פרשה ב – פסקה כו

הרב יהושע ויצמן
א׳ באדר ה׳תשס״ו
 
01/03/2006

קהלת רבה פרשה ב’, פסקה כ”ו

“כי יש אדם שעמלו בחכמה וגו'”. אמר ר’ יודן בר’ סימון: גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, הדא הוא דכתיב “ואשמע קול אדם בין אולי”. ואמר ר’ יודן בר סימון: אית קרייה חורן דהוא מחוור יתיר מן דין: “ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם”. “בחכמה”, “ה’ בחכמה יסד ארץ”. “בדעת”, “בדעתו תהומות נבקעו”. “ובכשרון”, ר’ ברכיה בשם רבי יהודה בר ר’ סימון: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב”ה את עולמו, דכתיב “בדבר ה’ שמים נעשו”. “ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו”, זה דור אנוש ודור המבול. “גם זה הבל ורעה רבה”, דכתיב “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ וגו'”.

פירוש המדרש
“כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה”. אמר ר’ יודן בר’ סימון: גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה – רואים הם בדמיונם את היוצר – בורא העולם – בדמות הצורה – הנבראים. הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (דניאל ח’, ט”ז): “וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה”. וקול זה יה קולו של הקב”ה, כביכול, שהוא המצוה את גבריאל (מהרז”ו). ואמר ר’ יודן בר סימון: אית קרייה חורן דהוא מחוור יתיר מן דין – יש פסוק אחר שהוא ברור יותר מפסוק זה (יחזקאל א’, כ”ו): “וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה”. דבריו של ר’ יודן באו כדי לבאר את המשך הדרשה, ש”אדם” המובא בפסוק זה הוא הקב”ה, והפסוק מתאר את בריאת העולם. היכולת לדרוש כך נובעת מן הידיעה שניתן לדמות צורה ליוצרה, ועי’ בשיעור. “בחכמה” – העולם נברא בחכמה, כפי שנלמד מן הפסוק (משלי ג’, י”ט): “ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה”. אף “בדעת” נברא העולם, ככתוב (שם, כ’): “בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל”. “ובכשרון” – ובקלות1. ר’ ברכיה בשם רבי יהודה בר ר’ סימון אמר: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב”ה את עולמו, דכתיב (תהלים ל”ג, ו’): “בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם”. המשך הפסוק בו פתח המדרש: “ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו”, זה דור אנוש ודור המבול – שירשו את העולם וקלקלוהו במעשיהם. “גם זה הבל ורעה רבה”, דכתיב (בראשית ו’, ה’): “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם”.

נושאי השיעור: א. העולם הגשמי נברא בדמות העולמות הרוחניים. ב. מהתבוננות בעולם הגשמי ניתן לעמוד על העולם הרוחני ועל הנהגת ה’ את הבריאה. ג. לָעולם ניתנה אוטונומיה, ועל כן יכול אדם להשתמש בעולם לרע.

מדרש זה עוסק בדברים עמוקים, והוא משיק למקורות בפנימיותה של תורה.
ננסה להעמיק במשמעות דברי חז”ל: “גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה”, ובהבנת משמעות המדרש לאור דברים אלה.

מדמים צורה ליוצרה
אין אנו יודעים מה רואים הנביאים. אולם, מתיאוריהם של הנביאים ניתן לדעת כיצד רואה הנביא את הנבואה. יחזקאל מתאר את מראות הנבואה בכך שראה “דמות כמראה אדם”. העולם הרוחני מתואר בדמות אדם.
כדי להבין דבר זה, נביא דוגמא מענין אחר.
אנו יודעים על קיומו של האטום, הבנוי בצורה של גרעין הנמצא במרכז, ומוקף חלקיקים המקיפים אותו כלוויינים. אותה צורה, בעלת עיקרון פעולה זהה אנו מוצאים במערכת השמש. השמש נמצאת במרכז וכוכבי הלכת מקיפים אותה. כוחות המשיכה הקושרים את חלקיקי האטום זה לזה, הם אותם כוחות הקושרים את כוכבי מערכת השמש זה לזה. התבוננות במערכת אחת, אותה אנו משיגים ומסוגלים לחקור, מלמדת אותנו על דרכי הפעולה של המערכת הרחוקה מאיתנו.
דימוי הצורה ליוצרה פירושו להתבונן ב”צורה” – בבריאה שיצר הבורא, ומהתבוננות זו ללמוד על היוצר, על העולמות הרוחניים והנהגתם. על ידי הדמיון ניתן לדמות את הבריאה לבורא – את האדם ל”דמות כמראה אדם”.
איברי האדם והקשרים ביניהם קיימים בצורה מחשבתית ורעיונית בעולמות. כשם שלאדם יש אוזן, כך יש בעולמות הרוחניים בחינה של אוזן – של שמיעה, והעין מלמדת על בחינה של ראיה, וכן בשאר האיברים. אותן בחינות רוחניות ירדו והשתלשלו אל העולם החומרי, בדמות האדם שאנו רואים, באיבריו ובגופו.
הנביא רואה דמות אדם, ומבאר את הכוחות הרוחניים המכוונים לדמות האדם הגשמית (כוחות אלה נקראים בלשון המקובלים “ספירות”).

המלבי”ם בביאורו לפסוק בספר יחזקאל2 המובא במדרש, כותב:

… וכשהסתכל במראה ראה שעל הכסא “דמות כמראה אדם עליו מלמעלה” – כמו מי שמסתכל במראה ורואה בו את השמש, שאינו מסתכל בגוף השמש עצמו רק בשמש המתראה במראה, כן הביט במראה האבן ספיר וראה בו שמלמעלה מהכסא גבוה מעל גבוה יתראה דמות כמראה אדם, שהוא אצילות הספירות אשר בם התלבש הוד והדר ועטה אור כשלמה, שהם שורש להנהגה שיסד להתנהג עם עולמו שהנביאים בגודל כחם דמו הצורה ליוצרה כמ”ש חז”ל במדרש, ודמהו לצורת אדם, כמו שביארנו ענין זה באורך במק”א (וקצת ממנו רמזתי בקונטרס החרש והמסגר הנדפס בסוף ספר שירי הנפש), איך ערך ה’ וסדר קשרי הנהגת המציאות והאדם הגדול מיוחס ונערך אל האדם הקטן אשר נפשו אצולה מראש פינה למעלה מעולם הכסא, ושורש נשמתו למעלה עם המלך במלאכתו ישבו וכמ”ש חז”ל, ועליו אמר נעשה אדם בצלמנו, ובכ”ז דייק ואמר דמות כמראה אדם – שהוא רק דמיון, כי נסבור את האוזן לדמות הנהגתו המחשביית בחכמה בינה דעת ובהוצאת המדות כחסד דין ורחמים, הכל כתפארת אדם…

מדמות האדם הגשמי, “האדם הקטן”, ניתן ללמוד על “האדם הגדול” – העולם כולו, ואיברי האדם מכוונים כנגד הכוחות שבהם מנהיג הקב”ה את עולמו. כשם שבאדם יש ימין ושמאל, כך יש בהנהגה חסד ודין, וכן על זה הדרך בשאר הכוחות והיחס ביניהם.

לשבר את האוזן נביא משל המלמד על היחס בין העולמות הרוחניים והעולם הגשמי.
החומר נמצא בכמה מצבי צבירה. אותו יסוד יכול להופיע בצורה גשמית, חזקה וקשיחה, והיא המוצק. המים מופיעים במצב זה כקרח. ברמה נוספת, המים פחות גשמיים, והם הופכים לנוזליים. בחימום נוסף יופיעו המים בצורה מופשטת ורוחנית יותר, כאדי מים. החומר הוא אותו חומר, אלא שבמצב אחד הוא נמצא בצורה רוחנית, ובירידתו לעולם הגשמי, הוא מקבל צורה של חומר.
כך הכוחות הרוחניים נמצאים בעולם הרוחני ב”מצב צבירה” רוחני, וכשהם יורדים לעולם הגשמי, הרי שאותו כח מופיע בדמות אדם. זהו מצב הצבירה הגשמי של הספירות הרוחניות העליונות.

איוב אומר3:

וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.

מהאדם – מגופו ומהתהליכים העוברים עליו, ניתן ללמוד על תהליכים העוברים על העולם כולו, על הדרך בה מונהג העולם.
דוגמא מוחשית לכך ניתן לראות בספר ילדות וחברה…

במדרש תהילים4 דרשו חכמים:

דבר אחר, “אשרי האיש”, זה שאמר הכתוב (תהלים פ”ד) “כי שמש ומגן ה’ אלהים”. חזקיה בר’ חייא אמר, אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה, כמה דאת אמר “כי שמש ומגן ה’ אלהים”. ואמר (יחזקאל מ”ג) “והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו”. אלא אין משמיעים לאזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע, ואין מראין לעין אלא מה שהיא יכולה לראות.

אי אפשר לראות את השמש בצורה ישירה. כדי להביט על השמש צריך “מגן”, המכהה את אור השמש כך שניתן יהיה להביט בו. הכתוב מלמד, “כי שמש ומגן – ה’ אלהים”. שם הוי”ה הרוחני והעליון מופיע בעולם בשם “אלקים” – בגימטריא “הטבע” – בהנהגת ה’ המופיע בחוקי הטבע. כשם שאת השמש רואים דרך המגן, כך שם הוי”ה מופיע אלינו דרך שם אלקים, דרך חוקי הטבע המונהגים בהנהגה אלוקית.
אף זוהי דוגמא לכך שהנביאים “מדמים צורה ליוצרה”. הבורא מופיע ומתגלה דרך צורה שברא , דרך הטבע. אנו רואים את הטבע וממנו למדים על העולם הרוחני ממנו הוא נוצר.

כך מתאר דניאל כי הוא שמע “קול אדם”. בעולם הרוחני אין קול. דניאל שמע את הצורה בה העולם הרוחני מופיע בעולם הזה, בדמות קול, והבין מהו הדבר העומד מאחורי הקול שהוא שומע. הוא דימה את הצורה ליוצרה, והבין מהקול ששמע את הנהגתו הרוחנית של ה’ את העולם.
ר’ יודן מוסיף, שיחזקאל ראה בצורה עליונה יותר, בראיה ולא רק בשמיעה, שכן ראה בנבואה, לעומת דניאל שראה ברוח הקודש5.

“אדם שעמלו בחכמה”
חלקו הראשון של המדרש בא לבאר את דרשת הפסוק. הכתוב אומר:

כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה.

פסוק זו דורשים על הקב”ה, שברא את עולמו בחכמה ובדעת ובכשרון. כיצד ניתן לדרוש את המילה “אדם” על הקב”ה? דבר זה מתבאר בכך שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, והם ראו דמות אדם במראה הנבואה.
חז”ל למדים מהפסוק על הדרך בה מנהיג הקב”ה את עולמו. מן המציאות המתוארת בפסוק אנו למדים על עומק הנהגתו של הקב”ה את העולם, ויש להעמיק ולהבין איזו הנהגה של הקב”ה מופיע בפסוק זה ובדרשת חז”ל עליו.

פשט הפסוק מתאר מציאות של אדם שעמל בחכמה ובדעת ובכשרון, והקים מפעל לתפארת. מפעל זה הניח האדם לבנו שלא עמל בו, ואין לו החכמה, הדעת והכשרון של אביו. הבן משתמש בפעל של אביו לתענוגותיו ולהנאותיו. זוהי “רעה רבה”. עמלו של האב הולך לטמיון בגלל התנהגותו של הבן.
על מנת להבין את עומק הדברים יש לנסות ולהבין, כיצד קורה דבר כזה? הכיצד יכול הבן לקלקל את מעשיו של האב? מדוע כך מתגלגלים הדברים בעולם?
המדרש, בעקבות הפסוק, מעורר למחשבה מחודשת על צורת הבריאה של העולם.
הקב”ה ברא את עולמו בחכמה ובדעת ובכשרון, אך נתן לעולם עצמאות ואוטונומיה. יכול האדם להשתמש בעולם שברא הקב”ה לרעה.
כשאדם בונה מפעל בחכמה ובדעת, אין החכמה והדעת שלו נשארות במפעל. לאחר שיעזוב ויניחנו לבנו אחריו – יכול הבן להשתמש במפעל בטפשות. המפעל קיים ועומד לעצמו, אין הוא קשור לבונה אותו, ויכול בנו לעשות במפעל זה ככל העולה על רוחו, אף בניגוד לדעתו של האב.
כך בעולם. בראו הקב”ה, ונתן לו יכולת קיום עצמאית, כביכול. אין רואים בעולם בחוש את החכמה שבה נברא. יכול אדם להתעלם מהאלוקות המחיה את העולם בצרה נסתרת, ולהשתמש בעולם לרעה.
אף האדם נברא כך. בריאתו של האדם היא “בצלם אלקים”, ונופחה בו נשמה שהיא “חלק אלוק ממעל”. הכיצד יכול אדם, שמלובשת בו נשמה כה עליונה, לחטוא ולהשתמש בבריאה עליונה זו בדרך המנוגדת לתכלית בריאתו?
אלא שהאור האלוקי המחיה את העולם ואת האדם אינו מופיע בגלוי. צמצם הקב”ה את אורו ונתן לעולם אוטונומיה. נראה כאילו העולם פועל על פי חוקי הטבע, בכח עצמו, ואין הוא זקוק למקור חיים עליון ורוחני.
צורת הבריאה הזו מובילה לכך שיכול האדם לחטוא. מתוך מחשבה שהצורה שבה הוא תופס את המציאות היא הצורה הנכונה והשלמה, עלול האדם לחטוא.
זוהי “רעה רבה” שיש בעולם, והיא עלולה להוביל ל”רבה רעת האדם”, לחטא ולמבול.


1 המפרשים מבארים שעניינו הוא כאדם המכשיר את הדבר ואינו עמל על כולו, כעין “הכשרתי את נזקו” (בבא קמא פ”א מ”ב).
2 א’, כ”ו.
3 י”ט, כ”ו.
4 פרק א’.
5 עי’ מגילה ג’ ע”א – “דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.