פרשה א – פסקה ד2

הרב יהושע ויצמן
כ׳ בטבת ה׳תשס״ד
 
14/01/2004

קהלת רבה פרשה א’ פסוק ג’, “מה יתרון לאדם”, א’ 2

ר’ לוי ורבנן, ר’ לוי אמר מה הנאה יש לבריות אשר מסגלות במצות ובמעשים טובים דיין שאני מזריח עליהם אורה. ורבנין אמרי מה הנאה יש אל הצדיקים שמסגלין במצות ובמעשים טובים דיין שאני עתיד לחדש פניהם כגלגל חמה, דכתיב (שופטים ה’) ‘ואוהביו כצאת השמש בגבורתו’. אמר ר’ ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרה של בשר כמה צער וכמה יגיעה רואה עד שיבשלנה, ואני משיב לך רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים וטללים ומגדל צמחין ומבשלן ועורך שלחן בפני כל אחד ואחד ונותן כל צרכיו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה כדי מחסורה ואין אתם מביאין לי את העומר. אמר ר’ פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה צער וכמה יגיעה רואה עד שינגבה, ואני משיב לך רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים וטללים ומגדל צמחים ומכבסן ומבשלן ומנגבן ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד ונותן כל צרכיו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה כדי מחסורה ואין אתם מביאין לי את העומר. אמר רבי ברכיה פסנטורך אנא ולית את מטעם לי מתבשילי דאידע מהו צריך. ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר סנטורך אנא ולית את יהיב לי מסנטריותי.

נושאי השיעור: א. השכר שמקבל האדם על מעשיו הוא במישור מעל למעשים. ב. שכר הצדיקים הוא היותם נותנים ולא מקבלים. ג. אכילה לכתחילה. ד. מנחת העומר מלמדת את ישראל את היחס הנכון לעולם הצומח.

פתיחה
חלק זה פותח בדרשה על המילים “תחת השמש”, כפי שיתבאר, וממשיך בדרשות על העומר. מדרש מקביל מופיע בויקרא רבה1 על פסוקי קרבן העומר, ויתכן ששם מקור המדרש, והובא גם במדרש קהלת כיון שפותח בדרשה על פסוק מקהלת.
במדרש מובאים שלשה זוגות של דעות בשלשה עניינים, ר’ לוי ורבנן, ר’ ינאי ור’ פנחס ור’ ברכיה ור’ יהושע דסכנין. בכל מקום יש להבין מה מוסיפה כל דעה על זולתה.

ר’ לוי ורבנן
נראה, שר’ לוי ורבנן מתייחסים לסיום הפסוק: “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש“, והם מפרשים את המילים “תחת השמש” כמו “עין תחת עין”, כלומר, בתמורה. מה יכול האדם לתת לה’ תמורת השמש שהוא מקבל?
ר’ לוי מתייחס אל הבריות, הנהנות מאורה של השמש, ורבנן מתייחסים לצדיקים שעתידין להיות כשמש.
הבריות עושות מצוות ומעשים טובים, וכל המצוות שיעשו אינן ראויות לאור שה’ מזריח עליהם. האור הוא הדבר המופשט שבעולם, והוא מבטא את העולם הרוחני. כוונת ר’ לוי היא, שמעשיו של האדם לא יכולים להיות ראויים לשכר שהוא מקבל על מעשיו. לעולם השכר גדול הוא לאין ערוך ממה שראוי לו לאדם על פי מעשיו. האדם פועל בעולם הגשמי המוגבל במגבלות החומר, והשכר שהאדם מקבל הוא במישור עליון – בעולם הרוחני האינסופי. על כן כל המצוות שהאדם עושה אינן מגיעות להיות “תחת השמש”, להיות מקבילות לשכר שיקבל על מעשיו.
רבנן מתייחסים לצדיקים. כל מעשיהם של הצדיקים לא יכולים להיות תמורה למה שיזכו בעתיד, עת יחדש ה’ פניהם כגלגל חמה. הפסוק אותו מביא המדרש כראיה: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” נדרש בגמרא2 על תלמידי חכמים. המהר”ל מבאר את הדימוי3:

ואמר על תלמידי חכמים עצמם נאמר כצאת השמש בגבורתו, כלומר כי השמש מאיר בעצמו ואינה מקבלת האור והיא כולה אור וכאלו אין לה גוף, כך התלמידי חכמים מצד השכל נחשבים נבדלים לגמרי מסולקים מן הגוף לכך מדמה אותן לשמש המאיר, וכל אשר הוא מאיר הוא מסולק מן ההעדר שהוא חושך.

תלמידי חכמים נמשלו לשמש, כיון שהשמש היא מאירה ואיננה מקבלת את האור. השמש היא ביטוי למקור השפע. בעולם הזה אנו בדרגת מקבלי השפע. אף הצדיקים, בכל המצוות והמעשים הטובים שעושים, נמצאים במדרגת המקבלים. לעתיד לבוא יהיו הצדיקים כשמש – יהיו מקור שפע ולא מקבלי שפע.
רבנן במדרש אומרים, שכל המצוות והמעשים הטובים שהצדיקים עושים, אינם יכולים להיות תמורה למעלה הגדולה שיזכו לה בהיותם משפיעי השפע, שכן זו מעלה שאיננה כלל במישור של מעשי האדם בעולם הזה, ועל כן אין המעשים יכולים להיות תמורה לכך.

ר’ ינאי ור’ פנחס
ר’ ינאי ור’ פנחס בדבריהם מעוררים להתבונן ביחס האדם אל עולם הצומח. התפיסה הטבעית היא, שהאדם הוא חלק מן העולם, והוא יצור בין יצורים אחרים: צמחים, שמש, רוח, גשם וכדומה. כיון שצריך האדם להתקיים, וכדי להתקיים עליו לאכול, על כן הוא לוקח מן העולם לצרכיו. על פי תפיסה זו, הצלחתו של האדם היא בכשרונו לנצל את המשאבים הקיימים בעולם לצרכיו. זוהי התפיסה ההתפתחותית, על פיה “החזק שורד”, והצלחתו של האדם ביחס לשאר יצורי העולם נובעת מכך שהוא משכיל להשתמש בעולם לטובתו.
אולם, ישנה תפיסה הפוכה. הדברים נבראו כדי שהאדם ישתמש בהם. הצמחים, העצים ושאר הדברים לא נבראו כעומדים לעצמם, ולאחר שבא האדם הוא לוקח מהם לצרכיו, אלא להיפך – מטרת בריאתם של הצמחים וכדומה היא כדי שיוכל האדם להשתמש בהם4.
וביתר עומק. האדם נברא מלכתחילה כיצור אוכל, שאיננו מתקיים ללא שימוש בסביבתו. מטרת בריאה זו היא כדי שהאדם ירומם את כל הבריאה דרכו. השימוש של האדם בבריאה כשליחות אלוקית, מעלה אותה לדרגתו, ובכך מרומם הוא את הבריאה כולה, והופך אותה לחלק מן המציאות האלוקית.
תפיסה זו רואה את האכילה ואת ההזדקקות של האדם לבריאה כצורת הבריאה מלכתחילה, ולא כהתנהגות שנוצרה “בדיעבד”. האדם איננו רק מגיב למציאות – כיון שצריך לאכול, מחפש האדם במה להשביע את רעבונו. האדם הוא יותר מזה – הוא קובע את יחסו למציאות וחי על פיו – האדם מבין כי יש ערך באכילתו המרוממת את הבריאה כולה, וכך הוא מתייחס לאכילה ולשאר הצרכים שהוא מקבל מן העולם.
כך יש להבין את דברי המדרש: “ואני משיב לך רוחות, ומעלה עננים, ומוריד גשמים וטללים, ומגדל צמחים ומבשלן ועורך שלחן בפני כל אחד ואחד, ונותן כל צרכיו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה כדי מחסורה”. ה’ הוא המכין את העולם לשימושו של האדם. כך נברא האדם וכך הוא הסדר הנכון של חייו.
בסיום דבריהם של ר’ ינאי ור’ פנחס הם מוסיפים, כי זהו עניינה של מנחת העומר. מנחת העומר, הבאה מן הצומח והמתירה אכילת תבואה מן השנה החדשה על ידי ישראל, מבטאת את היחס הנכון שבין האדם לעולם הצומח. דברים אלה מתבארים בהקדמת ספר “כלי חמדה” על התורה5:

אמנם להמתיק הענין ביותר נראה דבאמת בביאור מקרא זה דממחרת השבת, בזה נתגלה כל שורש ההבדל בין הצדוקים והפרושים. דהנה שורש פלוגתת הצדוקים והפרושים הוא, דהצדוקים אינם מודים בתורה שבעל פה, והיינו שניתן התורה לבני אדם שהם יכולים לעשות בהתורה כחפצם. וזה מפאת שהם אומרים שבני אדם אין להם השגה בתורת השי”ת, ובאמת הלא כח הנשמה שבאדם הוא מה’ יתברך, אך באמת הם מכחישים גם בתחיית המתים מהאי טעמא, שהם אינם מאמינים שהחומר שבאדם יוכל לזכך ולהיות כהנפש, וממילא חומרו של אדם מעכב שלא יוכל להתבונן בתורה הקדושה ולפרש בה, ולזאת הם אינם מאמינים שהתורה ניתנה לחכמי הדור. אמנם אנחנו בני ישראל המקבלים האמיתיים מימות משה רבינו ע”ה, אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי זאת התורה נתן הקב”ה לבני ישראל, ועל ידי המצוות של התורה הקדושה נוכל לזכך את החומר שיהיה נתקדש. ויש בחכמי הדור כח אלוקי לפרש את התורה הקדושה וזה עיקר נתינת התורה הקדושה לישראל, שכל חיותן ושורשן הוא מתורה הקדושה…
ולכן סבירא להו להצדוקים, שמנחת העומר שאינו בגדר קרבן גבוה אינו דוחה שבת בשום פנים כיון דבאה רק להתיר אכילת הדיוט, דהקרבת גבוה מן החדש תליא עיקר בשתי הלחם, ולכן אמרה התורה על זה שצריך להיות תמיד ממחרת השבת, דלשיטתם זה הוי בגדר חילול שבת. אמנם חז”ל המקבלים האמיתיים ממשה רבינו ע”ה פירוש התורה, ידעו שפירושו ממחרת הפסח, ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת, כי זה גם כן בגדר גבוה ודוחה שבת אף על גב דלא אתיא משום קרבן. ולזאת להשריש בלב כל ישראל אמונת חכמים בתורה שבעל פה, עשו כל הפומבי הזה בקצירת עומר, שידעו כל ישראל כי יום טוב שבית דין הוא דמקדשי ליה ומותר בו מלאכת אוכל נפש, אף על פי כן יש בו קדושת שבת ונקרא שבת דתורה הקדושה.

הצדוקים הבינו, שלא ראוי שמנחת העומר תדחה את השבת, שהרי כל מטרתה היא להתיר לישראל לאכול מן התבואה החדשה. אין בכך צורך גבוה הדוחה שבת, אלא צורך גשמי – פרנסת עם ישראל – ודבר זה איננו ראוי לדחות שבת. על כן פירשו הצדוקים את המילים: “ממחרת השבת”6 כמתייחסות ל”שבת בראשית” – השבת המגיעה כל שבעה ימים, וכך דאגו שהקרבת העומר תהיה לעולם ביום ראשון, ולא תדחה שבת.
אולם, חכמים קיבלו בתורה שבעל פה, ש”ממחרת השבת” – הכוונה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח, ואם חל מוצאי יום טוב בשבת – קוצרים ומניפים ומקריבים את העומר בשבת. משמעות העניין היא, שאכילתו של כלל ישראל היא צורך גבוה, ועל כן היא דוחה את השבת.
על פי הדברים שאמרנו יתבאר הענין ביתר עומק. אכילתו של האדם היא מילוי תפקידו בעולם, שכן העולם נברא כך שהאדם באכילתו יקדש את המציאות כולה. על כן אכילתם של ישראל היא צורך גבוה, שכן היא מילוי התפקיד המוטל עלינו, ועל כן תדחה את השבת7.
ה’ ברא את העולם כך שהאדם יאכל מן העולם, והוא מבקש שנקריב לפניו את העומר, ובכך נגלה שאכילתנו איננה רק צורך גשמי של קיום, אלא “צורך גבוה” – הסדר הנכון של הבריאה. בהקרבת העומר נבנה היחס הנכון לאכילה ולבריאה כולה.
דברים אלה עולים מדבריהם של ר’ ינאי ור’ פנחס כאחד.
מהו ההבדל ביניהם?
ר’ ינאי מדבר על בישול הבשר, ור’ פנחס על ניגוב התבואה. נראה, שההבדל ביניהם הוא ביחס לשפע שה’ משפיע לעולם. ר’ ינאי רואה בזה חסד, ור’ פנחס רואה בזה דין. בישול הבשר וריכוכו הוא ביטוי לחסד8, והניגוב, היובש הוא ביטוי לדין9. אלו שתי צורות בהן ניתן להתייחס לשפע שהקב”ה משפיע אל העולם.

ר’ ברכיה ור’ יהושע דסכנין
“אמר ר’ ברכיה פסנטורך אנא, ולית את מטעם לי מתבשילי דאידע מהו צריך” – אני כטבח המבשל את תבשיליך, ואין אתה נותן לי לטעום את התבשיל, שאדע מה הוא צריך?
“ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר סנטורך אנא, ולית את יהיב לי מסנטוריותי” – אני שומר על תבואתך, ואין אתה נותן לי שכר שמירתי?
נראה, שדברים אלה, המתייחסים לנאמר קודם10, באים כביקורת על זלזול של ישראל בהקרבת העומר. אף שהקב”ה מכין את התבשיל, ושומר על התבואה, אין ישראל מקריבים את העומר.
פשט המדרש קשה – וכי ה’ זקוק לעומר כדי לדעת מה התבואה צריכה? מה בא המדרש ללמד בדימוי של הקב”ה לטועם התבשיל?
ננסה להתבונן במשל, ומתוך כך להבין את הנמשל. מדוע יש לטעום את התבשיל, אף שמכינים אותו על פי ההוראות, ושמים כל מרכיב בכמות המתאימה? בטעימה מעמיד עצמו המבשל במקומו של האדם האוכל את התבשיל, והוא רואה איך זה מתקבל בעיניו, האם התבשיל מותאם לטעמו ולרצונו.
קרבן העומר, כפי שבארנו, מבטא את העובדה שאכילתנו היא צורך גבוה, כקרבן. הדימוי של הקרבת העומר לטעימה מלמד, שאכילתם של ישראל אף היא לגבוה. בהקרבת העומר אנו מבטאים שאכילת גבוה היא כאכילתנו – “אכילת” הקב”ה את קרבן העומר היא כטעימת התבשיל, והיא מעמידה את אכילתו של ה’ במקומם של ישראל, כביכול, ומלמדת כי אף אכילתם של ישראל היא צורך גבוה.
ר’ יהושע דסכנין מדמה את זאת לשומר ובכך מעדן מעט את הדימוי. על פי דבריו, אין לדמות אכילתנו לאכילת גבוה, אלא יש לומר שהקב”ה שומר על התבואה. השמירה של הקב”ה על התבואה בשביל ישראל מלמדת על החשיבות שיש לעניין זה, ובהקרבת העומר אנו מודים לה’ על שהוא מכין את התבואה ושומר אותה לצורך האדם11.


1 פרשה כ”ח.
2 בבא בתרא ח’ ע”ב.
3 נתיב התורה פ”י.
4 אמנם גם בעולם החי האדם משתמש – באכילה, לבוש ושאר שימושים, אך יש בזה בעייתיות, כפי שמרחיב הרב קוק זצ”ל ב”חזון הצמחונות והשלום”.
יתכן שהבדל זה עולה מן המדרש, המדגיש את הניגוד שבין ליטרא בשר, עליה צריך האדם לעמול, ובין הצומח, אותו הוא מקבל מוכן. הצומח מבטא את המצב השלם, בו אין האדם עמל על מזונו, ואכילת הבשר היא הצורה בה האדם חי בפועל, עקב ירידתו וחוסר שלמותו.
5 במשפט כהן סי’ קכ”ד כותב הרב קוק זצ”ל למחבר “כלי חמדה” מכתב תודה, והוא מתייחס לדברים אלה המופיעים בהקדמה ומוסיף ומבאר את העניין בהרחבה.
6 ויקרא כ”ג, י”א.
7 בכך מתבאר מדוע דוקא בענין זה בארו חכמים ש”שבת” המופיעה בכתוב מתייחסת ליום טוב. יום טוב נקבע על פי בית-דין, וכפי שאומרת הגמרא (ברכות מ”ט ע”א): “ישראל דקדשינהו לזמנים”. קדושת יום טוב נקבעת על פי ישראל, ועל כן הוא מבטא את התורה שבעל פה, והשבת, “קביעא וקיימא” מששת ימי בראשית, מבטאת את התורה שבכתב, הקבועה ואינה משתנה מאז נתינתה על ידי ה’ בסיני. החידוש בעניין העומר הוא, שאף יום טוב נקרא “שבת”, שהתורה שבעל פה הבאה מכוחם של ישראל אף היא יש בה קדושה מגבוה, ומכח קדושה זו מחדשים ישראל בתורה שבעל פה. החיבור בין התורה שבעל פה והתורה שבכתב, בין ישראל והתורה, בין יום טוב ושבת, מופיע בצורה בולטת בענין העומר, על פי הבנת חכמים בתורה שבעל פה, בניגוד להבנת הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה ובמעלתם של ישראל בכלל.
8 עי’ בתקו”ז (קמ”ז ע”א) שם מובא: “‘וימררו את חייהם בעבודה קשה’ – ודאי דא איהו קושיא”, ומבואר שם שזהו מצד הדין. הקשה הוא דין, והרך הוא חסד.
9 ר’ פנחס מזכיר את “ימות הגשמים”. הגשמים נקראים: “גבורות גשמים”, שכן אף שהמים הם חסד, ירידתם צריכה להיות בגבול ובמידה, וזוהי הגבורה המופיעה עם הגשם. הניגוב הוא מידת הדין, על כן הנגב – מנוגב ממים. אף שהדרום נקרא ימין, והוא חסד, מגיע החסד במידה ובהגבלה, ועל כן הנגב הוא בדרום. אילו היה הדרום מופיע בחסד מלא, בשפע מים, היה זה מבול. על כן החסד מופיע דוקא בצורה של דין, והדרום הוא מנוגב ממים, כדי שיהיה אפשר לקלוט אותו.
10 על פי גירסת המדרש אצלנו. בויק”ר פרשה כ”ח, ב’ מופיעים דברים אלה בהמשך, בהקשר אחר.
11 גם כאן יתכן לומר שר’ ברכיה מדבר על תבשיל, בחינת חסד, ור’ יהושע דסכנין על שמירה, שעניינה קרוב לדין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.