פרשה ב – פסקה ז

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל מהו החידוש במדרש.

"הגדלתי מעשי", אמר שלמה "הגדלתי מעשי" ממעשה אבותי. "הגדלתי מעשי", הדא הוא דכתיב "ויעש המלך כסא שן גדול וגו'". "בניתי לי בתים", הדא הוא דכתיב "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים". "נטעתי לי כרמים", שנאמר: "כרם היה לשלמה בבעל המון".

פירוש המדרש
"הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים". אמר שלמה: "הגדלתי מעשי" ממעשה אבותי. "הגדלתי מעשי", הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (מלכים א' י', י"ח-כ'): "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת". "בניתי לי בתים", הדא הוא דכתיב (מלכים א' ט', י'): "וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ". "נטעתי לי כרמים", שנאמר (שיר השירים ח', י"א): "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף".

נושאי השיעור: א. העושר – בריאה אלוקית, שמטרתה בנין העולם. ב. מעשים שלא לצורך מלמדים על מהותה של העשירות. ג. העוני – בריאה אלוקית.

בסדרת פסוקים מתאר שלמה את עשרו וגדולתו¹:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

התיאור הנרחב והמפורט של העושר בא כדי להדגיש את משמעות המסקנה: "והנה הכל הבל ורעות רוח".
סדרת פסוקים זו, ובעיקר פסוקים ד'-ח' נדרשים על ידי חז"ל בכמה צורות. הדרשה הראשונה, שאנו עוסקים בה, עוסקת בעיקר בפשט הפסוקים. חז"ל מביאים פסוקים ממקומות אחרים המלמדים לְמה מתייחסים התיאורים בקהלת. שתי הדרשות הבאות דורשות פסוקים אלה שלא כפי הפשט – האחת דורשת על דברי תורה, והשניה על ישראל בכניסתן לארץ².
הדרשה הראשונה זוקקת ביאור. מה באה הדרשה ללמדנו? והלא אין הדרשה מוסיפה מאומה על הכתוב בפסוקים!
מילה אחת יש בפסוק שאותה דורשים חז"ל, ולא רק מפרשים בפשוטה:

"הגדלתי מעשי", אמר שלמה: הגדלתי מעשי ממעשה אבותי.

נראה שעמידה על משמעות הגדלת מעשיו של שלמה, היא המפתח להבנת הדרשה.

מהם מעשים גדולים?

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת³.

מהו "חשק שלמה אשר חפץ לעשות"? מבאר המלבי"ם:

כי בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים, וזולת זה בנה בנינים שלא היה צריך להם רק שחפץ לעשות – לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים, רק כדי שיעשה מעשים הרבה, כמו שכתוב "הגדלתי מעשי בניתי לי בתים".

מעשים שעשה שלא לצורך, הם אלו שהגדילו את שמו.
מדוע עושה שלמה מעשים שלא לצורך? מדוע הוא מתפאר בכך?
נראה, שדבר זה קשור להבנת עניינה של העשירות (וכן של העניות) באופן כללי. ככל בריאה הקיימת בעולם, אנו צריכים לנסות ולהבין את מקורה. מניין באה העשירות לעולם? לשם מה נבראה בריאה זו?
ממקורות חז"ל עולה, כי העשירות היא מציאות אלוקית. זוהי תכונת נפש שהטביע הקב"ה באדם. העשירות איננה תוצר של המפגש בין האדם והמציאות, בו יש שמצליחים להתעשר ויש שאינם מצליחים. העשירות היא שליחות המוטלת על האדם, ודרך בה הוא חי את חייו בצורה הטובה והנכונה⁴.
מתוך כך מובן, שהעושר איננו רק דרך להשיג את צרכיו של האדם בצורה נוחה, קלה ורחבה. אדרבה, הצורך של האדם הוא האמצעי לכך שהוא יעסוק בישובו של עולם ויהיה קשור לעולם בהונו וברכושו.
משל למה הדבר דומה?
לאדם העובד במפעל יצור ומקבל משכורת עבור עבודתו.
מבחינת הפועל, המשכורת היא המטרה, והיצור הוא אמצעי להגיע למשכורת.
במבט כללי של בעל המפעל, ההיפך הוא הנכון. המשכורת היא אמצעי כדי לייצר את התוצרת של המפעל.
והנמשל. עבור האדם, המטרה היא סיפוק הצרכים, והאמצעי הוא הממון, היצירה והעשיה.
במבט כללי של בורא עולם, היצירה והעשיה הן המטרה, וצרכיו של האדם הם האמצעי המביא את האדם להיות קשור לעולם, לבנותו וליישבו.
כך נתברך ונצטוה האדם⁵:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

רוצה הבורא בישובו של עולם, בפיתוחו ובקישורו של האדם לעולם.
לשם כך נברא האדם חסר, והוא זקוק לעולם כדי להשלים את עצמו – למזון, לכסות ולקורת גג. זו הדרך בה "מוכרח" האדם לבנות את העולם. זו גם הדרך באמצעותה נקשר האדם אל העולם והופך לחלק ממנו⁶.
המגמה של העושר היא בנין העולם וקידומו. אדם שבאישיותו הוא עשיר, איננו מסתפק בכך שיש לו ממון לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, הם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם בהרחבה רבה. הוא ממשיך לבנות ולפתח, להרחיב ולשכלל את עסקיו. מדוע? שכן תכונת העושר מוטבעת בו, והיא הדוחפת אותו לעשות ולבנות.
נמצא, שעשיית דברים שלא מתוך צורך, היא המלמדת כי עושרו של האדם הוא מהותי לו בשליחות אלוקית, ואיננו מקרי. דבריו של שלמה: "הגדלתי מעשי", מתייחסים לדברים אותם עשה שלא לצורך, והם אלו שהגדילו את שמו ולימדו על מהות עושרו.

"מטבע של אש"
כך מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין את דברי חז"ל בעניין מחצית השקל: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראהו למשה". בדבריו מתייחס ר' צדוק גם לדברי שלמה: "הגדלתי מעשי"⁷:

…'כמין מטבע של אש הראה למשה ואמר לו כזה יתנו', והיינו שהראה לו כח הרוחניות של המטבע בעולמות העליונים… וכמו כן מצינו בקהלת לאחר שפרט מעשיו "הגדלתי מעשי וגו' עשיתי לי וגו'" כל הענין, אמר "וזה היה חלקי מכל עמלי", היינו, כי בודאי שבכל פרטי מעשים של שלמה היה בהם כונות נפלאים, ועם כל זה אין בהם השארה וקיום רק זה בעצמו מה שנכתב פרטי מעשיו בין הכתובים.

מטבע אינה רק תוצאה של נוחות במסחר בין אנשים, אלא אף היא בריאה אלוקית. יש תחת כסא הכבוד "מטבע של אש", והיא המקור למטבעות הכסף שהאדם משתמש בהן בעולם הזה. אף מעשיו של שלמה, עם כל גדלותם והכוונות המרומזות בהם, אם לא היו נכתבים בכתבי הקודש – לא היה להם קיום.
כתיבה מעשי שלמה מלמדת שזהו דבר עצמי ובעל משמעות, ולא אמצעי לדבר אחר. עשירותו של שלמה היא אלוקית, ועל כן מקומה הוא בכתבי הקודש. אין היא רק תוצאה של מורכבות המציאות וגלגוליה, אלא שליחות שהוטלה על שלמה, לבנין העולם וישובו.

מהותה של העניות
באותה צורה יש להתבונן גם על העניות. נראה, שדבר זה נתון במחלוקת תנאים⁸:

בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול, וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, עני היה באותה שעה.

מהו יסוד המחלוקת?
חכמים סוברים שעני הוא ענין של מציאות. אדם שבפועל אין לו מה לאכול – נקרא עני, אף אם מבחינה אובייקטיבית הוא עשיר. על כן מי שאינו בביתו ואין לו במה לפרנס עצמו, הרי שהוא נקרא עני.
ר' אליעזר איננו מכיר במושג "עני באותה שעה"⁹. עני הוא ענין מהותי בעל הגדרה אובייקטיבית, ואין הוא תוצאה של המציאות. בעל הבית איננו יכול להיקרא עני, אף אם אין בידו ממון כשהוא זקוק לו. יש לתת לו צדקה להחיות את נפשו, אך עליו להחזיר זאת, כי הממון שייך לעניים והוא איננו עני. העשירות והעניות הן בריאה אלוקית. מקורה הוא בעולמות עליונים, אשר כולם נבראו זכר ונקבה – משפיע ומקבל. אחד הדברים שבהן מתגלה ענין זה הוא מציאותם של העשיר והעני. אין הם תוצאה של מציאות מקרית וחוסר זמני באמצעים כך הוא סדר החיים בעולם, שיש עשירים ועניים, משפיעים ומקבלים.