקא בענין הפרצה בגדר מופיע תיקונו של צלפחד המקושש, ומהו עניינו של הצלף שאף רמוז בשמו?
הגמרא אומרת⁹:

והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות.

מהי העזות שמופיעה בצלף? נראה, מתוך התבוננות בטבע, כי הצלף גדל בכל מקום – מתוך קירות ועל גבי סלעים, ובכך מתבטאת העזות שלו. לצלף אין מסגרת שבה הוא גדל, הצלף פורץ מסגרות.
ומתאימים הדברים למהלכו של המקושש.
הוא ראה את המדבר כמקום פרוץ, שאין כל דרך לגדרו. רק בארץ ישראל, אפשר לגדור את הפרוץ, ולחיות במסגרת של תורה ומצוות.
בגלגולו של "החסיד" נפרצה לו פרצה, והיתה זו בחינה מסוימת של "מדבר" – מקום פרוץ ומופקר. שמר החסיד את הפרצה ולא גדרה, והראה בזה שגם במקום שיש בו פרצה, יש מסגרת של קיום תורה ומצוות, ואפילו מחשבת הגידור גרמה לו לעשות סייג לתורה ולהשאיר את הפרצה. שמירת שבת היתה אצלו הגדר והסייג, וזה תיקון למקושש שהמקום הפרוץ הביאו לפרוץ את המסגרת של שמירת השבת.
זכה אותו חסיד וגדל צלף בחצרו וגדרה. דווקא הצלף, שהוא מעזים שבאילנות ופורצי הגדרות, הוא שימש לגדר ומסגרת. בזה למדנו את תיקונו של המקושש.
אצל המקושש מקום פרוץ (במדבר) גרם לפרוץ גדרה של תורה ואצל החסיד הפרצה גרמה לשמור גדרה של תורה ולעשות לה סייג. ושכרו, שפורץ הגדרות (הצלף) נעשה לו גדר.

---

¹ במדבר ט"ו, ל"ב – ל"ו.
² נראה שזו משמעות המחלוקת (שבת צ"ו ע"ב) האם צלפחד היה המקושש או מן המעפילים, ששניהם מתקנים את חטא המרגלים.
³ שבת צ"ו ע"ב.
⁴ בבא בתרא קי"ט ע"ב ד"ה "ואפילו".
⁵ שבת צ"ו ע"ב. ועי' בשיחה לפרשת פנחס שנת תשס"ב, שם הוסברה הגמרא בכיוון שונה ואף הפוך, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
⁶ עי' ר"ן לשבת ע"ג.
⁷ שבת ק"נ ע"ב.
⁸ בהגהות למסכת שבת, שם.
⁹ ביצה כ"ה ע"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *