פרשה ב – פסקה ח

הרב יהושע ויצמן
כ׳ בתמוז ה׳תשס״ה
 
27/07/2005

קהלת רבה פרשה ב’ פסוק ה’, “עשיתי לי גנות ופרדסים”, א’

“עשיתי לי גנות ופרדסים”, כמשמעו, “ונטעתי בהן עץ כל פרי”, אפילו פלפלין. אמר ר’ אבא בר כהנא: ברוחות היה שלמה משתמש, ושולח להנדיקי ומביאין לו משם מים ומשקין כאן ועושה פירות. אמר לו ר’ ינאי בריה דר’ שמעון: אם אתה אומר כן נמצאת מיגעו, אלא עמד שלמה בחכמתו על משתיתה של ארץ וראה איזה משתיתה מופנה לשם, ונטע בה על משתיתה של ארץ, וכך היתה עושה פירות.

פירוש המדרש
“עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי”. “עשיתי לי גנות ופרדסים” – כמשמעו. “ונטעתי בהן עץ כל פרי” – אפילו פלפלין. הפלפלין מיוחדים בכך שטעם העץ הוא כטעם הפרי (ברכות ל”ו ע”ב), ודרשו: “עץ כל פרי”, שאף העץ עצמו הוא כפרי. אמר ר’ אבא בר כהנא ברוחות היה שלמה משתמש, ושולח להנדיקי – לכוש, שם מקור הפלפלין, ומביאין לו משם מים הראויים לגידול הפלפלין ומשקין כאן ועושה פירות. אמר לו ר’ ינאי בריה דר’ שמעון אם אתה אומר כן נמצאת מיגעו – זוהי טרחה ויגיעה להביא מים מכוש עד לארץ ישראל, אלא עמד שלמה בחכמתו על משתיתה של ארץ – צורת בריאתו של העולם, שנברא כולו מארץ ישראל, כמובא ביחס לאבן השתיה (יומא נ”ד ע”ב): “ושתיה היתה נקראת. תנא שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם”. וראה איזה משתיתה מופנה לשם – איזה חלק מן הקרקע הוא מקורו של הנדיקי, שממנו נבראה הקרקע של הנדיקי, ונטע בה על משתיתה של ארץ את הפלפלין, וכך היתה עושה פירות – שלמה נטע כל עץ בקרקע המתאימה לו בארץ ישראל, שממנה נבראה הארץ בה גדל עץ זה, וכך הצליח לגדל בארץ ישראל את כל העצים והפירות.

נושאי השיעור: א. העץ והפרי – האמצעים והתכלית. ב. בישראל מקור התנועות והכוחות כולם. ג. גם הפיתוח צריך להיות ישראלי. ד. הקבלה וההשפעה בונות את אחדות העולם.

במקומות נוספים מרחיבים חז”ל את הדרשה המופיעה במדרש1:

“כי תבואו אל הארץ”, זהו שאמר הכתוב “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי”, וכי כל בני אדם היכן נוטעין כל מה שמבקשין, כל מה שיטע אדם בארץ הוא נוטע, בין פלפלין בין כל דבר אם יטע אדם הן עושין, שאין אדם יודע מקום כל נטיעה ונטיעה היכן הוא נוטע, אבל שלמה שהיה חכם נטע כל מיני אילנות, שנאמר: “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי”. מהו “עץ כל פרי” אוכל, אמר רבי ינאי אפילו פלפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען, אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם, למה, “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”, מציון נשתכלל כל העולם כולו, כדתנינן ‘למה נקראת שמה אבן שתיה שממנה הושתת העולם’. והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד שהוא הולך לכוש ונטע עליו פלפלין ומיד היו עושין פירות, שכן הוא אומר: “נטעתי בהם עץ כל פרי”. דבר אחר “נטעתי בהם עץ כל פרי”, כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר (יחזקאל לח) “יושבי על טבור הארץ”, וממנה משתיתו של עולם יוצא, שנאמר: “מזמור לאסף אל אלהים ה’ דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו”, מנין, “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”. ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם. ושלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות, לפיכך הוא אומר “עשיתי לי גנות ופרדסים”.

בלימוד המדרש יש לעמוד על שתי נקודות עיקריות: א. מה עניינם של הפלפלים שנטע שלמה. ב. משמעות מחלוקתם של רבי אבא בר כהנא ור’ ינאי בריה דרבי שמעון.
מה היחוד בפלפלים? בגמרא מבואר2:

היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר “וערלתם ערלתו את פריו”, איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה תלמוד לומר “עץ מאכל”, להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו, זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר “ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה”.

הפלפלים מיוחדים בכך שטעם העץ בהם הוא כטעם הפרי. נראה שהדרשה כאן נובעת מהמילים “עץ כל פרי”, ודרשו שהעץ עצמו הוא כפרי, בדומה לדרשה של בריאת העולם3:

עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא “ותוצא הארץ וגו’ ועץ עושה פרי”, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.

בהמשך נעמיק במשמעותו של עניין זה.
במחלוקתם של ר’ אבא ור’ ינאי נראה שהחידוש הוא בדברי ר’ ינאי. ר’ ינאי מבקש לומר ששלמה לא נצרך לדבר מלבד לחכמתו כדי להגיע למה שהגיע. אפילו השימוש ברוחות הוא טרחה, שכן על ידי החכמה ניתן להגיע לאותה מדרגה בלא הבאת מים ממרחק. אף בענין זה יש להעמיק עוד, כפי שנראה בהמשך.

טעם עצו ופריו שוים
מהי מעלתו של עץ שטעם עצו ופריו שוה?
מבאר הרב קוק זצ”ל באורות התשובה4:

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוֹץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.

העץ הוא אמצעי, והפרי – התכלית. בדרך כלל אנו משתמשים באמצעים מתוך הכרח בלבד, רק כדי להגיע אל התכלית. אין באמצעים תחושת סיפוק ושמחה כפי שיש בהגיענו אל התכלית. זהו המצב בו יש טעם רק בפרי, ולא בעץ.
אולם, מתחילה היתה צריכה הארץ להוציא עצים בעלי טעם כפירות. אף האמצעים היו אמורים להיות מאירים מאורה של התכלית. זהו האידיאל מצד עולמו של הקב”ה, אך בארץ, משום טבעו של העולם החומרי, נוצר פער בין העץ והפרי, בין האמצעים והתכלית5.
הפלפלים (ופירות נוספים הדומים לו, כאתרוג6 ועוד), שבהם טעם העץ הוא כטעם הפרי, הם שארית מן העולם שקודם חטא הארץ. בפלפלים לא פגע החטא.
העובדה ששלמה נטע אפילו פלפלים באה לומר שאצל שלמה לא היה פער בין האמצעים למטרות.
בשיעור הקודם הרחבנו בכך שעושרו של שלמה לא היה אמצעי להשגת דברים, אלא בעל ערך עצמי. העושר הוא הדרך בה האדם מתחבר ומתקשר עם העולם. דבר זה בא לידי ביטוי בנטיעת הפלפלים, המבטאים את היחס לאמצעים כתכלית בפני עצמה.

משתיתה של ארץ
ארץ ישראל, עולה מן המדרשים, היא מקור הבריאה כולה. “מציון נשתכלל כל העולם כולו”. על כן יש בארץ ישראל את שרשי הבריאה כולה, וניתן לטעת בה עצים מכל העולם, אם יודעים את המקום המתאים. דבר זה נכון לא רק ביחס לעצים. הרב קוק זצ”ל מרחיב עניין זה להבנה כללית7:

כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד’, ואלהיך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא.

לא רק בעת הבריאה היתה ארץ ישראל מקור לבריאת כל הארצות. גם המשך הקיום וההתפתחות של העולם – מקורו בארץ ישראל.
ולא רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה תרבותית ורוחנית. כל התנועות שבעולם – מקורן בישראל. אם רואים אנו תנועה מיוחדת בעולם, יודעים אנו כי ניתן למצוא את שרשיה בישראל, ולפתח אותה מתוך המקור הישראלי.
שלמה ידע לזהות את שרשה של כל ארץ בארץ ישראל, וכך לטעת במקום זה את העץ המתאים לארץ זו. גם מבחינה רוחנית, ידע שלמה לזהות את שרשיהם הרוחניים של התנועות שבעולם, ולטעת אותם בישראל – לפתח ולגדל את אותם רעיונות ואידיאלים בקרקע ישראלית. מן המדרש אנו למדים, שאף שתמצית התנועות והאידיאלים כולם נמצאות בישראל – אין זה דבר גלוי. אילולא שלמה, לא היינו יודעים היכן שורשיה של כוש בישראל, ולא היינו יכולים לטעת פלפלים בישראל. אף במובן הרוחני, אין השורשים גלויים בישראל, ויש צורך בחכמה רבה כדי לעמוד על כך.
התבוננות בעולם, ברוח הנושבת בו וברעיונות המרחפים בחללו, יכולה ללמד מה מצוי בישראל. אנו יכולים לדעת כי שורש הדברים שאנו רואים הם בישראל. אולם, עדיין זקוקים אנו לשלמה ולחכמתו שילמד היכן בדיוק מצויה הקרקע המתאימה, ואיך מגדלים כל עץ כראוי – כיצד יש לפתח את התנועה והרעיון שנלקחו מן העמים, בתוך התרבות הישראלית.

ר’ אבא ור’ ינאי
לאור דברים אלה, ניתן להעמיק טפח נוסף במחלוקתם של ר’ ינאי ור’ אבא.
ר’ אבא אומר, ששלמה דאג להביא מים מתאימים לפלפלים ממקורם, וכך גידל אותם.
ר’ ינאי רואה בכך טרחה וסובר ששלמה זיהה את מקורה של הקרקע המתאימה לפלפלים בישראל – ושם נטע אותם. כפי שבארנו, המדרש רומז לדרך בה תנועות וערכים מן העולם מוצאים את מקומם בישראל.
ר’ אבא מבין שהנטיעה נעשית בארץ, אך ממים של הנדיקי. הטיפול והגידול אף הם נעשים ברוח העולם, ואינם ישראליים.
ר’ ינאי דורש שהכל יהיה ישראלי. מלבד התנועה עצמה, שנלקחה מן העולם, יש להקפיד שהגידול והפיתוח, הצביון והאופי, יהיו ברוח ישראלית מקורית, ולא ילקחו ממקומות זרים.
התנועות השונות, התרבויות, ערכי המוסר והאידיאלים הרווחים בעולם – יש להם שורש בישראל. ניתן לגדל אותם ולפתח אותם ברוח ישראלית מקורית, לאחר שלקחנו את עיקרם של דברים מן העולם.
במדרשים המקבילים, כפי שראינו בתנחומא, מופיעה רק דעתו של ר’ ינאי, ונראה שזו הדעה המקובלת בחז”ל. אמנם יש דברים רבים שאנו יכולים לקבל מן העמים, אך עלינו ליצוק בהם תוכן ישראלי מקורי.

ישראל באומות
דברים אלה מתאימים לדברים נוספים של הרב קוק זצ”ל שיש בהם עומק גדול ביחס לקשר בין ישראל והעמים8:

צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד.
אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון-משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, “מקרב אחיך – ממובחר שבאחיך”, ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, “יפיפותו של יפת באהלי שם”, “חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו”, ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ד’ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

היכולת שלנו לקבל מן העמים, היא המאפשרת לנו גם להשפיע עליהם. העובדה היא כי אין העצים כולם מצויים בישראל באופן טבעי, אלא יש לקחת את הנטיעות מן העולם כולו. עם ישראל איננו יצירה שלמה וסגורה. כדי להשתלם זקוק עם ישראל לערכים, תנועות ותרבויות שיש בעולם והוא נוטע אותם בקרבו. תהליך זה יוצר הדדיות, ועם ישראל משפיע מערכיו ומאמונתו על העולם כולו. זו הדרך בה ברא הקב”ה את עולמו, כדי שיהיה העולם כולו מאוחד בדרך של קבלה והשפעה, תחת ה’ אחד.


1 תנחומא קדושים, י’.
2 ברכות ל”ו ע”ב.
3 רש”י בראשית א’, י”א.
4 ו’,ז’.
5 עוד בענין זה ראה ב”משוש הארץ”, עמ’ רל”ט.
6 סוכה ל”ה ע”א.
7 אורות ישראל א’, א’.
8 אורות ישראל ה’, ב’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.