פרשת קרח ועדתו

פרשת קרח נפתחת בתיאור "ויקח קרח בן יצהר…"¹, אך לא מסופר מה לקח…
כמו כן בהמשך הפרשה מתואר הדו שיח בין משה ובין קרח ועדתו, ואז מופיעה פניה נוספת של משה²:

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם. ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה. לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו.

מה התכוון משה להוסיף בדבריו?
בנוסף לכך, לא ברור המבנה התחבירי של הפסוק האחרון – "לכן…" ולא כתוב מה התוצאה שתהיה…³
לאחר מכן משה פונה לדתן ואבירם ואז מופיע הפסוק⁴: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם…" – אולם היחידים שלהם אמר משה להביא "מנחה" שהיא הקטורת, הם קרח ועדתו ולא דתן ואבירם. אם כן על איזו מנחה מדבר הפסוק?⁵
נמשיך הלאה בפרשה ונראה שמשה חוזר שנית על הציווי שלו אל קרח ועדתו⁶:

ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה'… וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת…

לשם מה הכפילות הזו, הרי דברים אלו נאמרו עוד מקודם בפסוקים ו'-ז'?
משה פונה לקרח ועדתו פעמיים בכינוי מיוחד – "רב לכם בני לוי", "שמעו נא בני לוי"⁷ – אולם לפי תיאור הפסוקים מקודם, קרח הוא היחידי משבט לוי! שכן בפס' א' מופיעים, בנוסף לקרח, "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת מבני ראובן". ניתן לפרש כרבינו חננאל⁸ שמאתיים וחמישים האנשים שהיו עם קרח הם לויים, וטענתם כלפי משה ואהרון – "כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו".
אך הרמב"ן מביא את רבינו חננאל ודוחה אותו משלש סיבות:
א. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלקינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'.
ב. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר "אתם המיתם את עם ה'" (להלן י"ז, ו'), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן.
ג. והכתוב פירש "ואנשים מבני ישראל" (פסוק ב'), להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד.

על כל פנים קשה, אם הם היו מבני ישראל מדוע קרא להם משה "בני לוי"? ועל כן ממשיך הרמב"ן:

אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם. כאשר אמר (פסוק ג') "כי כל העדה כולם קדושים", ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו "רב לכם בני לוי", וחזר ואמר "שמעו נא בני לוי" לקרח גדולם, וזה טעם "ויאמר משה אל קרח" (פסוק ח'), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו.

מסביר הרמב"ן שקרח אסף את כל אנשיו בטענה להחזיר לבכורים את העבודה, על כן בא משה ומגלה בדבריו שכל מעשי קרח נעשו מתוך אינטרסנטיות, שכן קרח רוצה להיות בעצמו כהן, ולא מתוך דאגה לבכורים (ומכיוון שדבריו נעשו ברמיזה, אזי מצד אחד רמז אל קרח שהיה הלוי היחיד שם ומאידך אמר זאת בלשון רבים שכן פנה אל כל העם).
על כל פנים, גם על זה ננסה לתת תירוץ אחר.
לאחר כל סיפור המחתות והעונש שמקבלים דתן ואבירם ועדת קרח, מתחיל סיפור נוסף – "וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המִתם את עם ה'"⁹. האם הם לא למדו לקח או לפחות פחדו?

לבסוף ישנו סיפור המטות, ולאחריו: "ויצא משה את כל המטת מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו"¹⁰. אם משה הוציא את המטות החוצה פשוט שהם ראו אותו. לשם מה זה נכתב במפורש?
כותב האבן עזרא: "ויראו – מכתב יד כל אחד". זאת אומרת, כל אחד ראה איזה מטה שלו ולקח אותו. ועדיין קשה, אם לא היו כותבים לנו שהם ראו איזה מטה שלהם, לא היינו מבינים זאת לבד?
בצורה דומה ניתן לשאול מדוע מדגיש הכתוב "ויקחו", מדוע זה משמעותי לציין זאת בפסוק?
ספורנו – "ויראו ויקחו איש מטהו – לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף". העם לא האמין שהכל הלך חלק, והם חשדו שמא עבדו עליהם ואולי זייפו את המטות.
ננסה להציע פירוש אחר.

ננסה לסקור את סדר האירועים בפרשה משלב החזקת המחתות בידי העם (פסוק י"ח). כל העדה עומדת פתח האוהל עם המחתות ומחכה… ואז יש איזשהו קאט ועוברים חזרה לסיפור של דתן אבירם (פסוק כ"ג), ולאחר שכולם סרים מעל אהליהם של דתן ואבירם האדמה פותחת את פיה ועוד מספיקה להתכסות חזרה… ומתברר שבכל אותו זמן עדת קרח עדיין מחכים עם המחתות. רק לבסוף מגיע פסוק ל"ה: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת".
האם זהו באמת סדר הדברים? ואם לא, מדוע הדברים כתובים כך?

תחילה ננסה לסכם מי הם הנפשות הפועלות בפרשה. יש את מאתיים וחמישים האנשים שלפי הרמב"ן¹¹ ואבן- עזרא¹² היו מהבכורות של עם ישראל וטענו ללקיחת העבודה מהם, דתן ואבירם עם טענותיהם על יציאת מצרים, וכן את קרח שהתקנא בתפקידו של אהרון.
יש הבדל עקרוני בין הקבוצות – קרח ומאתיים וחמישים האיש אשר איתו, קיבלו את העובדה שה' הוציאם ממצרים ובעייתם היחידה היא "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". לעומתם, דתן ואבירם כופרים בעיקר – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר".
על כן, קרח צריך להתנגד לדתן ואבירם, בייחוד מאחר שהוא מבקש את השלטון. שכן הוא יודע שבעיית דתן ואבירם לא תיעלם והוא יהיה חייב להתמודד איתם. אולם לא זה היה כיוונו של קרח. עוצמתו של קרח נבעה מכך שהוא אסף את כל בעלי האינטרסים השונים ואיחדם כנגד משה.
הרמב"ן¹³ בפירושו מסביר שהטענות הללו היו עוד מזמן מתן תורה. אלא שבתחילה כולם שמרו את הדברים בבטן וסבלו אותם, מאחר וסך הכל היה טוב. אולם כשמתחילות התקלות – "כשנשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה". בעת כזאת, כשהעם מבין שנדודיו במדבר מתארכים לארבעים שנה וכן שהוא עומד למות שם, על הרקע הזה מצא קרח הזדמנות להעלות מעל פני השטח את טענותיו¹⁴.

אם כן, נראה שישנן שתי קבוצות שונות המתאחדות עם קרח וננסה לבחון את מהלך הפרשה מתחילתו על פי הבנה זו.
תחילה מגיעים קרח ומאתים וחמישים האנשים שאיתו אל משה וטוענים "מדוע תתנשאו…". ומשה במקום לדחותם – "וישמע משה ויפל על פניו"¹⁵ – נראה שמשה מנסה לרצות אותם באומרו לאחר מכן "קחו לכם מחתות", והרושם שנוצר הוא שהדברים לא נעשים מתוך כעס. שכן רק לאחר מכן במפגש עם דתן ואבירם מופיע "ויחר למשה מאד"¹⁶. משמע שעד כה לא כעס. ייתכן שמשה חשב בתחילה שיתכן והם צודקים מבחינה מסויימת, ולא הייתה כוונתו שכולם ישרפו באש מהשמים.
משה הודה בכך שכולם קדושים, אך רצה לברר איתם את העובדה שיש יותר נבחרים. ולכן הפתרון של לשרוף את הלא מתאימים לא היה מברר כמו שצריך את הנבחרים אלא היה מברר את אלו שאינם רצויים כלל. לכן משה אמר להם שכולם יכולים להקטיר קטורת, אלא השאלה שעמדה על הפרק היא, מי יותר קדוש מהשאר, את מי יבחר ה' ויקריב אליו, להקטיר בתוך אהל מועד, על ידי בת קול שתצא מהשמים.
אולם נוצר הרושם שהעם לא מקבלים זאת, ועל כן משה חוזר ומדבר אליהם¹⁷ "שמעו נא בני לוי, המעט מכם… לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה'…" – כעת יובן פסוק זה. משה מצדיק מבחינה מסויימת את העם אלא שמדגיש שיש לויים וזה תפקידם, ואם קרח ועדתו בכל זאת חושבים שכולם קדושים אזי הם נועדים על ה' שקבע זאת.
אלא שהאמת היא שקרח אסף את כל מאתיים וחמישים האנשים רק ככלי ניגוח כנגד משה ואהרון, ובעצם אספם רק בשביל עצמו.

לעומת קבוצה זאת, דתן ואבירם לא מדברים על העבודה. הם טוענים שמשה משקר את כולם ויש להם טענה גם כלפי ה'. אך מאחר והפעם אין כאן גרעין של אמת, לכן "ויחר למשה מאד". ואז מתברר שגם קבוצה זו באה בשם קרח… ולכן משה משנה את דעתו ומצרף את הקבוצה הראשונה לדתן ואבירם.
מה שקורה הוא שמאתיים וחמישים האנשים חשבו שעל ידי הקטורת שמצילה חיים הם יגנו על עצמם ועל דתן ואבירם. על כן פונה משה אל ה' ואומר "אל תפן אל מנחתם", מנחתם של מאתיים וחמישים האנשים שמנסים לכפר גם על דתן ואבירם. כעת משה מבין שזה לא כפי שחשב בתחילה, שהם באו לעבוד את ה'. אלא יש פה טענה הפוכה, כפי שדתן ואבירם טוענים כנגד ה'.
כעת משה לא מצפה שתצא בת קול מהשמים, לכן הוא פונה שוב אל קרח בציווי על המחתות בהבדל אחד עקרוני. בציווי הקודם הוא אמר להם: "ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני ה'"¹⁸ ואילו כעת הוא לא ביקש מהם להביא אש: "וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה'"¹⁹. כעת הסיפור אחר – האש תרד מן השמים. מי שראוי, האש תאכל את הקטורת שלו, ומי שאינו ראוי, האש תאכל אותו. הם לא מסכימים לכך, ובכל זאת מדליקים אש במחתה.

דמותו של קרח נעלמת תוך כדי הסיפור, ונראה שהוא רץ מצד לצד. מצד אחד הוא עם מאתים וחמישים האנשים ומצד שני כאשר דתן ואבירם ניצבים הוא מנסה למשוך את כל העדה אליהם לשמוע מה גם הם אומרים²⁰ – רצונו של קרח לערב את כל העסק ולאחד את כל המתנגדים למשה יחד. על כן צריך להבין ששני הסיפורים קורים במקביל. וכעת כשקרח רץ לכיוון דתן ואבירם, הסיפור עובר אליהם.
בפסוקים לא מופיע אם קרח נענש עם השרופין או עם הבלועין ולכאורה אפשר לפרש שהוא לא היה עם זה ולא עם זה. ובאים חז"ל ומלמדים אותנו – "הא למדנו שהיה קרח מן הבלועים ומן השרופין"²¹.

מתברר שהקטורת לא עזרה לדתן ואבירם וגם לא למביאים אותה. אך עדיין יש בעם תחושה שיש פה משהו אמיתי שמשה הודה בו, אלא שמכרח הנסיבות הדבר לא התברר. וכעת כל העם רוצים לדעת מהי האמת:

וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמר אתם המיתם את עם ה'.

ובאמת בהמשך הפרשה משה אומר, שהם יכולים להתקרב למשכן, והלויים הם אלה שיגידו להם עד היכן הם יכולים להכנס. אבל עקרונית יש באפשרותם להתקרב למשכן.
אולם עד ולא עד בכלל, וזהו עניינו של סיפור המטות. משה יכל לקחת רק את המטה של אהרון בלי שאר המטות ולהראות שהוא הנבחר. אלא שצריך את המטות של כולם. ויותר מזה, הבקשה לקבלת המטות אינה פונה אל הנשיאים אלא: "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם…"²². כעת יהיה מובן מדוע הגיעו אחר כך כל ישראל "ויצא משה את כל המטת מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו"²³ ויש כאן פעלים מעורבבים ויראו – ישראל ויקחו – הנשיאים, או שמא ישראל הם אלו שלקחו?
המשמעות של העניין היא שמטה אהרון אינו עומד לבד אלא יחד עם שאר המטות. למטה אהרון יש תפקיד לצורך שאר המטות, וכחו נובע מכוחם. על כן, כל המטות שותפים לבחירת מטה אהרון. ואז כאשר משה הוציא החוצה את המטות היו אלה מטות אחרים, מטות השותפים בהפרחת מטה אהרון – ולא רק שהמטות היו שותפים לבדיקה, אלא שהם גם זכו להכנס לפני ה'. ולאחר שכל נשיא יבוא ויקח את המטה שלו להנהיג את השבט, הוא ידע שזה מכח מטה אהרון. לא נוצרה התרסה לאחר סיפור זה מדוע המטה של אהרון פרח והשאר לא? שכן העם הבין שרק בעבודה בהרמוניה עם אהרון והלויים הם יוכלו להתקרב למשכן. כאשר תפקיד הלויים לשרת את העם וכן לומר להם עד היכן הם יכולים להגיע.

---

¹ במדבר ט"ז, א'. כל המקורות בהמשך ללא ציון הספר – הכוונה לספר במדבר.
² ט"ז, ח'-י"א.
³ ייתכן לפרש זאת בדומה למשמעות הפסוק (תהילים כ"ז, י"ג) "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" – שדווקא חסרון התוצאה גונז בתוכו את העונש הגדול המיועד לבוא באם לא יתקיים התנאי. אך על כל פנים אנו נציע כאן הסבר שונה.
⁴ במדבר ט"ז, ט"ו.
⁵ הרמב"ן על אתר כותב: "כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב", וקצת קשה, שלא מצאנו שדתן ואבירם עמדו להתפלל.
⁶ במדבר ט"ז, ט"ז-י"ז.
⁷ שם ט"ז, ז'-ח'.
⁸ מובא ברמב"ן ט"ז, ה'.
⁹ י"ז, ו'.
¹⁰ י"ז, כ"ד.
¹¹ ט"ז, א' – "כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה".
¹² ט"ז, א' – "וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה".
¹³ לשון הרמב"ן (ט"ז, א'): "…והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד…".
¹⁴ כפי שרואים בימי שלמה שנראה שהכל טוב ומושלם ורק לאחר מותו מתברר שהטיל מיסים כבדים על העם ולא היה לעם טוב עם זה, אלא שבימי שלמה הייתה תרומה הגונה והממלכה פרחה וסיגסגה ורק לאחר מותו כשהתחילו הנפילות – אז התעורר העם והוציא את כל מה שהיה לו בבט כלפי רחבעם בנו. "… וידברו אל רחבעם לאמר, אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך"(ספר מלכים א' י"ב, ג'-ד').
¹⁵ ט"ז, ד'. מעניין שהגיעו אל משה בטענה דווקא לנקודה שבה משה הכי חזק – (במדבר י"ב, ג') – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
¹⁶ ט"ז, ט"ו.
¹⁷ ט"ז, ח'-י"א.
¹⁸ ט"ז, ז'.
¹⁹ ט"ז, י"ז.
²⁰ ולכן נצרך דיבורו של משה (ט"ז, כ"ו) – "וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה…".
²¹ ספרי פרשת קרח פסקאות ב', ד'. ובסנהדרין ק"י. יש בנוסף את דעת ר' יוחנן "קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין לא מן הבלועין". ישנו פסוק בפרשת פנחס שלכאורה מוכיח שקרח נבלע באדמה (כ"ו, י') אך ניתן לדחוק ולפרש שקרח נבלע כשהוא בוער.
²² י"ז, י"ז.
²³ י"ז, כ"ד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *