קורח בן יצהר
ויקח קורח
דבר אחר: ויחלק, ויקבץ, וידבר, ויצו קרח – אינו אומר, אלא: 'ויקח'. מה לקח? לא כלום לקח, אלא לבו נטלו – אמר הכתוב: (איוב טו) 'מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך'. אמר ר' לוי: למה חלק קרח על משה? אמר: אני בנו של שמן, בן יצהר, שנאמר: (דברים ז) 'ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך'. תירוש, זה יין. ויצהרך, זה השמן. ובכל משקים שתתן את השמן, הוא נמצא עליון. ולא עוד, אלא שכתוב: (זכריה ד) 'אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ'. וכי יש לשמן בנים? אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה. אהרן נטל כהונה, ודוד מלכות. אמר קרח: ומה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד, נטלו כהונה ומלכות, אני שאני בנו של שמן, איני נמשח ונעשה כהן ומלך!? מיד נחלק על משה1.
בפסקאות הקודמות כבר הגיע המדרש לפסוקים המספרים על בליעתם של קורח ועדתו באדמה, וכאן המדרש חוזר לתחילת הפרשה, ל"ויקח קורח"! גם פתיחת הפיסקה: "דבר אחר", טעונה בירור: "אחר" – ביחס למה?
הפסקאות הקודמות מופיעות גם במדרש תנחומא, ואילו הפסקה דלעיל וגם זו שלפניה, אינן מופיעות במקומות נוספים, והן עוסקות בתחילת הפרשה. בעל "מדרש רבה" הביא תחילה את הפסקאות שמקורן בתנחומא, ואחר כך הביא פסקאות שהן ייחודיות למדרש רבה. הפתיחה: "דבר אחר" מעידה על מקורה השונה של דרשה זו מאלו שקדמו לה, ונראה שיש כאן מגמה שונה לחלוטין בביאור המשפט: "ויקח קורח". הקושי במשפט זה הוא שלא כתוב מה קורח לקח2:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
עד כה התמודד המדרש עם קושי זה בכוון אחד: המטרה הייתה לחפש דברים חיצוניים שקורח לקח: לקח אנשים ומשכם בדברים; לקח טליתות שכולן תכלת. גם המניע להתפרצות המחלוקת נבע מגורם חיצוני: קורח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. בפסקה שלנו, המהלך שונה: קורח לא לקח דבר חיצוני, אלא את עצמו. גם המניע למחלוקת אינו חיצוני, אלא טמון בשורש נשמתו של קורח.
קורח טוען שתי טענות:
השמן תמיד צף מעל שאר המשקים. כנראה שהוא הכי חשוב.
הכהן הגדול נמשח בשמן, וגם המלך. אהרון הוא הכהן, ומשה כמו מלך. אבל אם שניהם נמשחים בשמן, אז השמן חשוב מהם, וזה קורח בן יצהר!
טענותיו של קורח מתבססות על שמו של אביו: "יצהר". ותמוה, וכי בגלל ששם אביו של קורח "יצהר", הוא עצמו הופך להיות שמן? הרי זה בסך הכול שם!
ועוד, המדרש הביא ראיה לכך ש"יצהר" זה השמן, מפסוק בדברים פרק ז'. מדוע לא לקח פסוק שמופיע בפרשתנו3:
"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' לְךָ נְתַתִּים"?
משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו
קורח מוצא גיבוי לכל המהלך של המרד, בצפיה ברוח הקודש אודות שמואל שיוצא מחלציו4:
וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל, ששקול כמשה ואהרן שנאמר: (תהלים צט) 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'; עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש: (דברי הימים א כה) 'כל אלה בנים להימן'. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אדום!? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה. לכך נשתתף לבא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדין ואחד פליט: 'והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'.
אצל שמואל מצאנו כהונה ומלכות חוברות יחד. שמואל גדֵל מינקותו במשכן, ומשרת שם את פני ה', נער חגור אפוד בד ועוטה מעיל. הגמרא מספרת על עימות מוזר שפרץ בין שמואל לעלי, ביום שחנה הביאה אותו למשכן. נזכור ששמואל היה באותו זמן בן שנתיים5:
אל הנער הזה התפללתי, – אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את – וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי.
גמרא זו משקפת עימות בין הכהן הגדול ובין הזר שהראה שגם למי שאינו כהן יש חלק בקורבן עצמו – בשחיטה, שהיא עבודה הנעשית בגוף הקורבן, ואף ניתן לפגל בה. כל זה ארע בתקופה בה הכוהנים היו בטוחים בעוצמה שמעניק להם מעמדם, ובנצחיותו של אותו מעמד.
כמו כן, שמואל מוביל את העם לניצחון על פלשתים, והוא שופט את כל עם ישראל, וזה הרי תפקידו של המלך. רואים זאת גם בכך ששמואל, שלא כשופט, מנסה להעביר את התפקיד לבניו, דבר המאפיין שושלת מלכות.
שמואל מופיע בתקופה שבה עם ישראל עובר מהנהגה של כהונה, להנהגה של מלכות. על מנת שמעבר זה יתבצע, יש צורך בחוליית קישור שתהיה שייכת לשני התחומים, ותרכך את המעבר בין שתי ההנהגות.
דגן, תירוש ויצהר
המדרש רואה ב"שני בני היצהר" את אהרון הכהן ודוד המלך. במקום אחר דורש המדרש את הפסוק על משה ואהרון6:
דבר אחר 'החדש הזה לכם' – הדא הוא דכתיב: (זכריה ד) 'אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ'. אמר ר' לוי: מלמד שהיה הקב"ה חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא, עד שמצא זכותו של משה ושל אהרן, והיא עמדה להם. הדא הוא דכתיב: 'אלה שני בני היצהר'. למה הדבר דומה? למלך שבקש לישא אשה, ובאו ואמרו לו: ענייה היא! אין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד. כך אמר הקב"ה: דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן. לכך נאמר: 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן'.
רבי צדוק הכהן מלובלין מרחיב את הדיבור על כך7, ומבאר שקורח חלק על כהונתו של אהרון ועל מלכותו של משה. כשם ששמואל שקול כנגד משה ואהרון, כך הבין קורח לגבי עצמו.
קורח ראה אצל עצמו את התכונה שקושרת בין הכהונה והמלכות, והוא תלה זאת בשם אביו: "יצהר". אין פה סממן חיצוני גרידא, אלא ליבו לקחו. קורח התבונן בפנימיותו, ומה שראה בא לידי ביטוי בשמן. השמן אינו מתערב בנוזלים אחרים, ותמיד יצוף למעלה. זו תכונתו של המורם מעם, הנבחר, שנבדל מאחיו ועומד מעליהם. כך: "הכהן הגדול מאחיו", וכך: "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך.
עוד אמר קורח: גם את הכהן וגם את המלך, מושחים בשמן. מנהיגותו של כל אחד מהם חלקית, והיא תלויה בשמן. אני, השמן בעצמו, "בן יצהר", מצוי בשלב אחד לפני ההתפלגות לכהונה לחוד ומלכות לחוד.
הדגן, התירוש והיצהר, הם אבות המזון. בדרך כלל הם יופיעו בפסוק, בסדר הזה, שהוא גם סדר הופעתם מבחינת העונות החקלאיות: הדגן – בין פסח לשבועות; התירוש – בחודשים: תמוז – אב; והיצהר – בסביבות חנוכה. ולכאורה סדר זה מעיד גם על סדר החשיבות: הדגן והתירוש קובעים ברכה מיוחדת באכילתם, ואילו השמן, לא. הגמרא מבארת8 שיין מזין וסועד, כמו הלחם, והשמן, רק מזין. יתרה מזאת: אמנם הגמרא אומרת שעל השמן מברכים: "בורא פרי העץ", ברכה שבדרך כלל שמורה לפרי, ולא למשקה היוצא ממנו, אך כאשר מנסים לברר מתי יוצא לבן אדם לברך ברכה זו על שמן, המסקנה היא שלאדם צריך לכאוב הגרון, ואז יזכה לברכה זו:
הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן9.
הדגן, הוא אוכל. התירוש, משקה. ומה תפקידו של השמן? מצד אחד, השמן הוא משקה. מאידך, אין שותים אותו בפני עצמו, אלא משתמשים בו להטעים את הפת. נמצא שהשמן הוא תוספת לבניין הקיים. חוץ מזה ששמן נועד לתת טעם באוכל, סכים בו את הגוף ומתבשמים בשמן הטוב, ואלו דברים שאינם שווים לכל נפש.
לכאורה, הדבר מעיד על חשיבותו המשנית של השמן, ועל היותו נטפל לשני אבות המזון האחרים. הדבר עולה גם מן הפסוק בתהילים10:
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד
היין והלחם פועלים על לבו של האדם, על פנימיותו. ואילו השמן, פועל על הפנים, שהם חיצוניים! אך במבט נוסף, הבדלים אלו מקנים לשמן מעמד רוחני. הטעם, שאינו חיוני לבניינו החומרי של הגוף, מלמד אותנו שבאוכל יש עניין שהוא מעבר למטרה הבסיסית של בניין הגוף11. בהמה אינה מתבלת את מזונה ואינה מבשלת אותו כדי שיערב לחיכה. רק האדם עושה זאת, וגם בכך מתגלה מותר האדם מן הבהמה. השמן מצהיל ומאיר את פניו של האדם, והפנים – מובילים אותנו לפנימיותו של האדם: מן העור החיצוני, אל האור הפנימי.
כל חלב יצהר
בתחילת השיעור תמהנו על בעל המדרש, שבחר להביא פסוק שמזכיר את היצהר, מחומש דברים, ולא מפסוק המופיע בפרשתנו. נתבונן בפסוק זה:
כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' לְךָ נְתַתִּים:
זהו הפסוק הראשון בתורה שמדבר על "יצהר" לא כשמו של אדם, אלא ככינוי לשמן. המוזר בפסוק זה הוא החלוקה בין יצהר לחוד, ובין התירוש והדגן, לחוד. כמו כן, זה הפסוק היחיד בכל התנ"ך שמשנה מן הסדר הרגיל של: דגן, תירוש ויצהר, ומעמיד בראש את היצהר!
אין ספק שלפנינו תופעה מיוחדת המעידה על קשר בין הפרשיה ההלכתית ובין תחילת הפרשה, המספרת על: "קורח בן יצהר", קשר שבא לידי ביטוי במדרש שבו אנו עוסקים.
אכן, כאשר המדרש מדבר על טענתו של קורח, הוא מביא את הפסוק הראשון בתורה שבו מופיעים התירוש והיצהר בסדר הרגיל, ופסוק זה נמצא בחומש דברים. הפסוק המופיע בפרשתנו, משמש כתשובה לטענת קורח: אמנם יש אמת בחלוקה בין הדגן והתירוש, ובין היצהר, ואף יש מקום להעמיד את היצהר בראש, כדבריו של קורח. אולם, אומרת התורה, למרות הקדמה זו והבלטת יחודו של היצהר, הרי שהוא, יחד עם התירוש והדגן, ניתנים לכהן כתרומה מאת ה'. המעיין בפסוקים המתארים את מצוות התרומה לכהן, ומשווה אותם לאלו המתארים את מצוות המעשר הניתן ללוי, רואה שהמעשר ניתן ללוי חלף עבודתו12, ואילו התרומה ניתנת לה', והכהן זוכה בה משולחן גבוה13. לכן התורה מקדימה את היצהר: מבחינה שימושית, ודאי שהכהן יפנה תחילה לדגן ולתירוש המרכיבים את עיקר מזונו. אך מכיוון שהתרומה איננה משמשת פתרון למציאת מקורות פרנסה לכהן, אלא עיקרה דבר רוחני הניתן לה', מתאים להקדים את היצהר שמבטא את המימד הרוחני.
פסוק זה, שנראה כתומך בטענתו של קורח, משמש למעשה כתגובה לאותה טענה, ולכן המדרש הביא דווקא את הפסוק מדברים.
גבולות חלק הקב"ה בעולמו
קורח טוען לכאורה טענה חזקה: באמת השמן מבטא מציאות רוחנית, עליונה, המשמשת מקור לחלוקה בין כהונה ומלכות. מדוע לא ראוי לו לזכות בשני אלו?
במציאות של העולם הזה, קיימת סכנה בחיבור בין כהונה ומלכות. אדם הכונס אצלו את שני הכתרים, עלול לראות את עצמו כא-ל. אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, ואין שני כתרים ראויים לשמש מלך אחד. כאשר ביקש ינאי המלך ליטול גם כתר כהונה גדולה, אמרו לו חכמים:14 "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון". וכאשר גבה ליבו של המלך עוזיהו, ונכנס להקטיר, זרחה הצרעת במצחו15.
רק אצל הקב"ה הכול מתאחד, אך בעולם הבריאה יש חלוקה ושניות16:
דבר אחר, אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחלה: (בראשית א) 'ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך', בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר: (ויקרא כ) 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. וכך הבדיל אהרן, שנאמר: (דבהי"א כג) 'ויבדל אהרן להקדישו בקדש קדשים'. אם יכולין אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך, אתם יכולין לבטל את זה. לכך אמר להם: 'בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו' – כבר הוא מתוקן, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.
עצם המושג של "בריאה" מלמד אותנו שמדובר בחלקיות ובחוסר שלמות. היכולת לעמוד באופן עצמאי, לכאורה, מחוץ לבורא, כדבר נפרד ממנו, עומד ביסודה של הבריאה, מלשון: "בר", חוץ. ממילא, ברגע שאנו עומדים מבחוץ, נפרדים – רובצת לפתחנו חוסר השלמות. אנו שואפים אל השלמות והאחדות, אך אלו מצויות לעת עתה אצל ה' בלבד. רק כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ, אז יהיה ה' אחד ושמו אחד, ותתבטל ההפרדה: "והיה לעת ערב יהיה אור"17, אך דומה שגם אז תישמר החלוקה בין כהונה למלכות.
1 במדבר רבה י"ח, טז.
2 במדבר ט"ז, א-ב.
3 י"ח, יב.
4 במדבר רבה י"ח, ח.
5 ברכות ל"א ע"ב.
6 שמות רבה ט"ו, ג.
7 פרי צדיק, במדבר ח'.
8 ברכות ל"ה ע"ב.
9 רמב"ם הלכות ברכות פרק ח' הלכה ב.
10 תהילים ק"ד, טו.
11 ראה בשיעורים של הרב ויצמן על הגדה של פסח, על פי עולת ראיה.
12 י"ח, כא.
13 י"ח, יב.
14 קידושין ס"ו ע"א.
15 דבהי"ב כ"ו, טז-כא.
16 במדבר רבה י"ח, ז.
17 זכריה י"ד, ז.
תודה על המאמר
יצהר תירוש דגן
דגן תירוש יצהר
קרח בן יצהר