פרשה ב – פסקה כז

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל מסידור שנחלק.

המדרש

"כי כל ימיו מכאובים וגו'", זה דור המבול שהם מכאיבין להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שמכעיסין להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו", שלא שכב לבו מן העבירות. ומניין אף היום, שנאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ואף הקב"ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה, שנאמר: "ויהי הגשם על הארץ וגו'". דבר אחר, "גם בלילה לא שכב לבו", זה הקב"ה שחשב בלבו להביא עליהם פורענות ביום ובלילה. שנאמר: "וימח את כל היקום". דבר אחר, "כי כל ימיו מכאובים", אלו הסדומיים שהיו מכאיבין להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שהכעיסו להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו", להביא עליהם פורענות ביום ובלילה, שנאמר: ""וה' המטיר על סדום ועל עמורה וגו'". דבר אחר, "כי כל ימיו מכאובים", אלו המצריים שהיו מכאיבים להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שהכעיסו להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו", מאחר שהיה אחד מישראל משלים מלאכתו היה אומר לו המצרי: עדור לי שתי עדירות ובקע לי שתי בקיעות. דבר אחר, "גם בלילה לא שכב לבו", זה הקב"ה שחשב בלבו להביא עליהם פורענות ביום ופורענות בלילה, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וגו'".

פירוש המדרש
"כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא". "כי כל ימיו מכאובים", זה דור המבול שהם מכאיבין להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שמכעיסין להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו" – שלא שכב לבו מן העבירות, ומניין אף היום – שלא רק בלילה חטאו, אלא גם ביום, שנאמר (בראשית ו', ה'): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". ואף הקב"ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה, שנאמר (בראשית ז', י"ב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". דבר אחר, דרשה נוספת למילים "גם בלילה לא שכב לבו", זה הקב"ה, שחשב בלבו להביא עליהם פורענות ביום ובלילה, שנאמר (בראשית ז', כ"ג): "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". עי' ברד"ל שהעיר שאין פסוק זה ראיה לכך שה' חשב להביא עליהם פורענות ביום ובלילה, וצ"ע, ועי' בשיעור. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי כל ימיו מכאובים", אלו הסדומיים שהיו מכאיבין להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שהכעיסו להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו", להביא עליהם פורענות ביום ובלילה, שנאמר (בראשית י"ט, כ"ד): "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם". עי' ברד"ל, וצ"ע גם כאן. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כי כל ימיו מכאובים", אלו המצריים שהיו מכאיבים להקב"ה במעשיהם הרעים. "וכעס ענינו", שהכעיסו להקב"ה במעשי ידיהם. "גם בלילה לא שכב לבו", מאחר שהיה אחד מישראל משלים מלאכתו ביום, היה אומר לו המצרי: עדור לי שתי עדירות ובקע לי שתי בקיעות – בקע את העץ פעמיים, וכך עבדו ישראל גם בלילה. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "גם בלילה לא שכב לבו", זה הקב"ה שחשב בלבו להביא עליהם פורענות ביום ופורענות בלילה, שנאמר (שמות י"ב, כ"ט): "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה".

נושאי השיעור: א. דור המבול: חטאים אישיים. סדום: חטאים ציבוריים. מצרים: חטא נגד ישראל. ב. חטא ביום ובלילה מלמד על חטא אידיאולוגי, ולא רק ברמה מעשית.

המדרש מביא שלוש דרשות על הפסוק:

כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא.

יש להבין את המבנה של המדרש – מה מוסיפה כל דרשה על קודמתה, ומה מלמדים חז"ל בכך שדורשים את הפסוק על ארוע נוסף מן ההסטוריה של העולם.

שאלה נוספת יש לשאול, בעיקר על הדרשה: "'גם בלילה לא שכב לבו' – זה הקב"ה". מה הביא את חז"ל לשנות את הפסוק מפשוטו ולדרוש על הקב"ה¹? האם יש בעיה בפשט הכתוב או דבר אחר הרומז לכך שיש להבין את הפסוק שלא כפשוטו (וראה במבוא בענין "ניתן להידרש")?
נראה, שדרשה זו היא המשכה של הדרשה הקודמת, ודרשו חז"ל את רצף הפסוקים בדרך דומה:

כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה.
כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא.

הפסוק הראשון, העוסק ב"אדם שעמלו בחכמה" נדרש על הקב"ה, ולכן גם שני הפסוקים הבאים, העוסקים באדם העמל, נדרשו על הקב"ה.

מבול, סדום, מצרים
נראה ששלוש הדרשות הן שלושה סוגים של חטאים שהביאו את הקב"ה ל"כאב", ולהשמדת החוטאים.
דור המבול היה לפני חלוקת העולם לעמים. העולם כולו חי ברמה האישית הפרטית. אף חטאי דור המבול היו חטאים פרטיים, ולא לאומיים – גזל, חמס, השחתה וכדומה. אמנם, היו אלה חטאים פרטיים שהקיפו את האנושות כולה, ועל כן העונש הקיף את העולם כולו, אך צורת החטאים היתה פרטית.

חטאת סדום היתה לאחר שנפלגו הלשונות והעמים. כל עם ועניינו המיוחד לו. עניינה של סדום הוא הרע הלאומי²:

מלך סדום זהו שרו של גיהנם, העומד על הרשעים, והוא מלך סדום.

סדום היתה חברה שהפכה את הרע לסדר החיים. הרוע של סדום לא היה ברמה האישית, אלא ברמה הציבורית והחברתית. חוקי סדום אסרו לעזור לחלש ולמסכן, כמבואר במדרשים רבים ומפורסמים.
כך מובא במשנה³:

ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום…

יכול אדם לשמור על רכושו ולא לעזור, ואז הוא בינוני. אך כאשר הדבר הופך ל"יש אומרים" – לענין כללי – הרי זו מידת סדום.
זוהי רמה נוספת של רע, מעבר לרע האישי שהיה בדור המבול.

חטאיהם של המצרים היו כנגד ישראל. האומה לא היתה מקולקלת – לא היה חמס או גזל וכדומה. השלטון התנהל כראוי, כפי שניתן ללמוד ממינויו של יוסף למשנה למלך כדי להציל את כלכלת המדינה בשנות הרעב.
אולם, ביחס לישראל חטאו המצרים, ועל כך הושמדו, שכן ישראל הם נושאי שם ה' בעולם, והנלחם בהם כנלחם בגבוה. היה זה חטא אידיאולוגי – השקפת עולם של כפירה וחוסר נכונות לקבל את מלכותו יתברך. האמונה המצרית היתה פגומה ושלילית.

שלוש הדרשות הן, אפוא, שלושה מישורים של חטא. חטא במישור האישי, חטא במישור הלאומי וחטא במישור הרוחני והאידיאולוגי.

"כל ימיו… גם בלילה"
הפסוק, ובעקבותיו המדרש, מדגיש את העובדה שהחטא היה ביום ובלילה, וכן העונש. מהי משמעות הדבר? האם יש הבדל בין חטא שנעשה ביום לחטא שנעשה בלילה?
אף במבול מדגיש הכתוב⁴:

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

הבנת הענין עולה מדרשות חז"ל על מקום נוסף בו מדגישה התורה את היום והלילה⁵:

וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

דרשו על כך חכמים⁶:

מנין היה יודע משה אימתי יום, אלא כשהקב"ה היה מלמדו תורה בכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה… ועוד מנין היה יודע בין יום ובין לילה, כשהיה רואה המזלות כורעין ומשתחוין היה יודע שהוא יום, וכשהיה רואה החמה משתחוה היה יודע שהוא לילה, דכתיב (נחמיה ט) "וצבא השמים לך משתחוים".

היום והלילה בעולם הזה הם ביטוי למידת יום ומידת לילה הקיימים בעולמות העליונים. הנהגת ה' את עולמו ביום אינה דומה להנהגת ה' בלילה. הדבר בא לידי ביטוי בתורה שלמד משה, בהנהגת מזלות הרקיע, וגם בהנהגת העולם המעשי – ביום העולם פועל ויוצר, ובלילה העולם מתכנס בתוך עצמו ועוצר מפעילותו.
הרב קוק זצ"ל מבאר את ההבל שבין מידת יום ומידת לילה⁷:

"יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". ההסתכלות, שאפשר לה להתפשט בראייתו של אדם במעשי ד' הנפלאים, בצבאי צבאות שברא בעולמו היא מוגבלת רק תחת השמש. אמנם נפלאים הם המושגים, שהאדם קונה על ידם בהתבוננותו, אבל מפני הגבלתם יוכל להביעם, ובכל יום ויום יוסיף קנין, שהאוצר המלולי שלו, הבא מתוך ההתעמקות וההתרחבות הנפלאות של כל מעשי אדון עולם אשר תחת השמש, יתגדל ויתרחב. אמנם בלילה, בהיות אור השמש שוקע, והצבאות הרחוקים, הכוכבים הרבים, מתחילים להגיה את אורם, מהם יסקור האדם עולמים לאין חקר, ומרחבי יצירה לאין תכלית, ורחוקים הם ממנו, ולא יוכל להביע באומר את אשר קלט מהם בפרטי ההויה הנפלאה שלהם, אבל הדעה הפנימית, של ההתבוננות העמוקה, הולכת היא ומתעלה. ומזה יש לנו גם כן משל בעיונים השכליים, שאלה הנפלאות, שהציור השכלי שלנו מכיל אותם, אף כי נפלאים הם, ואין קץ להרחבתם והתרבותם, בעומק רוחב וגובה, בכל עת, בכל זאת הם נכנסים בכלל הכח הדבורי, והאומר מביע אותם, מפני שהם תחת שמשה של ההופעה השכלית. אבל למעלה מזה, במקום שכח השכל כבר אפס, והציור המוגבל לא יוכל להגיע שמה, רק הנשמה בהגיון הפנימי שלה, הרי היא הולכת ומתאדרת, בתפארת הקודש החבוי של הדעת הפנימית. זאת היא מדת הלילה ברוח, המתעלה ממדת היום, שאף על פי שהיא לכאורה כהה בבהירותה, היא בפנימיותה מלאה רחבות ונהורות מני אפל, בתכונה רוממה לאין קץ. "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה, יחוה דעת".

מידת היום היא המידה של העולם המואר באור השמש, הנותן אפשרות לחיים, ליצירה וללימוד. בלילה, כשאור השמש שוקע, אין רואים את העולם הקרוב אלינו, אך ניתן לראות כוכבים שמרחקם שנות אור מאיתנו. בלילה ניתן להיפגש עם עולמות אינסופיים, עם מרחבי ההוויה כולה.
נראה, שהמדרש האומר שהחטאים נעשו ביום ובלילה מלמד שהחטא היה בשתי הבחינות, במידת יום ובמידת לילה.
מידת יום – המידה המעשית והגלויה. החטאים הופיעו בעולם המעשי, ברוע גלוי. אך אין בכך די. גם במידת לילה, המבטאת את העולם הרוחני והנסתר – נעשו החטאים. החטאים היו ביטוי לאידיאולוגיה של רשע ולנפש חוטאת, שזו בחינה של חטאים שנעשו בלילה.
חטא הנעשה מתוך נפילה ברשת היצר הרע – אין זה משנה אם הוא נעשה ביום או בלילה. הדגשת הפסוק כי החטאים נעשו "כל ימיו… גם בלילה", מלמדת כי אלו הם חטאים הנובעים מאידיאולוגיה בעייתית, המופיעה בבחינת לילה.
כך גם העונש היה ביום ובלילה. לא רק האנשים החוטאים נענשו, אלא גם האידיאולוגיה של החטא והרשע. מטרת העונש לא היתה רק הריגת החוטאים, שכן לשם כך אין הבדל בין היום והלילה. ההדגשה כי העונש היה ביום ובלילה מלמדת כי העונש היה כנגד שתי הבחינות – החטא הגלוי והחטא הנסתר – האידיאולוגי והנפשי.
שמא זו כוונת הפסוק במובא במדרש⁸:

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

"היקום" הוא ביטוי כללי. לא רק האנשים נמחו, אלא המציאות כולה – האנשים, הרכוש⁹, הבהמות ואף המחשבות והאידיאולוגיה של החטא. העולם התחיל מחדש, בצורה נקיה מכל דבר שדבק בו הרע.

"גם בלילה לא שכב לבו"
בשלוש הדרשות מופיעה דרשה על הקב"ה:

"גם בלילה לא שכב לבו", זה הקב"ה שחשב בלבו להביא עליהם פורענות ביום ובלילה.

בשלושת המקרים מובא פסוק שנראה שאינו ראיה לכך שהפורענות היתה ביום ובלילה, ויש להבין את הדרשות ואת הפסוקים.
נראה, שחז"ל דרשו את הפסוק על פי מדה י"א מל"ב מידות שבאגדה, והיא מדת "סידור שנחלק". מידה זו קוראת את הפסוק שלא על פי חלוקתו המקובלת לפסוקים ולמשפטים. בתוך מידה זו יש גם צורת לימוד בה מילה משמשת לסוף משפט קודם ולהתחלת משפט חדש.
בענייננו, נראה שכך קראו חז"ל את הפסוק:

כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה
גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא.

השורה השניה נקראת על פי הפשט ועל פי הטעמים. השורה הראשונה נקראת על פי מידת "סידור שנחלק", והיא קושרת את המילים לתחילת הפסוק, לתיאור החטא ולא רק לתיאור העונש.

את השורה השניה דרשו חז"ל על הקב"ה. נראה, שלא באו חכמים לומר שהעונש היה ביום ובלילה כציון זמן בלבד. המילים "גם בלילה לא שכב לבו" מתארות אדם הדואג עד כדי כך ששנתו נודדת ממנו. כביכול החטאים המוזכרים במדרש היו כה חמורים, עד כי "נדדה שנת המלך", מלכו של עולם.
ניתן ללמוד מכאן, שדורות אלה ואנשים אלה היוו סכנה על התקדמות העולם אל מטרתו ואל תיקונו. משום כך נדרש הקב"ה להביא עליהם פורענות קשה, וכליון מוחלט. זהו המסר העולה מן הפסוקים שמביא המדרש כראיה לדרשה זו.
ביחס לדור המבול (בראשית ז', כ"ג):

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

מכיוון שהיה זה איום על המשך מהלכו של העולם, היה גם העונש כולל ומוחלט. כליון ומחיה של כל היצורים כולם, והתחלה מחודשת. בדרך הקודמת, שהובילה לדור כה מושחת, לא ניתן להמשיך.
על אנשי סדום מובא (בראשית י"ט, כ"ד):

וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם.

האש "מן השמים", מבטאת את עצמת העונש, ואת העובדה שנדרשה כאן התערבות אלוקית. העונש היה יציאה מסדרי הטבע הרגילים, שכן החטא היה גם הוא איום על מהלכו התקין של העולם, ועל היכולת להופיע את הטוב בעולם.
במצרים נאמר (שמות י"ב, כ"ט):

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

הכאת הבכורות כולם, כולל בכורות הבהמה, מלמדים גם כאן כי העונש הוא חריג בעוצמתו. אף כאן היה החטא ברמה של איום על תיקון העולם, העתיד לבוא על ידי ישראל, ועל כן נדרש עונש כולל ומקיף.