פרשה ב – פסקה יב

הרב יהושע ויצמן
ל׳ בתשרי ה׳תשס״ו
 
02/11/2005

קהלת רבה פרשה ב’ פסוק ח’, “כנסתי לי”, ב’

ר’ יהושע בן לוי פתר קרייה בישראל בכניסתן לארץ. “הגדלתי מעשי” – “כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם אשה לה'”. “בניתי לי בתים” – “ובתים מלאים כל טוב”. “נטעתי לי כרמים” – “כרמים וזיתים אשר לא נטעת”. “עשיתי לי גנות ופרדסים”, אדריאנוס שחיק טמיא שאל את רבי יהושע בן חנינא: כתיב בתורה “ארץ אשר לא במסכנות וגו'”, יכול את מייתי לי תלת מילין דאנא שאיל. אמר ליה: ומה אינון. אמר ליה: פלפלין ופוסיאנין ומטקסא. אייתי פלפלין מן נצחנה, ופוסיאנין מן ציידן ומאן דאמר מן עכברין, ומטקסא מן גוש חלב. “עשיתי לי ברכות מים”, שנאמר: “ארץ נחלי מים”. “להשקות מהם יער צומח עצים”, אמר רבי לוי: אפילו קנים של חצים לא חסרה ארץ ישראל. “קניתי עבדים ושפחות”, “וגם ערב רב וגו'”. “ובני בית היה לי”, אלו הגבעונים שעשאן יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, שנאמר: “ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים”. “גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי” – “ומקנה רב היה וגו'”. “כנסתי לי גם כסף וזהב”, שנאמר: “ויוציאם בכסף וזהב”. “וסגלת מלכים והמדינות”, זו ביזת עוג וביזת מדין. “עשיתי לי שרים ושרות”, משוררים זכרים ומשוררות נקבות. “ותענוגות בני האדם”, זה ענוגן של ישראל. “שדה ושדות”, תפנוקין ותפנוקיין.

פירוש המדרש
המדרש דורש בדרך נוספת את הפסוקים המתארים את עושרו של שלמה: ר’ יהושע בן לוי פתר קרייה – פירש את הפסוק כמשל העוסק בישראל בכניסתן לארץ. “הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים”. “הגדלתי מעשי” – נדרש על הקרבנות, שכתוב בהם (במדבר ט”ו, ב’-ג’): “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן”. “בניתי לי בתים” – נדרש על הבתים שמצאו ישראל בכניסתם לארץ, ככתוב (דברים ו’, י”א): “וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ”. “נטעתי לי כרמים” – שאף כרמים מצאו ישראל כשנכנסו לארץ ישראל (שם): “כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ”. “עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי”. פסוק זה נדרש על כך שאין ארץ ישראל חסרה דבר, וניתן למצוא בה כל מיני המאכלים (ועי’ לעיל, בדרשה על פסוק ה’). על כך מובא מעשה: אדריאנוס שחיק טמיא – שחוק העצמות, לשון קללה – שאל את רבי יהושע בן חנינא: כתיב בתורה (דברים ח’, ט’): “אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ”, יכול את מייתי לי תלת מילין דאנא שאיל – יכול אתה להביא לי מארץ ישראל שלושה דברים שאני מבקש? רצה הקיסר לבחון האם אמת מה שכתוב בתורה: “לא תחסר כל בה”, שאין ארץ ישראל חסרה דבר (עי’ ברכות ל”ו ע”ב). אמר ליה ר’ יהושע: ומה אינון – ומה הם שלושת הדברים שאתה מבקש, אמר ליה: פלפלין ופוסיאנין – עוף ממין השלו (לשון “פסיונים”) ומטקסא – אריגי משי מובחרים. אייתי – הביא ר’ יהושע פלפלין מן נצחנה – מקום בארץ ישראל, ופוסיאנין מן ציידן – מצידון, ומאן דאמר – ויש אומרים – מן עכברין שבגליל, ומטקסא מן גוש חלב. “עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים”. “עשיתי לי ברכות מים”, שנאמר (דברים ח’, ז’): “כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר”. “להשקות מהם יער צומח עצים”, אמר רבי לוי: אפילו קנים של חצים לא חסרה ארץ ישראל – בארץ ישראל גדלים אפילו עצים שעושים מהם חיצים. דרש את המילים: “יער צומח עצים”, שאפילו העצים משמשים לתועלת, וזהו הקנים (מהרז”ו). “קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם”. “קניתי עבדים ושפחות”, אלו הם הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים לארץ ישראל, ככתוב (שמות י”ב, ל”ח): “וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד”. “ובני בית היה לי”, אלו הגבעונים, שעשאן יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, שנאמר (יהושע ט’, כ”ז): “וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר”. “גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי” – לבני ישראל היה מקנה רב בבואם לארץ, כמתואר על בני גד ובני ראובן (במדבר ל”ב, א’): “וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד”. “כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת”. “כנסתי לי גם כסף וזהב” – נדרש על הכסף שהביאו איתם ישראל ממצרים, שנאמר (תהלים ק”ה, ל”ז): “וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל”. “וסגלת מלכים והמדינות” – זו ביזת עוג וביזת מדין. “עשיתי לי שרים ושרות” – משוררים זכרים ומשוררות נקבות, “ותענוגות בני האדם” זה ענוגן של ישראל, “שדה ושדות” תפנוקין ותפנוקיין – בארץ ישראל חי עם ישראל בשלוה, ועל כן היו בארץ משוררים, עינוגים ותפנוקים, המבטאים את העושר הרב לו זוכים ישראל כשיושבים בארצם.

נושאי השיעור: א. הכניסה לארץ ישראל היא המחייבת בקרבנות. ב. הנסכים והמנחות – קישור לארץ, תיקון לחטא המרגלים. ג. פרנסת כלל ישראל – צורך גבוה. ד. בארץ ישראל ניתן לתקן את הערב רב, ולקשרם לכלל ישראל.

מדרש זה בא אף הוא לענות על השאלה שנשאלה במדרש הקודם:

וכי אין הכתוב מודיענו אלא עושרו של שלמה?

התשובה היא, שהפסוקים נאמרו כמשל לערכים ולדברים רוחניים. במדרש הקודם – לדבר תורה, ובמדרש זה – לכניסתם של ישראל לארץ.

“ועשיתם אישה לה'”
הביטוי “הגדלתי מעשי” נדרש על הקורבנות, וביתר פירוט: על הנסכים והמנחות העולים למזבח עם הקרבן. עיון בפרשה מבהיר את הדרשה1:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה’ מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’. וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה’. וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין. וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’. כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים. כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם. כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכֲכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

השורש ע.ש.ה חוזר בפרשה זו י”ב פעמים. משום כך נדרש עניין זה על המילים “הגדלתי מעשי“.
משמעות העניין תתבאר בהמשך.

המדרש, המביא את הקורבנות כחלק מן הדברים הקשורים ל”ישראל בכניסתן לארץ”, עונה על שאלה שיש לשאול בנוסח התפילה.
בתפילת מוסף של שלש רגלים אנו אומרים:

ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך. יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו. אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

אף במוסף של ראש חודש התפילה על בנין המקדש קודמת להזכרת המוספים:

יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

בשבת, לעומת זאת, התפילה שונה:

יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

מדןוע אין אנו מבקשים בשבת כמו ביום טוב, שיביאנו ה’ לירושלים ולבית המקדש, ושם נעשה קרבנות חובותינו? האם בארצנו ובגבולנו די לנו על מנת שנוכל להקריב קרבנות?
מן המדרש ניתן ללמוד שאכן כן, ארץ ישראל היא המחייבת בקורבנות. “ישראל בכניסתן לארץ” נתחייבו בפרשת “ועשיתם אישה לה'”.
בשבת, בה אין חובת עליה לרגל וכל ישראל במקומם – מודגש חיוב הקרבנות הבא מצד עצם הכניסה לארץ, שאף היא מחייבת בקרבנות.
ברגלים, בהם יש מצות עלייה לרגל, אנו מתפללים על בניין המקדש ושיבת הרגלים למעמדם המלא.

הבנה זו שופכת אור על פרשת הנסכים.
מיד לאחר חטא המרגלים באה פרשה זו, הפותחת בפסוק:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.

החידוש בפרשה זו הוא שבנוסף לקורבן, הבא מן החי, יש להביא גם מנחות ונסכים, הבאים מן הצומח.
התשובה לחטא המרגלים היא בקישור אל הארץ, המחוזק בהבאת פירותיה למזבח עם הקרבן.
חז”ל בלומדם פרשה זו עמדו על כך כי הכניסה לארץ מחייבת “מעשה“, וזהו: “ישראל בכניסתן לארץ – הגדלתי מעשי”.
מעשה פירושו גם תיקון. כך “ועשתה את ציפרניה”2 – עליה לתקנם.
המעשה, המודגש בפרשת נסכים – הוא התיקון לחטא המרגלים. התיקון בא מתוך התבוננות בקדושת הארץ המתבטאת בהקרבת פירותיה על גבי המזבח. דבר זה מלמד על חשיבות העשיה בכלל, והצורך בהגדלתם ובהעלאתם לגבוה.

לא תחסר כל בה
בהמשך המדרש מתואר העושר של ארץ ישראל, שאיננה חסרה דבר. מהי משמעות עניין זה?
דבר זה מתבאר על פי דברי ה”כלי חמדה” בהקדמתו3:

ולכן סבירא להו להצדוקים, שמנחת העומר שאינו בגדר קרבן גבוה אינו דוחה שבת בשום פנים כיון דבאה רק להתיר אכילת הדיוט, דהקרבת גבוה מן החדש תליא עיקר בשתי הלחם, ולכן אמרה התורה על זה שצריך להיות תמיד ממחרת השבת, דלשיטתם זה הוי בגדר חילול שבת. אמנם חז”ל המקבלים האמיתיים ממשה רבינו ע”ה פירוש התורה, ידעו שפירושו ממחרת הפסח, ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת, כי זה גם כן בגדר גבוה ודוחה שבת אף על גב דלא אתיא משום קרבן. ולזאת להשריש בלב כל ישראל אמונת חכמים בתורה שבעל פה, עשו כל הפומבי הזה בקצירת עומר, שידעו כל ישראל כי יום טוב שבית דין הוא דמקדשי ליה ומותר בו מלאכת אוכל נפש, אף על פי כן יש בו קדושת שבת ונקרא שבת דתורה הקדושה.

מדוע דוחה מנחת העומר את השבת, והרי כל מטרתה היא להתיר אכילת תבואה חדשה במדינה? האם אכילתם של ישראל דוחה שבת?
מבאר ה”כלי חמדה”, שכיון שמדובר בכלל ישראל, הרי שאכילתו היא בחינת “צורך גבוה”, ועל כן דוחה היא את השבת.
פרנסתו הפרטית של אדם מישראל היא צורך הגוף. פרנסת כלל ישראל מתעלה למדרגה עליונה, והרי היא כקרבן, שהקרבתו דוחה את השבת.
על פי זה ניתן להבין, שעושרה של ארץ ישראל איננו עניין חומרי בלבד. עושרו הפרטי של אדם הוא עניין חומרי, אך עושרה של ארץ ישראל – עושרו של כלל ישראל – זהו עניין רוחני וקדוש.
ביחס לַכְּלָל – גם הדברים החומריים הם קודש.

“ערב רב” או “בוקר טוב”
המדרש, בעקבות הפסוקים, מזכיר כמה דברים שבהם בא לידי ביטוי העושר שבארץ ישראל: בתים, נטיעות, עבדים ושפחות – ערב רב וגבעונים, בקר וצאן וכסף וזהב.
בשלשת הדברים הראשונים מתקיימת מצות ישיבת ארץ ישראל, ובמקום אחר הארכנו בכך4.
נעיין באחת הדרשות:

“קניתי עבדים ושפחות”, “וגם ערב רב וגו'”. “ובני בית היה לי”, אלו הגבעונים שעשאן יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, שנאמר: “ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים”.

המדרש רואה את הצטרפות הערב רב והגבעונים בצורה חיובית, כביטוי לעושר שבארץ ישראל.
יש בדברים אלה אמירה עקרונית ביחס לערב רב, וקריאת כיוון לתפקיד המוטל על ישראל בהקשר זה.
רבים תולים את צרותיהם של ישראל, ובמיוחד בעת הגאולה, בערב רב. יש לדעת, שאף שאכן צרות רבות נגרמות לעם ישראל בעקבות כניסת הערב רב למחנה ישראל5, עם זאת יש להיזהר מלכנות צבור או אנשים מסוימים כ”ערב רב”, ובכך להוציאם, כביכול, מכלל ישראל.
משה רבינו הוא שהכניס את הערב רב למחנה ישראל6:

“לך רד כי שחת עמך”, ‘העם’ אין כתיב כאן, אלא “עמך”, אמר משה: רבון העולם, מנין הם עמי? אמר לו הקב”ה: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך: “והוצאתי את צבאותי את עמי”, אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר, אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, אמרתי לך לאו ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים, והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב: ‘אלה אלהינו’ אין כתיב כאן, אלא “אלה אלהיך”, שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו, ואמרו לישראל “אלה אלהיך”, לכך הקב”ה אמר למשה “לך רד כי שחת עמך”.

אף לאחר חטא העגל לא חוזר בו משה רבינו, ולא מנתק את הערב רב מכלל ישראל.
חלילה לנו מ”להאשים” את משה רבינו בצרותיהם של ישראל.
כך כתב הרב קוק זצ”ל בעניין זה7:

ומפני כך היתה מדתו של משה רבנו ע”ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה “יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא”, והשי”ת “מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים”. ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אף על פי שמדת חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: “אולי ימצאון שם עשרה”, אבל משה רבנו ע”ה בקש בלא שום תנאים: “אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”, שהיא מסירת נפש אפילו מעולם הבא, כי הספר של הקב”ה הוא עולם הבא עצמו.

משה צירף את הערב רב לכלל ישראל, ואף שדבר זה גרם קשיים רבים ואריכות הגלות – אין בכך כדי לשנות קביעה זו.
נראה, שבמדרש ישנה אמירה נוספת בעניין זה.
הערב רב הוא חלק מהעושר שיש בארץ ישראל. משמעות הדבר היא שלארץ ישראל יש כוח לתקן את הערב רב. נראה שקשורים הדברים לדברי הזוהר הקדוש8, שהיודעים להפוך חושך לאור ומר למתוק – הם יזכו להיכנס לישיבה של מעלה. תפקידו של ישראל, ובמיוחד בארץ ישראל, הוא להעלות את העולם כולו ולקשור אותו למקורו הרוחני. בכך הופך החושך לאור והמר למתוק. הרע, המתבטא בחושך ובמרירות, נובע מהסתרת האור האלוקי בעולם. גילוי המקור האלוקי המחיה את העולם כולו, וקישור העולם אל מקורו – זהו התיקון. אף הערב רב כך. יש צורך במבט פנימי עמוק ביותר, כדי לראות את קישורם למהלך האלוקי ולכנסת ישראל.
לארץ ישראל, בה אף החומר מתעלה ומתקדש, יש כוח לתקן אף דברים הנראים רחוקים ביותר מן הקדושה9.

בדרך זו יש לבאר אחת מן האגדות של רבה בר בר חנה10:

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא, שתין בתי. אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם לא הימני.
תרגום: ואמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי צפרדע, שהיתה גדולה ככרך של הגרוניא. וכרך של הגרוניא כמה היה? שישים בתים. בא תנין ובלע את הצפרדע. באה עורב (נקבה) ובלעה את התנין, ועלתה וישבה על אילן. בוא וראה כמה רב כוחו של האילן. אמר רב פפא בר שמואל: אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין.

לא כאן המקום לבאר את כל הפרטים באגדה זו11.
עם זאת, נראה כי האילן הוא “עץ החיים” – מקור החיים של העולם – הנשמה האלוקית המחיה אותו.
העורב הוא כינוי לערב רב – המעורב בישראל. זהו כוח של רע שקשה להתמודד איתו, שכן הוא מופיע כחלק מעם ישראל.
אולם, גם העורב עולה ויושב על האילן. גם את הערב רב ניתן לקשור לעץ החיים, ולתקנו בכך.
זהו דבר מפליא ביותר, שאלמלא רואים כי כך הוא, וכך מבואר הדבר בתורתנו הקדושה, לא ניתן להאמין לו. קשה לראות איך כוחות המתנגדים לעם ישראל ולגאולתו עתידים להיות חלק מן התיקון השלם, אך יודעים אנו כי כך הוא!


1 במדבר ט”ו, א’-ט”ז.
2 דברים כ”א, י”ב, ועי’ ברמב”ן ובחזקוני שם, וברש”י בראשית א’, ז’.
3 ועי’ בשו”ת “משפט כהן” סי’ קכ”ד, בדבריו של הרב קוק זצ”ל המתייחסים לדברים אלה.
4 עי’ “ארץ חיים”, עמ’ 20.
5 עי’, למשל, ב”קול התור”, פרק ב’ אות ב’.
6 שמות רבה פרשה מ”ב, ו’.
7 אגרות ראי”ה ב’, אגרת תקנ”ה, עמ’ קפ”ח.
8 הקדמה, ד’ ע”א.
9 עי’ בספר “מתוך התורה הגואלת” ח”א עמ’ קל”ט.
10 בבא בתרא ע”ג ע”ב.
11 עי’ בשיחה “צפרדע, תנין ועורב” המופיעה באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.