פרשה ב – פסקאות ב2-ג
א דבר אחר, "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול, הדא הוא דכתיב: "בתיהם שלום מפחד וגו' זרעם נכון לפניהם וגו' שורו עבר ולא יגעיל וגו' ישלחו כצאן עויליהם ישאו כתף וכנור וגו' יכלו בטוב ימיהם וגו'". מה כתיב תמן, "ויאמרו לאל סור ממנו", וכיון שאמרו "מה שדי כי נעבדנו", אמר להם הקב"ה "ולשמחה מה זו עושה", חייכם שאמחה אתכם מן העולם, הדא הוא דכתיב: "וימח את כל היקום". דבר אחר, "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אנשי סדום, שנאמר: "ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו'", וכשאמרו: נשכח תורת הרגל מבינותינו, הדא הוא דכתיב: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל", אמר להם הקב"ה: חייכם אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר: "וה' המטיר על סדום".
ב דבר אחר, "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמינדב ראתה ארבע שמחות ביום אחד: משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל, הוי אומר "ולשמחה מה זו עושה", שנאמר: "אחרי מות שני בני אהרן וגו'".פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול. דרשו "מהולל", לשון דבר מהול ומעורבב. הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב ברשעי דור המבול ובשלוותם (איוב כ"א, ז'-י"ג): "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל. זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם. בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם. שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל. יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן. יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ". מה כתיב תמן – מה כתוב שם, לְמה הוביל מצב זה (שם, י"ד): "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ", וכיון שאמרו "מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ" (שם, ט"ו), אמר להם הקב"ה: "ולשמחה מה זו עושה", הכיצד אתם שמחים ושלוים בדרך הרשע בה אתם הולכים, חייכם שאמחה אתכם מן העולם, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (בראשית ז', כ"ג): "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ". דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אנשי סדום, שנאמר (איוב כ"ח, ה'-ז'): "אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ. מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה". הכתוב מתאר את סדום כמקום פורה, מבורך ושלו. וכשאמרו אנשי סדום נשכח תורת הרגל מבינותינו – ולא נכניס עוברים ושבים, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (שם, ד'): "פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ", אמר להם הקב"ה: חייכם אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר (בראשית י"ט, כ"ד-כ"ה): "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה".
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב. אף כאן דרשו "מהולל" לשון דבר מהול ומעורבב. אלישבע בת עמינדב ראתה ארבע שמחות ביום אחד – יום חנוכת המשכן. א. משה יבמה – גיסה – מלך. ב. נחשון בן עמינדב אחיה נשיא שבט יהודה, ואף ראש כל הנשיאים, שהוא הקריב את קרבן הנשיאים ראשון, ביום חנוכת המשכן. ג. אהרן בעלה – כהן גדול מלובש אבני אפוד. ד. שני בניה – נדב ואביהוא – סגני כהונה, ששימשו על יד אהרן אביהם, כבכירים שבכהנים. וכיון שנכנסו נדב ואביהוא להקטיר שלא ברשות, נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל, הוי אומר "ולשמחה מה זו עושה", שנאמר (ויקרא ט"ז, א'): "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".
נושאי השיעור: א. גם בכעסו של הקב"ה יש רחמים. ב. דברים גדולים מופיעים בעולם בערבוב טוב ורע. ג. ללא עמל על בירור הטוב – הרע ינצח. ד. אלישבע – הביטוי להופעת הטוב בצורה מעורבבת.
במדרש מובאות שלוש דרשות על "שחוק ששחקה מדת הדין". אלו דרשות על אנשים שהיו בשיא הצלחתם ופריחתם, ולפתע בא עליהם אסון כבד. מידת הדין – היודעת את העתיד – שחקה על שלוותם ובטחונם בעצמם.
יש להבין, מדוע בחר המדרש באלישבע, לומר שעליה שחקה מידת הדין. והרי אף משה ואהרן ראו שמחות רבות באותו יום, ונהפכה שמחתם לאבל. מה ראה הדרשן באלישבע, שדוקא עליה שחקה מידת הדין.
"מה מעורבב השחוק"
את עניין הערבוב ניתן להבין בשתי צורות1. א. ערבוב מידת הרחמים עם מידת הדין. ב. ערבוב טוב ורע.
נראה, שבעניין דור המבול וסדום מופיע ערבוב מידת הרחמים עם מידת הדין. במדרש הנעלם2 מובא:
אמר ר' יצחק, מאי דכתיב "ה' למבול ישב", וכי לדוד היה לומר דבר זה, וכל העולם יודעין שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם. אלא אמר ר' יצחק, בא וראה, בכל מקום את מוצא 'אלקים' מדת הדין, 'ה" מדת הרחמים. ואף על פי שמדת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרב עלמא. אבל למען אותו מדת רחמים, אתיישב עלמא. וכן את מוצא רפואה זו בכל דין שהוא עושה. וכן "וה' המטיר על סדום", נשאר ממנו פליטה. "ויגוף ה' את העם", נשאר פליטה. וכן כולם.
שם הוי"ה המופיע הן בקשר למבול והן בקשר להפיכת סדום מלמד כי הדין שנעשה ברשעים אלה לא היה דין גמור. זהו דין המופיע עם מידת הרחמים, בצורה מבוסמת וממותקת.
כשהקב"ה כועס, יכול העולם להיחרב. על כן מידת הדין שוחקת, והדין מופיע בערבוב עם מידת הרחמים, וכך יש קיום לעולם על אף העונש.
אלישבע
ביחס לאלישבע נראה שעוסקים בערבוב טוב ורע. העולם כולו מעורב בטוב ורע, מיסוד בריאתו. מהות הבריאה – היותם של נבראים מקבלים – מגדירה את הנבראים כחסרים, והחיסרון נותן מקום לרע.
אמנם, יכול היה אדם הראשון, בהימנעותו לאכול מעץ הדעת המעורב מטוב ורע, לתקן את הבריאה. אך כיון שחטא – המשיך את הערבוב בין טוב לרע לעולם כולו.
יתירה מזו, הרע קודם לטוב, כדברי ר' צדוק3:
ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות. כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי אשב בחושך אדע כי אחר כך ה' אור לי. כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי.
לעולם קודמת הקליפה לפרי. האדם נפגש עם הקליפה – החומר, הרע – ורק אחר כך עם הפרי – הרוח, הטוב. הטוב מופיע בעולם בלבושי החומר, ועל כן המפגש הראשוני הוא עם החומר, המלביש את הטוב. כדי להגיע אל הטוב יש לשבור את הקליפה ולחדור אל מעבר ללבוש.
משום כך, קל לאדם לראות את הרע שבכל דבר ולבחור בו, ומשימה קשה היא לראות את הטוב ולבחור בו.
בעבודת הדורות כולם, בהתגברם על הרע ובהליכתם אחר הטוב, הופך הטוב לחלק מן העולם הזה, וכך קונה הוא שליטה בעולם, עד שיגבר על הרע לחלוטין וישלוט הטוב לנצח.
אלישבע היא הביטוי לערבוב טוב ורע הקיים בעולם. אהרן הכהן, עם כל מדרגתו העליונה שקנה בעמלו, נזקק לשאת אישה. זהו דבר שבמהותו מעורב מטוב ורע4:
הדא הוא דכתיב: "הן בעוון חוללתי", רבי אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו.
אין אדם בעולם היכול להימלט מבחינה מסויימת של עוון כדי שתהיה לו המשכיות. נשיאת אשה היא הביטוי לכך שכל גדולה המופיעה בעולם הזה, מופיעה בצורה מעורבת מטוב ורע. ערבובו של השחוק מתבטא דוקא באלישבע, המבטאת את ההכרח שבערבוב הטוב והרע בעולם5.
נדב ואביהוא, בני אהרן ואלישבע, הם תוצאה של עירוב הטוב והרע. ביום חנוכת המשכן התעלו נדב ואביהוא, עם כל ישראל, למדרגה רוחנית עליונה. אלא שלא היתה זו מדרגה שנקנתה בעמלם. היום הגדול רומם אותם למדרגה עליונה. חוסר העמל לברר את הטוב מן הרע – הוא שהוביל להקרבת אש זרה, ומכאן הנפילה.
חטאם של בני אהרן, על ביאוריו השונים בחז"ל, מתבאר על ידי הרב קוק זצ"ל6 ברצון לפרוץ מסגרות. בני אהרן התעלו למדרגה עליונה, אך לא עמלו להלבישה במסגרות, בעמל של בירור הטוב מן הרע. על כן נשאר הרע מעורב עם הטוב – והוביל להקרבת אש זרה ולנפילה.
הבחירה באלישבע מבטאת את עומק העניין. גדולתו של אהרן מופיעה בעולם בצורה מעורבת מטוב ורע – כפי שמתבטא בנישואין עם אלישבע. התוצאה היא נדב ואביהוא – שחטאם נובע מהתעלות גדולה בלא בירור הטוב מן הרע, דבר המוביל לנפילה.
דור המבול וסדום
השתא דאתית להכי, נראה שבדרך זו ניתן לבאר את המדרש על דור המבול ועל סדום. על דור המבול נאמר שהיה זה דור גדול ביותר7:
ועוד אוקמוה רבנן דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא, אלא בגין דהוו רשיעייא, הדא הוא דכתיב: "בשג"ם הוא בשר". 'בשג"ם' זה מש"ה.
תרגום: ועוד העמידוה חכמים שעתיד היה משה לקבל תורה בדור המבול, אלא משום שהיו רשעים, זהו שכתוב "בשגם הוא בשר". 'בשגם' הוא משה (בגימטריא).
היה זה דור שראוי לקבל תורה, אך רשעותם גרמה לכך שנמחו מן העולם8.
אף על יום הקמת המשכן נאמר בזוה"ק9:
ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין, ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא, ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא. בהאי יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מניה.
תרגום: ובאותו היום נשלמו עליונים ותחתונים, ונמצא שלום בכל, בשמחה שלמעלה ולמטה, ואלמלא נמצאה ערבוביא של בני אהרן באותו היום, מהיום שעלו ישראל מן הים לא נמצאה שמחה של עליונים ותחתונים כאותו היום. באותו היום עבר אותו החטא מן העולם, ונמצאו כהנים וישראל נטהרים ממנו.
היה זה יום עליון, המסוגל למעלה עליונה, וערבובם של בני אהרן גרם לנפילה. נראה שהמשותף לדברים אלה הוא, שההופעה הגדולה לא התלבשה במסגרות העולם הזה. לא היה עמל של בירור הטוב מן הרע, ועל כן ניצח הרע והיתה נפילה וחטא10.
כשהטוב איננו טוב שנבנה בעמל, הרי שהרע המעורב בו מתגבר עליו ורק טוב שנקנה בעמל ובעבודת בירור – יכול לנצח את הרע.
1 בשיעור הקודם עסקנו בכך, וכאן נבאר בכיוון נוסף.
2 פרשת נח.
3 צדקת הצדיק י"א.
4 ויקרא רבה פרשה י"ד, ה'.
5 ככלל, האישה מבטאת את הצד של החיים, בחינת תורה שבעל פה, וזהו דבר הקשור לעולם הזה ועל כן שולטת בו תערובת טוב ורע.
6 אורות הקודש ח"ב עמ' ש"ס.
7 רע"מ פנחס רט"ז ע"ב.
8 ועיין בשפת אמת (ליקוטים, נח) שאמר כך מדעתו על דברי ר' שמעון בר יוחאי, שהמבול היה ארבעים יום לפי שעברו על התורה שניתנה בארבעים יום.
9 ח"ג ל"ז ע"ב.
10 יתכן לומר, שאף סדום היתה מתחילה מבורכת ביותר, "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית י"ג, י'). החטא גרם לכך שהמקום הפך לגפרית ואש, ארץ מלחה ולא תשב. היה זה מקום בעל סגולות עליונות, שכיון שלא נתבררו מן הרע – נפלו.
אם כנים הדברים, הרי שהמדרש מתאר עניין זה בשלושה מישורים – מקום, זמן ואדם. המקום: סדום. הזמן: יום חנוכת המשכן. האדם: דור המבול. בשלושת המישורים אנו מוצאים אפשרות לעליה גדולה, שגרמה לנפילה גדולה מתוך שלא לוותה בעמל של בירור הטוב מן הרע.