פרשה ב – פסקה כד
"ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש וגו'". ר' מאיר הוה כתבן טב מובחר, והוה לעי תלת סלעין כל שבת, והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסי בחדא, ומפרנס אוחרתא לרבנן. אמרין ליה תלמידוי: רבי, בנך מה את עביד עליהון. אמר לון: אין הוון צדיקים, כההוא דאמר דוד: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", ואם לאו – מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. לכן אמר שלמה: "ומי יודע החכם יהיה או סכל וגו'".
פירוש המדרש
"וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל". ר' מאיר הוה כתבן טב מובחר – היה סופר טוב ומובחר, והוה לעי תלת סלעין כל שבת – והיה עמל עבור שלושה סלעים בכל שבוע, והוה אכיל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרתא לרבנן – והיה אוכל ושותה באחד, ומתכסה באחד, ומפרנס באחרון תלמידי חכמים. אמרין ליה תלמידוי: רבי, בנך מה את עביד עליהון – מה אתה עושה עבור בניך, מדוע אינך נותן להם מכספך? אמר לון – להם: אין הוון צדיקים, כההוא דאמר דוד – אם יהיו צדיקים, יתקיים בהם מה שאמר דוד (תהילים ל"ז, כ"ה): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם", ואם לאו – מה אני מניח את שלי לאויבי המקום – אינני רוצה לפרנס את בני אם אינם צדיקים. לכן אמר שלמה: "ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי".
נושאי השיעור: א. ביאור מדרגתו של ר' מאיר בכתיבת ספריו. ב. כתיבתו של ר' מאיר ללא תערובת רע. ג. כתיבתו של ר' מאיר – העלאת עולמות.
קריאת המדרש מעוררת תמיהה על דרכו של ר' מאיר: וכי אין אדם צריך לדאוג לילדיו למזון ולפרנסה אם אין הוא בטוח שיהיו צדיקים?
עיון במדרש מוביל להבנה מעמיקה של דמותו של ר' מאיר, ושל ההדרכה העולה מן המדרש.
מעלתו של ר' מאיר
נראה שמדרש זה עומד כנגד המדרש הבא אחריו, והבדל מהותי ביניהם:
"וסבותי אני ליאש את לבי" – מליגע, וחזרתי ואמרתי: כשם שיגעו אחרים לי כך אני יגע לאחרים…
במדרש זה מובאת ההדרכה לכל אדם: "כשם שיגעו אחרים לי כך אני יגע לאחרים", בלי בדיקה בצדקותם ובמדרגתם.
המדרש שלנו מיוחד למדרגתו של ר' מאיר, ונראה שקשור הדבר לכך שהיה "כתבן טב" – סופר מובחר.
הרב קוק זצ"ל מבאר את עומקה של הגמרא המתארת הנהגה מיוחדת שנהג ר' מאיר בכתיבתו.
בגמרא מובא1:
…והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר, וכשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו, והלא אמרה תורה "וכתב", "ומחה" – כתב שיכול למחות.
הקנקנתום הוא חומר הגורם לכך שהדיו אינו יכול להימחק, ולמד ר' ישמעאל (וכן ר' עקיבא, עיי"ש בגמרא) שכתב של ספר תורה צריך להיות כתב היכול להימחק, ועל כן אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו.
מבאר הרב את עומקו של הענין, ואת דרכו המיוחדת של ר' מאיר2:
דברתי בשבת קודש דנא לפני קהל מקשיבים, על דבר מחית עמלק, בתור זיכוך כל ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת הרשעה, המתפשטת מראשית גויים גם בתוכני הקודש, המתהפכים על ידי פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ. וזהו טעם איסור נתינת קנקנתום בתוך הדיו, משום דבעינן "וכתב ומחה", כתב שיוכל להימחות, מצד צחצוחי הרשעה הנוגעים בערכי הקודש, ואם יד הרשעה מזהמת את כל היסוד במפעליה הרי שורפין אותם ואת האזכרות שבהם, כדי שלא להניח מקום לא למינים ולא למעשיהם. בכללות הקודש רק נגיעה יש לה, כמגע האיש הנאבק עם יעקב, ודי למטרת מחיקה זו מחיה כחנית על ידי כתב שיכול להימחות. ור' מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, בתורתו הי' כתוב "כתנות אור" באל"ף, ובירושלמי נאמר עליו הא משיחכון, כלומר הארת נשמה ממערכה כזו שהעולם יעלה עליו אחרי שכבר אורו של משיח יזרח והרשעה כעשן תכלה, מצדו לא הי' צורך, וגם חסרון יש במניעת הטלת הקנקנתום, ואפשריות המחיקה והראויות לה הרי הוא תוכן מנגד למהות האור המזוקק של נהורא עילאה, המנהיר ומאיר עיני חכמים בהלכה, ועל פי מדתו היה מטיל קנקנתום בתוך הדיו. אבל ר' עקיבא אמר לו שמידת העולם עדיין נדרשת היא גם בכל ערכי הקודש לכח המחיקה, כדי שיסתעף ממנה ענף המחיקה המוחלטה למחות זכר עמלק בכל הסתעפותה, ומציאות המחשך של עמלק, התפשטות כל המידות הרעות בהנפשיות הלאומיות של כל עם וגוי, המביאה את כל האסונות הפרטיים והכלליים, כד' הפסיקתא שכל זמן שעמלק בעולם כנף מכסה את הפנים, ורק במחייתו נאמר "ולא ייכנף עוד מוריך", ואז אור תורה שבעל פה מתאחד עם תורה שבכתב, והאורים מתפלשים מזו לזו, "כתוב זאת זכרון בספר", תורה שבכתב, "ושים באזני יהושע", תורה שבעל פה, ואין כותבים שלא מן הכתב שום דבר מתורה שבכתב כדי שלא לערב את הכתב עם הפה, כביאורה של סברא זו בד' הירושלמי דמגילה. וכל זה אין שייך בגדולי המעלה הרואים עולמם בחייהם, וכל שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ואורו של משיח עליו זורח, ור' מאיר שנאמר עליו "ועפעפיך יישירו נגדך" כתב שלא מן הכתב, כשם שהטיל קנקנתום בתוך הדיו.
העולם כולו מעורב מטוב ורע. הרע שבעולם מעורב בכל דבר, ואף בקודש עלול הוא להתערב. גם בספר התורה עלולים להתערב "צחצוחי רשעה", עקב כתיבתו על ידי אדם שאישיותו מעורבת מטוב ורע. על כן צריך להיות הכתב "כתב שיכול להימחות". היכולת למחות את הכתב היא "מחיה כחנית" – מחיה בכח ולא בפועל, המספיקה כדי לבטל את ההשפעה של נגיעת הרע בקודש.
המקורות השונים שמביא הרב על ר' מאיר מלמדים על אישיותו המיוחדת בענין זה. ר' מאיר היה מיוחד בכך שהתנשא אל מעבר למציאות העולם הזה, המעורב מטוב ורע. הוא חי בעולם שכולו טוב כבר בעולם הזה. בתורתו היה כתוב "כתנות אור" – הבגדים אינם עשויים עור, המכסה את הגוף, ובא כתוצאה מחטאו של אדם הראשון. הבגדים אף הם חלק מגילוי האור האלוקי בעולם.
על כן היה ר' מאיר מטיל קנקנתום בתוך הדיו, וכך היה זה כתב שלא יכול להימחות. יודע היה ר' מאיר שהוא "כתבן טב", ובכתיבתו לא מעורב כל צחצוח של רע. הספרים שהוא כותב שייכים לעולם שכולו טוב, ועל כן אין צורך שהכתב בהם יהיה "כתב שיכול להימחות".
סופר הכותב ספר תורה מערב בכתיבתו את נגיעותיו האישיות, את רצונו בפרנסה ואת אהבת הממון המעורבים בטוב שבו. על כן כתיבתו אינה יכולה להיות הטבעה לנצח של מדרגתו הנוכחית בספר התורה, ולשם כך עליו לכתוב כתב היכול להימחות. האפשרות למחוק מוחה את הרע המעורב בכתיבה.
ר' מאיר יכול היה להעיד על עצמו שכתיבתו נקיה מכל תערובת של רע או נגיעה אישית. שלמות מדרגתו יכולה להישאר מוטבעת בספר התורה לנצח. על כן כתב ר' מאיר בכתב שאיננו יכול להימחות. אין צורך באפשרות למחות את הכתב, שכן אין צחצוחי רשעה הצריכים להימחות.
משום כך לא יכול ר' מאיר להרשות לעצמו שהממון הבא בזכות כתיבתו את ספר התורה יגיע למשהו שאיננו טוב מוחלט. אם הממון המתקבל מכתיבת ספר התורה יכול לשמש לתוצאות של רע – כבר מעורב רע בכתיבה עצמה, ואי אפשר לכתוב בכתב שאינו יכול הימחות. ר' מאיר דרש שכתיבתו – וכך גם תוצאות הכתיבה – יהיו בתכלית השלמות3.
כל סופר הכותב בכתב היכול להימחות, איננו צריך להקפיד על השימוש בממון בצורה כה חמורה.
לאור דברים אלה מובנת דרשת הפסוקים:
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל.
כאשר למדו חכמים פסוקים אלה, המייחסים לאדם דאגה מהשימוש שיעשה בממונו בעתיד, אמרו: זהו ר' מאיר. רק ר' מאיר צריך לחשוש מאפשרות שהממון יגיע למי שאינו ראוי, שימוש בממון לרע – אפילו בכח ולא בפועל – הוא עירוב של צחצוחי רע בכתיבת הספר.
בירור בירורים והעלאת עולמות
תפקידו העיקרי של האדם הוא לברור את הטוב מן הרע. העולם כולו מעורב מטוב ורע, ואדם הפוגש את הטוב והרע המעורבים צריך לברור את הטוב ולהשליך את הרע. אף רק מאיר עצמו נהג כך, כשלמד מ"אחר"4:
רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.
אולם, בעת כתיבתו ספר תורה לא עסק ר' מאיר בעבודת הבירור, אלא בהעלאת העולמות5. לקיחת גוילי הקלף שנעשו מעור של בהמה והפיכתם לספר שיש בו קדושה היא פעולה של העלאה, שנעשית לאחר הבירור. בעת כזו לא ברר ר' מאיר את הטוב מן הרע, אלא העלה את הטוב.
1 עירובין י"ג ע"א.
2 אגרות ראי"ה ח"ג, אגרת תת"ח.
3 יתכן שלר' מאיר היה מקור פרנסה נוסף, ממנו פרנס את בני ביתו. המדרש מדגיש כי את הממון שקיבל בעבור כתיבתו לא נתן לבניו, אך אין זה מלמד על כלל פרנסתו של ר מאיר.
4 חגיגה ט"ו ע"ב.
5 עי' בדברי הרב קוק זצ"ל (ערפלי טהר עמ' כ'): "ישנן שתי שאיפות אציליות: בירור בירורים, והעלאת עולמות. הראשונה היא מידת כל אדם, ועבודת הצדיקים של הדורות קשורה ברעיון יסודי זה. והשניה היא מידת יחידי עולם, ואבות עולם, שאור רוח אפינו משיח ד' זורח בהם. מחשבתם קשורה ביסוד עבודתה. עבודת השבת, שהיא מדושנת עונג, היא למעלה מעבודה הראשונה, ואור עולם זורח על ישראל מקדושת העלאת העולמים. מבררי הבירורים, אף על פי שגם בהם ישנן מדרגות, אבל כללות כולם הוא התוכן של טוהר הכוונה התכליתית של כל פעולה. והדברים מקיפים שאיפה פנימית ומחשבה. דיבור ומעשה, בין בעניני מצוה ומוסר, בין בעניני רשות וטבע. אבל מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית. התכלית נעוצה אצלם בכל תנועה גשמית ורוחנית. לפעמים צדיק אחד מורכב משני הכחות, ומשמש שתי רשויות: לפעמים הוא מברר בירורים, ולפעמים אחרות מעלה עולמות". בעת כתיבתו ספרי תורה היה ר' מאיר עוסק בהעלאה, ולא בבירור, ועל כן נהג עם כספו בצורה זו.