פרשה ב – פסקאות יז2-כ

הרב יהושע ויצמן
י״א בטבת ה׳תשס״ו
 
11/01/2006

קהלת רבה פרשה ב’ פסוק י”ד-ט”ו, “החכם עיניו בראשו” א 2, “ואמרתי אני בלבי” א – ג

דבר אחר, “החכם עיניו בראשו”, זה אברהם אבינו, “והכסיל בחשך הולך”, זה נמרוד, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם. ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו'”. אני נקראתי מלך ונמרוד הרשע נקרא מלך, זה מת וזה מת, אם כן, “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה מסרתי נפשי על קדושת שמו של הקב”ה והזהרתי ואמרתי אין אלוה כמוהו בעליונים ובתחתונים, ועוד חזרתי ואמרתי: “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם הכל נשכח”, למה דכיון דישראל נכנסין לידי צרה הן אומרים: “זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'”, שמא אומות העולם אומרים: ‘זכור למעשה נמרוד’, הדא הוא דכתיב “ואיך ימות החכם עם הכסיל”.
דבר אחר, “החכם עיניו בראשו”, זה משה, “והכסיל בחשך הולך”, זה בלעם הרשע, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם ואמרתי אני בלבי וגו'”. זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, אם כן, “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה נתתי נפשי על התורה, וחזרתי ואמרתי: “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם הכל נשכח”, למחר ישראל נכנסין לצרה ואומרים: “ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'”, שמא אומות העולם אומרים: ‘ויזכור ימי עולם בלעם עמו’, הדא הוא דכתיב “ואיך ימות החכם עם הכסיל”.
דבר אחר, “החכם עיניו בראשו”, זה דוד מלך ישראל, “והכסיל בחשך הולך”, זה נבוכדנצר הרשע, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם”, וחזרתי “ואמרתי אני בלבי וגו’ כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח”. זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה, אם כן, “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה נתתי נפשי על בנין בית המקדש, וחזרתי ואמרתי: “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם הכל נשכח”, מחר שלמה עומד ובונה בית המקדש ואומר: “זכרה לחסדי דויד עבדך”, שמא אויל מרודך עומד ואומר: ‘זכרה לחסדי נבוכדנצר עבדך’, הדא הוא דכתיב: “ואיך ימות החכם עם הכסיל”.

פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוקים: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל”. “החכם עיניו בראשו” – זה אברהם אבינו, “והכסיל בחשך הולך” – זה נמרוד, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם” – כביכול אומר אברהם, ידעתי שחייו של נמרוד דומים לחיי. “ואמרתי1 אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר” – מדוע התאמצתי לחיות בדרכי. המדרש הולך ומפרט את ההשוואה בין חייו של אברהם לחייו של נמרוד: אני נקראתי מלך ונמרוד הרשע נקרא מלך, זה מת וזה מת, אם כן, “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה מסרתי נפשי על קדושת שמו של הקב”ה, והזהרתי ואמרתי: אין אלוה כמוהו בעליונים ובתחתונים?! ועוד חזרתי ואמרתי – חזרתי ממחשבה זו ואמרתי בדרך אחרת: “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח”, למה דכיון דישראל נכנסין לידי צרה הן אומרים (שמות ל”ב, י”ג): “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם” – בעת צרה מתפללים ישראל לה’ שיצילם בזכות אבותיהם – אברהם יצחק ויעקב. כך נזכר שמו של אברהם לעולם. שמא אומות העולם אומרים: ‘זכור למעשה נמרוד’ – האם אומות העולם מתפללים בעת צרה להצלתם בזכותו של נמרוד?! הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב: “ואיך ימות החכם עם הכסיל” – שלאחר המוות מתברר כי אברהם ניצח במאבק, וזכרו נשאר לדורות, בניגוד לנמרוד שעבר מן העולם הוא וזכרו.
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוקים אלה: “החכם עיניו בראשו”, זה משה, “והכסיל בחשך הולך”, זה בלעם הרשע, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם. ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר”. זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, אם כן “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה נתתי נפשי על התורה, וחזרתי ואמרתי שאין זה כך, “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח”, למחר ישראל נכנסין לצרה ואומרים (ישעיה ס”ג, י”א): “וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ” – מתפללים ישראל לה’ ישצילם בזכותו של משה. שמא אומות העולם אומרים: ‘ויזכור ימי עולם בלעם עמו’ – ומתפללים להצלתם בשמו של בלעם?! הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב: “ואיך ימות החכם עם הכסיל” – שאף כאן התברר שדרכו של משה היא הקיימת לדורות.
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוקים אלה: “החכם עיניו בראשו”, זה דוד מלך ישראל, “והכסיל בחשך הולך”, זה נבוכדנצר הרשע, “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם”, וחזרתי “ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר. ודברתי בלבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח” – והמדרש הולך ומפרט את הדמיון והשוני בין דוד לנבוכדנצר: זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה, אם כן, “ולמה חכמתי אני אז יותר”, למה נתתי נפשי על בנין בית המקדש, וחזרתי ואמרתי: “כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח”, מחר שלמה עומד ובונה בית המקדש, ואומר (דברי הימים ב’ ו’, מ”ב): “ה’ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּך”, שמא אויל מרודך – בנו של נבוכדנצר – עומד ואומר: ‘זכרה לחסדי נבוכדנצר עבדך’, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב: “ואיך ימות החכם עם הכסיל”.

נושאי השיעור: א. בעולם קיים תהליך של בירור הטוב מן הרע. ב. דבר שאין בו טוב – אין לו קיום. ג. ההמשכיות סימן לצדקת הדרך. ד. ההמשכיות – ביטוי לשאיפת הנצח. ה. נבוכדנצאר – הפסולת של בית דוד.

שלושת המדרשים דורשים את שלושת הפסוקים על דמויות שעמדו זו מול זו:

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל.

הדרשה הראשונה מעמידה את אברהם מול נמרוד, השניה את משה מול בלעם, והשלישית את דוד מול נבוכדנצאר.

השאלה שהמדרש מעורר היא: במה החכם טוב מן הכסיל, והרי “מקרה אחד יקרה את כולם”? מהלך חייהם דומה זה לזה, וסופם של כל האנשים הוא במוות, ועל כן מתעוררת השאלה – מה “הועילה” לחכם מלחמתו על עקרונותיו וערכיו? במה ניכרת חכמתו וצדקת דרכו?
התשובה הפשוטה היא, שההבדל בין החכם והכסיל ניכר בעולם הבא. החכם זוכה לשכר והכסיל לעונש, וזהו ההבדל. אולם, בעל המדרש אינו מסתפק בכך, והוא שם בפי הדמויות ציפיה לראות את ההבדל כבר בעולם הזה. בהמשך נעמוד על נקודה זו.

עוד יש להתבונן בדמויות שמביא המדרש – מה מוסיפה כל אחת מהדמויות להבנת הענין בכללו, והאם יש קשר ביניהן.

בירור הטוב מן הרע
שלושת הדמויות מייצגות התמודדות בשלוש מערכות. אברהם נאבק על אמונתו, משה עמל על תורתו ודוד שאף לבנין בית המקדש. ניתן לראות כאן רמז לשלושת הדברים עליהם העולם עומד: תורה ועבודה וגמילות חסדים. התורה היא עניינו של משה רבינו. העבודה – עבודת הקרבנות – היתה משאת נפשו של דוד המלך. גמילות חסדים קשורה לאמונה, שכן שתיהן היו מידותיו של אברהם אבינו, ובשתיהן פעל בעולם.

הדרשה השלישית קשה: נבוכדנצאר ודוד לא עמדו זה מול זה בחייהם, ומדוע המדרש מעמידם האחד מול השני?
בגמרא2 מובא:

תנו רבנן: נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו – שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואף מבני בניו של אותו רשע (נבוכדנצאר) ביקש הקב”ה להכניסן תחת כנפי השכינה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה?

לסיסרא, להמן ולסנחריב – היתה המשכיות של קשר לתורה, ואילו לנבוכדנצאר לא היתה המשכיות בתורה. מהי משמעות הדברים?
מבאר המהר”ל3:

נעמן גר תושב היה וכו’. כבר בארנו דבר זה בחבור הנצח, כי כח סנחרב שהיה לו הוא כח עליון, רק שהיה נוטה לצד טומאה. וכמו שהרופא מסיר הרע עד שנשאר הטוב, כך הסיר הקב”ה הרע מן כח סנחרב ונאבד עד שנשאר הטוב וכמו כן נבוזראדן אף שהיה מחריב הבית, היה מעורב בכח ההוא כח עליון והוסר אותו הרע ונרפא מרעתו והיה גר צדק, וכן נעמן שהיה גר תושב, וכן המן אי אפשר שלא יהיה בכח שלו כח עליון וכאשר הוסר הסיג נשאר כסף צרוף, אבל מן נבוכדנצר הרשע לא היה רפואה אליו.

באופן תמידי נברר הטוב שבעולם מן הרע שבו. בעצם הבריאה מונח הכח לברר את הטוב מן הרע, להפריד את הרע ולסלקו ולבנות את הטוב. כך בגוף האדם, הקולט מן האוכל את חומרי ההזנה שהוא זקוק להם, ומוציא את הפסולת, וכך גם בכלל העולם כולו. הפסולת נעלמת והטוב נשאר ומתקיים, בחינת “יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן”4.
בדברים המעורבים מטוב ורע, הרי שהתהליך הטבעי מוביל להשלכת הפסולת ולהשארת הטוב בלבד. כך היה ביחס להמן ולסנחריב, שהטוב שבהם התקיים, והתבטא בדמות בני שניהם שלמדו תורה. הרע שלהם – נעלם במהלך הדורות בתהליך הברירה.
בנבוכדנצאר לא היה טוב, ועל כן כשנעלם הרע – לא נשאר ממנו דבר. במדרש אצלנו אנו למדים, שכך גם לגבי נמרוד ובלעם. העובדה שלא היתה להם המשכיות ואין מזכירים אותם בדורות הבאים, מלמדת כי לא היה בהם טוב שישאר קיים, ועל כן אבדו בצורה מוחלטת.
יסוד זה מתבאר באגרת שכתב הרב, ובה הוא מבאר מדוע נחלש כוחה של המינות בדורות האחרונים5:

בעת אשר כתבתי בהחפזי את מכתבי לכ”ת לא הי’ מכתבו היקר למראה עיני. כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני על דבר אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע”ה להציל גם כן את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר”ל, ולא יעצור זה מה שאמרו חז”ל על זה “כל באיה לא ישובון”, מפני שאחרי משך זמן גדול כל כך, שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל על דבר טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד “יתפרדו כל פועלי און”. על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד’ מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ”היכל קן צפור”, כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, “וראו כל בשר יחדו”.

הטוב של כל דור מצטרף למגמה הכללית של הטוב העולמי, ועל כן הוא נצחי, ואילו הרע נפרד, ועל כן הוא נעלם. בנין העולם החל מראשיתו, והוא הולך ומתקדם מדור לדור עד תכליתו. כל דור תורם את חלקו לבנין הכללי, וכל מעשה טוב מצטרף לבנין הכללי.

על פי דברים אלה ניתן להבין את הנחת היסוד של המדרש, על פיה צדקת הדרך מתגלה בכך שיש לה המשכיות בעולם הזה. תהליך הברירה, המשאיר את הטוב ומסיר את הרע, גורם לכך שדרך טובה תהיה בעלת המשך, ודרך רעה תכלה ותאבד מן העולם.
דרכו של אברהם אבינו ממשיכה לדורות משום שהיא קשורה לטוב של העולם. כל דור ההולך בדרכו מוסיף לבנין אותו החל אברהם לבנות. מעשי הדורות הבאים מצטרפים למעשי הדורות הקודמים, והם המשך שלהם. ההולכים בדרך רעה אינם נחשבים ממשיכי דרכו של נמרוד, שכן הרע הוא נפרד ועל כן הוא כלה מן העולם.

שאיפת הנצח
האדם רואה בהמשכיות סימן לצדקת דרכו. דבר זה נובע משאיפת הנצח הגנוזה באדם. הנשמה היא אינסופית ונצחית, והיא הקושרת את האדם אל הנצח. הנשמה מטביעה באדם את השאיפה להישאר קיים ולהשאיר חותם משמעותי בעולם. לא להיות כגוף הנפסד וכלה, אלא כנשמה, הקיימת לעולם.
בדרך זו מבאר הרב קוק זצ”ל את דברי הגמרא6: “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”. מדוע לשני אלה בדוקא? משום שהם קשורים אל הנצחיות. העריות – המשכיות האדם בדורות הבאים. הגזל – יסודו של הממון הוא בנחלתו של אדם, אותה הוא מוריש לבניו אחריו. הנחלה העוברת לדורות הבאים תורמת להיותו של האדם נצחי. אין הוא נפסד באופן מוחלט, שכן משהו שלו נשאר לדורות הבאים.

מנין בא נבוכדנצאר?
יש לעמוד על עניינו של נבוכדנצאר, ומתוך כך להבין מדוע העמידוהו מול דוד המלך.
בכתבי האר”י מובא7:

דע כי ענין המגדל ונמרוד חזר להתגלגל בנבוכדנצר. ולזה עשה הצלם, אקימיה בבקעת דורא. וכנגד שהיה בזמן נמרוד שפה אחת והיה מושל על כל העולם, לזה מלך נבוכדנצר על כל העולם…

תחילת העימות בין אברהם לנמרוד היה בזמן מגדל בבל. אברהם היה מבוני המגדל8, ובאותה תקופה הכיר את בוראו ועמד על דעתו9. כשהחל להתנגד לבנית המגדל רצה נמרוד להורגו.
אותו עימות חזר כעבור דורות רבים, בדמותו של נבוכדנצאר, שניסה להשלים את אשר החל נמרוד, ולמלוך על העולם כולו בניגוד למלכות ה’.
מדוע מעמיד המדרש מולו את דוד?
רמ”ע מפאנו10 מלמד, שיש קשר עמוק בין נבוכדנצאר לבית דוד:

ולא זכה נבוכדנצר להקרא אריה אלא דמבית דוד קאתי מזרעו של שלמה ממלכת שבא אחרי שגיירה אלא שלבה לא נכון עמה ולסוף גלתה נבלתה וחזרה לסורה…

נבוכדנצאר הוא הפסולת של שלמה ובית דוד. על כן הוא העומד מול דוד. מול שאיפתו של דוד לבנות את בית המקדש מופיע הפסולת של זרעו, נבוכדנצאר שנולד משלמה בנו, והוא המחריב את בית המקדש. נבוכדנצאר הוא פסולת בלי טוב, כפי שראינו לעיל, שכן הוא הפסולת של בית דוד, והטוב נשאר בשלמה ובזרעו אחריו.
עימות זה מעמיד את הניגוד בין הטוב והרע, האוכל והפסולת שבבריאה, במלוא עוצמתו. אמנם נבוכדנצאר הופיע בעוצמה גדולה, אך לדורי דורות נשאר מפעלו של בית דוד קיים, ונבוכדנצאר עבר מן העולם. לפסולת אין קיום נצחי, והטוב הולך ומתגבר.
העימות בין דוד לנבוכדנצאר הוא המשכו של העימות בין אברהם לנמרוד. מכאן עולה הבטחון בנצחונו של דוד – כשם שניצל אברהם מכבשן האש ומפעלו הוא הממשיך לדורות, כך יימשך מפעלו של דוד לדורות, והמקדש ישוב ויבנה, בב”א.


1 ציון הפסקה לפני המילים “ואמרתי אני בלבי” מוטעה, שכן זוהי המשך הדרשה על אברהם ונמרוד.
2 סנהדרין צ”ו ע”ב.
3 חידושי אגדות שם.
4 תהילים צ”ב, י’.
5 אגרות ראי”ה א’ אגרת של”ב.
6 חגיגה י”א ע”ב.
7 ספר הליקוטים נח, פי”א.
8 ראב”ע לבראשית י”א, א’.
9 “אבינו אברהם היה בפלגה בין ארבעים ושמונה שנה” (סדר עולם רבה פ”א), ואז הכיר את בוראו: “ר’ חנינא ור’ יוחנן תרוויהון אמרין בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו” (בראשית רבה פרשה ל’, ח’).
10 עשרה מאמרות, “אם כל חי”, ח”ב סי’ כ”ג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.