פרשה ב – פסקאות ד-ה
ג דבר אחר "לשחוק אמרתי מהולל", מה מעורבב השחוק, דאמר ר' אחא אמר שמואל שלשה הן הדברים ששיחקה עליהם מדת הדין ולבסוף הוללתם ועירבבתם. כתיב "ולא ירבה לו נשים", וכתיב "ויהי לשלמה שבע מאות שרות ושלש מאות פלגשים". כתיב "לא ירבה לו סוסים", וכתיב "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים". כתיב "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד", וכתיב "ויתן המלך את הכסף ואת הזהב בירושלם כאבנים". לא היו נגנבות, אמר ר' יוסי בר' חנינא אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות. תני בשם ר' שמעון בר יוחאי: אפילו משקולת שהיו בימי שלמה של זהב היו, שנאמר: "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה". אמר הקב"ה: "ולשמחה מה זו עושה", מה עטרה זו עושה בידך, רד מכסאי. באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו, והיה מחזר על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ועל בתי גדולי ישראל ואומר: "אני קהלת הייתי מלך", והיו מכין אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין, באותה שעה בכה ואמר: "וזה היה חלקי מכל עמלי".
ד דבר אחר "לשחוק אמרתי מהולל", אמר ר' פנחס: דדהובא מערבב – מה חדותא עבדא. עובדא הוה בבר נש חד מרברבי בבל שנשא בנו אשה ברביעי, עשה סעודה לחכמים. אמר לבנו: עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלוני. עלה להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת. המתין לירד ולא ירד. אמר: אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב. עלה ומצאו שהכישו נחש ומת, מושלך בין החביות. המתין אותו חסיד עד שאכלו ושתו האורחין כל סעודתן וגמרו לברך. אמר להם: רבותי, לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש באתם לברך בנו, עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו. לא להכניסו לחופה באתם, הכניסוהו לקבר. עאל ר' זכאי ואפטר עליה: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" – מה מעורבב השחוק – שחוקו של האדם בעולם מתערבב משחוקה של מידת הדין עליו. אף בדרשה זו "מהולל" הוא מעורבב. דאמר ר' אחא אמר שמואל שלשה הן הדברים – שעשה שלמה – ששיחקה עליהם מדת הדין, ולבסוף הוללתם ועירבבתם – ואיבד שלמה את הדברים שהיו לו, ואלו הם: א. כתיב (דברים י"ז, י"ז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ", וכתיב (מלכים א' י"א, ג'): "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ"1, הרי שעבר שלמה על ציווי הכתוב, והיה זה שחוקו של שלמה שחשב שיכול הוא לעבור על ציווי ה', ומידת הדין שחקה עליו, כמתואר בהמשך המדרש. ב. כתיב (דברים י"ז, ט"ז): "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד", וכתיב (מלכים א' ה', ו'): "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים", ואף בזה עבר על ציווי ה'. ג. כתיב (דברים י"ז, י"ז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד", וכתיב (דברי הימים ב' א', ט"ו): "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים", ואף כאן עבר שלמה על ציווי ה'. אגב הזכרת הפסוק האחרון שואל המדרש: לא היו נגנבות?! הכיצד לא נגנבו אבני הכסף והזהב שנתן שלמה בירושלים, אמר ר' יוסי בר' חנינא: היו אלו אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות, ועל כן לא נגנבו. מידות האבנים לקוחות מהאבנים בהן בנה שלמה את המקדש (מלכים א' ז', י'): "וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת". תני בשם ר' שמעון בר יוחאי אפילו משקולת שהיו בימי שלמה של זהב היו, שנאמר (דברי הימים ב' ט', כ'): "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", שאף לצורך משקולות לא היה נחשב הכסף, והשתמשו רק בזהב, מרוב שכיחותו אצלם. המדרש חוזר לעניין שחוקה של מידת הדין על שלמה המלך. כיון שעבר שלמה על דברי ה', אמר הקב"ה: "ולשמחה מה זו עושה", מה עטרה זו – עטרת המלכות – עושה בידך, רד מכסאי2. באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו, וירד שלמה ממלכותו, והיה מחזר על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ועל בתי גדולי ישראל, ואומר (קהלת א', י"ב): "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם", ולא היו מאמינים לו, שהרי המלאך בדמותו יושב על כסאו, והרבה משוגעים מדמים לעצמם שהם שלמה המלך, והיו מכין אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין לאכול. באותה שעה בכה ואמר (קהלת ב', י'): "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי", שמכל עושרו וגדולתו לא נותר לו אלא קערה זו של גריסים שנתנו לו. בגמרא (גיטין ס"ח ע"א) מתואר בהרחבה סיפור ירידתו של שלמה ממלכותו ושובו אליה. שם מובא כי אשמדאי מלך השדים הוא שהוריד את שלמה מכסאו וישב במקומו.
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". אמר ר' פנחס: דדהובא מערבב – מה חדותא עבדא – כשהשחוק מעורבב, מה השמחה עושה. כאשר מתערבבת שמחתו של האדם – אין הוא יכול לשמוח, וכפי שעולה מן המעשה הבא: עובדא הוה בבר נש חד מרברבי בבל – מעשה היה באחר מגדולי בבל שנשא בנו אשה ברביעי – ביום הרביעי (עי' כתובות פ"א מ"א). עשה סעודה לחכמים. אמר לבנו – החתן – עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלוני. עלה להביא יין ישן מן העליה, הכישו נחש ומת. המתין לו אביו לירד – שירד מן העליה, ולא ירד. אמר אביו: אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב. עלה ומצאו שהכישו נחש ומת, מושלך בין החביות. המתין אותו חסיד עד שאכלו ושתו האורחין כל סעודתן וגמרו – החליטו – לברך. אמר להם האב: רבותי לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש – על עצמו אמר כך, באתם לברך בנו – עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו. לא להכניסו לחופה באתם – הכניסוהו לקבר. עאל ר' זכאי ואפטר עליה – נכנס ר' זכאי להספיד וקרא עליו: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".
נושאי השיעור: א. ריבוי כסף וזהב סותר את האחדות של המלך. ב. ריבוי כסף וזהב פוגע בשלטונו של המלך. ג. ערבוב השחוק – תוצאה של פגיעה בשלמות. ד. אין שמחה שלמה ללא קישור לציווי ה'.
בשתי הדרשות האחרונות הערבוב הוא קלקול השמחה. האדם שמח בחייו ובהצלחתו, ושמחתו מתערבבת ומתקלקלת. שתי בחינות יש בעניין, המבוארות בשתי הדרשות, וכפי שנרחיב.
"לא ירבה לו…"
שלמה ירד מכסאו מכיון שהִרבה דברים שהתורה אסרה על המלך להרבות. מדוע הריבוי האסור הוא הגורם לירידתו של שלמה מכסאו? המהר"ל מבאר את עניין איסור הריבוי3:
דע כי מה שהוזהר המלך במצות "לא ירבה", כי נקרא המלך אחד, וכל אשר הוא רבוי נאסר לו. ובשלשה דברים יוצא המלך ממה שהוא נקרא אחד, על ידי סוסים הרבה, ועל ידי כסף וזהב הרבה, ועל ידי נשים הרבה. לכך כתיב כל אחד מאלו שלשה "לא ירבה". והדברים האלו ידועים למביני מדע למה הוזהר המלך על אלו, ובהם לא יצא מענין המלכות שהוא אחד.
המלך נקרא אחד, שכן הוא מאחד סביבו את כל ישראל4, והריבוי סותר את מהותו של המלך, שהוא אחד.
ניתן להוסיף עוד ביאור בעניין. המלך הוא השולט, ואין לו לתת לכוחות אחרים לשלוט עליו: "שאיו על גביו אלא ה' אלוקיו"5.
הריבוי הופך את הדבר לערך עצמי, ובסופו של דבר הוא שולט על המלך ולא המלך עליו.
כל עוד משתמש המלך בכסף ובזהב ובסוסים לצורכו, ונושא אישה לשם נישואין – אין זה ריבוי, אלא שימוש בכל דבר על פי צרכיו וענייניו.
הריבוי מעבר לצרכים מלמד שאותו הדבר (כסף, נשים או סוסים) הוא אידיאל בפני עצמו, והרי שהוא מעל למלך ושולט עליו, במקום שהמלך ישלוט על הדבר.
בספר הכוזרי מתואר החסיד על פי התורה6:
אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במדה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק: לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו, כי על כן הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם נשמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוֵם ונזהרים מכל אשר יאסר עליהם.
אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך לא למושל.
אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר "ומֹשל ברוחו מלֹכד עיר" והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם… וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם… ואף לחושים הוא נותן חלקים במדה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו, שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי ורק מתוך בחירה במועיל כך יעשה לשמיעה ולראיה (שהחוש המשותף נמשך אחריהן) וכן יעשה לדמיון לסברה למחשבה ולזכרון ולבסוף לכח הרצון…
החסיד שולט בכל מעשיו, חושיו וכוחותיו, ועל כן נותן לכל אחד לפעול על פי הצורך, ואין אחד מהם פועל מחוץ לגבולו, בריבוי, שכן אז מאבד החסיד את שלטונו.
צדיקים ליבם ברשותם, ורשעים – הם ברשות ליבם7, שכן אין הם שולטים בכוחותיהם.
המלך צריך לשלוט בכל, ועל כן אין לו להרבות דברים מעבר לגבולם.
"מה מעורבב השחוק"
הריבוי גורם לשחוק של מידת הדין.
כאשר אדם חושב שהוא יכול ללכת בדרך שהוא רוצה בה, ולעשות דברים המנוגדים לרצונו יתברך – זה דבר מצחיק.
שלמה הרבה לו כסף וזהב, וחשב שבכך הוא מגדיל את שלטונו. על כך מידת הדין שוחקת, שהרי הוא דומה בכך לילד קטן המדמה לעצמו במשחקו שהוא מלך – ואין בידיו כל כח.
הריבוי של שלמה גרם לכך שהוא איננו מלך כבר עתה, שכן יש דברים שהוא משועבד להם. הגילוי בפועל של ירידתו מן המלוכה יופיע לאחר זמן, אך בשורש המציאות – שלמה ירד ממלכותו כבר עתה, וזהו מקור השחוק של מידת הדין.
הערבוב של השחוק נובע מן הפגיעה בשלמות.
המלך, כפי שכותב המהר"ל, הוא אחד – שלם. כאשר מופיעים ערכים אחרים ששולטים על המלך – זוהי פגיעה בשלמותו. זהו ערבוב של השלמות, וממילא ערבוב של השמחה.
השמחה נובעת ממהלך חיים המכוון למטרה אחת. כאשר כל הכוחות, החושים, המעשים והרצונות פועלים בכיוון אחד ובמטרה אחת – זוהי שלמות חיים המובילה לשמחה.
כאשר אין מטרה אחת – יש ערכים רבים ומטרות רבות הנאבקות על נתח מן השלטון של האדם, והשמחה מתערבבת. "ולשמחה מה זֹה עושה". זוהי התוצאה של ריבוי הכסף והזהב במלכות שלמה. השמחה היא בשלמות, אבל בעלמא דפירודא, כאשר מתרוצצים כוחות רבים הנאבקים זה בזה – אין שמחה אלא ערבוב.
"ולשמחה מה זֹה עושה"
הדרשה הבאה מחדדת את המקור לשמחה אמיתית.
שחוקו של האדם בעולם הזה לא יכול להיות שלם. אין האדם שולט בכל מערכות החיים והמציאות, ועל כן איננו יכול לדעת מה העתיד צופן לו. כל שחוק ושמחה – עלולים להפוך לעצב. השחוק עלול להתערבב.
נראה, שדרשה זו היא הקרובה ביותר לפשט הפסוק8. ספר קהלת מעמיד את האדם מול מציאות העולם כפי שהוא, ובכך מעורר אותו למחשבה. "לשחוק אמרתי מהולל" – השחוק עלול להתערבב, ועל כן "ולשמחה מה זֹה עושה" – אין האדם יכול לשמוח שמחה שלמה בעולם הזה.
המסקנה היא, שהחיים לא נועדו כדי לשמוח, וכפי שמתאר הרמח"ל9:
ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.
לא יתכן שהחיים באו רק על מנת לשמוח. אם זו המטרה – העולם הוא כישלון מוחלט.
מכאן עלינו להבין, שהשמחה צריכה להיות פנימית, מתוך קישור לדברים נצחיים ומוחלטים.
השמחה השלמה שבתורה, הנובעת מקרבה לה' ומעבודתו, איננה נפגמת מן העצב. כשם שאין סתירה בין פורים לתשעה באב, ושניהם נובעים מציווי ה', כך אין סתירה בין בית המשתה לבית האבל.
החיים כולם הם הרמוניה של כוחות שונים, הנובעים כולם מנקודה אחת – ממטרת האדם בחייו. כיון שכך, כל הביטויים של מטרה זו משלימים זה את זה ואינם סותרים.
הסיפור המובא במדרש מלמדנו, כי שמחת החתונה כשלעצמה איננה יכולה להיות שלמה, שהרי המוות אורב לאדם בכל רגע.
רק שמחה הנובעת מחיים שלמים היא שמחה שלמה. כשם שרצה האב לברך ברכת חתנים – כך בירך ברכת אבלים. כל מעשה הוא עושה בשלמות, מתוך היותו ציווי ה', וכך חייו הם בשלמות, ללא סתירות.
1 בנוסח המדרש הנדפס מובא פסוק אחר: "ויהי לשלמה שבע מאות שרות ושלש מאות פלגשים", אך אין פסוק כזה לפנינו.
2 נאמר (מלכים א' כ"ט, כ"ג): "וישב שלמה על כסא ה' למלך", ועי' במדרש בשיר השירים רבה פרשה א' פסוק א', י', שדרשו עניין זה בהרחבה.
3 חידושי אגדות ח"ג, לסנהדרין כ"א ע"א, עמ' קל"ט.
4 עי' נצח ישראל פרק ה'.
5 הוריות פ"ג מ"ג.
6 מאמר שלישי, ג'-ה'.
7 עי' אסתר רבה פרשה י', ג'.
8 פעמים רבות הדרשה האחרונה על הפסוק נוגעת לפשט הפסוק ומבארת אותו לעומקו.
9 מסילת ישרים פרק א'.