פרשה א – פסקה ד3
אמר ר' אלעזר כתיב (ירמיה ה') 'ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' וגו", הא חייבין מן כדון לית אתון צריכין לי, תלמוד לומר (שם) 'שבעות חקות קציר ישמר לנו', 'ישמר לנו' – משרב, 'ישמר לנו' – מהטללים רעים, והוא שדוד אומר (תהלים ס"ח) 'גשם נדבות תניף אלהים', אם גשם היא צריכה נדבה, ואם טללים היא צריכה 'תניף אלהים'. תני ר' חייא כתיב (ויקרא כ"ג) 'שבע שבתות תמימות תהיינה' אימתי, בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם. אמר ר' אבא בא וראה כמה צער וכמה יגיע רואין עד שמביאין את העומר, כדתנינן כיצד עושין שלוחי בית דין יוצאין בערב יום טוב ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח ליקצר, וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהיה נקצר בעסק גדול. אמר ר' לוי אמר לך הקב"ה אדם הרי חרשת וזרעת וקצרת ועמרת ועשית ערמות ערמות, אם איני מוציא לך מעט רוח יכול את לזרות?! ואפילו שכר אותו הרוח אין אתה נותן לי, הוי 'ומה יתרון לו שיעמול לרוח'.
נושאי השיעור: א. העומר מסייע לכך שהתבואה תעלה יפה. ב. ישנם שני סוגי השפעות: מלמעלה, כתורה שבכתב, ומלמטה, כתורה שבעל פה. ג. יש להודות לה' אף על דברים הנראים מובנים מאליהם. ד. אין זמן שבו אין צורך בתפילה.
פתיחה
בחלק זה של המדרש מופיעות דרשות נוספות בענין העומר.
מקורו של המדרש הוא בויקרא רבה1, בין דרשות נוספות על פסוקי העומר. השוואה למובא שם מעלה מספר שינויים2:
אמר ר' אלעזר כתיב: (ירמיה ה') 'ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו' יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה, מן הדין (שם) 'שבועות חקות קציר ישמור לנו' ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים, ואימתי באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת. תני רבי חייא 'שבע שבתות תמימות תהיינה' אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. אמר ר' יהושע סנטרך אנא ולית את יהיב לי דסנטרותי. אמר רבי ברכיה מגירסך אנא ולית את מטעים לי תבשילך דנדע מה אינון צריכין, אם טל אם מטר, הוא שדוד אמר: (תהלים ס"ח) 'גשם נדבות תניף אלהים' אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אם גשם היא צריכה – 'נדבות', ואם טל היא צריכה – 'תניף אלהים'. אמר רבי ברכיה אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב: (שמות ט"ו) 'עומר לגלגולת' ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: 'והבאתם את עומר'.
א. דברי ר' יהושע דסכנין ור' ברכיה, שבמדרש קהלת הובאו לפני דברי ר' אלעזר, מופיעים כאן בתוך דבריו, ומסתבר שזהו מקומם, שכן כהמשך לדברי ר' אלעזר על הצורך בשמירת התבואה מטללים רעים, מובאים דבריהם ששמירת התבואה היא תוצאה של הקרבת העומר.
ב. דרשת הפסוק מתהילים3: "גשם נדבות תניף אלהים", מובאת כהמשך לדברי ר' ברכיה, ויתבארו הדברים בגוף השיעור.
ביאור הפסוקים
ר' אלעזר דורש את הפסוקים בירמיה על הבאת העומר. עיון בפסוקים מלמד כי דרשה זו מעוגנת בפשט הכתוב4:
הגידו זאת בבית יעקב והשמיעוה ביהודה לאמר. שמעו נא זאת עם סכל ואין לב עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו. האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו. ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו. ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנתן גשם יורה ומלקוש בעתו שבעות חקות קציר ישמר לנו. עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם.
ירמיהו מוכיח את ישראל על שאינם יראים מה', הנותן גשם לצמיחת התבואה. את הביטוי "שבעות חקות קציר ישמר לנו" מבאר רש"י:
שבועות חוקות קציר – שבעה שבועות שחקק לנו בהן שתי חוקות קציר חק העומר וחק שתי הלחם. ישמר לנו – שיהא הקציר בזמנו.
העומר ושתי הלחם, הניתנים בתקופת הקציר, שומרים שהקציר יהיה בזמנו, ושהתבואה תעלה יפה.
בדרך זו מבאר הנצי"ב5 את הפסוק שמביא המדרש מתהילים6:
גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים.
הנצי"ב מבאר כי בפסוקים אלה רמוזים שני סוגי קרבנות:
שראוי לדעת דקרבן תודה אינו אלא נדבה. ויכול אדם להביא בכל יום. אלא שהונח זה הקרבן למי שצריך להודות על הנס שאירע לו כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל בסעודה אחת כל הקרבן עם הלחמים. וכמש"כ בפ' צו. אמנם כן היו ישראל נוהגים להביא בחג הסוכות קרבן תודה לא משום איזה נס שעבר אלא משום דיש בו לחם ומועיל לגשם הבא אחר החג ונידונין בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ. והכי מבואר בעמוס ד' 'באו בית אל ופשטו הגלגל הרבו לפשוע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו כי כן אהבתם בני ישראל'. 'וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו". הרי דכך היה נהוג בישראל (ועל זה אי' ברבה פ' אמור בביאור הכתוב (תהלים ס"ח) 'גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה'. אמר דוד אם גשם היא צריכה נדבות. פי' היו מביאין תודה שקרוי נדבות כמבואר בעמוס. והכי איתא כמה פעמים בתורת כהנים והבא במנחות דע"ג. 'או בנדבותיכם', לרבות את התודה. והטעם ע' לעיל ז' ט"ז. ובמדבר ט"ו ח'. ואם טל היא צריכה תניף אלהים. צוים לעשות תנופה בעומר ובשתי הלחם בפסח ועצרת כדי לעצור טללים רעים7.
הגשם בא בזכות קרבן התודה שמקריבים בחג הסוכות, כדי שירד גשם, והעומר ושתי הלחם באים לעצור טללים רעים. ירידת הגשם והטל בצורה ראויה תלוים בקורבנותיהם של ישראל, קרבן התודה ומנחת העומר ושתי הלחם.
"אם טל אם מטר"
ר' צדוק הכהן מלובלין8 מאריך לבאר את המדרש9. בתחילת דבריו הוא שואל:
אך יש להבין דאם נפרש סנטירך אנא כמו שאמר מקודם, ישמור לנו מן השרב, וקשה דאם כן הוה ליה לצוות להקריב עומר בא' דפסח, ועוד דהשם יתברך נקרא סנטר אחר כך בהז' שבתות ולא קודם, ואם נפרש סנטירך אנא מה שהשם יתברך שמר על הפתח במצרים ולא יתן המשחית לבוא וגו' מה זה טעם על מצות העומר שנוהג בארץ ישראל. גם מה שאמר מגריסך אנא כו' ולית את מטעים לי מן תבשילך דנדע מה אינון צריכין אם טל או מטר, קשה הא זמן הגשמים כבר עבר.
כיצד העומר מהווה שמירה לירידת גשמים כראוי, הרי העומר מונף בפסח, לאחר ירידת גשמי שנה זו?
על כן יש לבאר, כי אין מדובר כאן רק על גשם וטל בצורתם הגשמית. העובדה שהעומר איננו מתאים לבקשת הגשם בצורתו הגשמית, מעוררת אותנו להבנה שמדובר במדרש על הגשם והטל כביטוי לשני סוגים של השפעה אלוקית. הגשם והטל הגשמיים הם שפע אלוקי היורד לעולם. שפע זה, מקורו בעולמות רוחניים, ובירידתו לעולם הגשמי הוא מופיע כגשם וטל. על כן מברר ר' צדוק מה מבטאים הגשם והטל, ולאיזו השפעה אלוקית הם מכוונים.
ר' צדוק מבאר, שהשמירה שה' שומר היא "השמירה מכל רע מקטרוג היצר הרע", ושמירה זו באה בשתי דרכים, גשם וטל:
ואמר לית את מטעים לי מן תבשילך דנדע מה אינון צריכין אם טל אם מטר, כבר אמרנו דתורה שבכתב נקרא גשם כמו שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', וכתיב 'לקח טוב נתתי לכם'. ותורה שבעל פה נקרא טל כמו שנאמר 'תזל כטל אמרתי' והוא מטלא דעתיקא.
הגשם הוא בחינת תורה שבכתב – השפעה אלוקית מלמעלה למטה. הטל, הבא מלמטה למעלה, הוא בחינת תורה שבעל פה, הבאה מכוחם של ישראל. כך יתבאר הפסוק: "אם גשם היא צריכה – נדבה": אם אנו זקוקים לגשם, להשפעה אלוקית – "נדבה", אנו רוצים זאת בנדבה, שלא מתוך מעשינו.
"ואם טללים היא צריכה – תניף אלהים": אם יש צורך בטל, במעשינו, "תניף אלהים" – התנופה היא מעשה האדם, ומעשיו של האדם צריכים שמירה מהשפעות זרות על התורה שבעל פה.
מנחת העומר, וספירת העומר הקשורה בה, מופיעות בין פסח לשבועות.
בפסח נוצר עם ישראל, ובשבועות ניתנה תורה לישראל. פסח הוא בחינת תורה שבעל פה, הבאה מכחם של ישראל, ושבועות הוא חג התורה שבכתב, שניתנה ביום זה.
העומר, המופיע ביניהם, יש בו משניהם. העומר מורכב בשתי הבחינות, והוא כולל בקרבו הן את בחינת התורה שבכתב והן את בחינת התורה שבעל פה, ועל כן הבאתו מבררת איזו השפעה נדרשת, טל או מטר, כתורה שבכתב או כתורה שבעל פה.
מחלוקתם של הצדוקים כנגד חכמי ישראל על תקפותה של תורה שבעל פה התעוררה בהקשר לעומר, שכן זו התקופה בה מתברר היחס בין שתי התורות10.
נראה, שלדברים אלה יש משמעות עמוקה.
יש תקופות בהן אנו זקוקים לגשם, ויש תקופות בהן יש צורך בטל.
בדור של מהפכות וחידושים, מתגלה כחם של ישראל בעוצמה רבה. בדור כזה יש צורך בהשפעה בחינת תורה שבכתב, הבאה לברר כי מקור כל החידושים והמהפכות שעושים ישראל הוא בתורה הכתובה והמסורה, ביסודות הקבועים והבלתי משתנים לאורך הדורות.
אולם, יש דורות בהם התורה היא הקובעת את אופי הדור, ואין ביטוי לעוצמות החיים הטבעיים של עם ישראל. בדור כזה צריך לחזק את בחינת תורה שבעל פה, ללמד כי תורה שבכתב מופיעה דרך התורה שבעל פה, דרך חייו של עם ישראל.
באופן נוסף יש לומר, שישנם דברים בהם העבודה האנושית קובעת, והם ניתנים לנו מתוך עבודתנו, ויש שהדברים באים בדרך של "נדבה", כשפע הבא מלמעלה וניתן במתנה, ללא תלות במעשינו11.
בהנפת העומר אנו מבררים למה ישראל זקוקים, לטל או למטר, לחיזוק ההשפעה מלמעלה למטה, או לחיזוק כחם של ישראל בעבודתם.
"תמימות תהיינה"
בדרשת המילים "תמימות תהיינה" מצאנו חילופי גירסאות, המבארות צורות שונות להופעת העומר בשלמות.
במדרש לפנינו הגרסא היא: "אימתי, בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם".
בויקרא רבה דרשו: "אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".
ובפסיקתא12 מובא: "אימתי הן תמימות, כשהשכינה ביניהם".
הגירסא שלפנינו נתבארה בדברי המפרשים13: כאשר יום טוב ראשון של פסח חל בשבת, הרי שספירת העומר מתחילה ביום ראשון בשבוע, והיא נמשכת שבעה שבועות שלמים.
במצב כזה משמרות ישוע ושכניה לא עובדות במקדש בימים שבין פסח לעצרת, וזה סימן לתמימות של הספירה. התמימות היא בכך ששבעת השבועות של ספירת העומר מקבילים לשבעה שבועות שלמים, מראשון ועד שבת.
מדברי ר' צדוק14 עולה ביאור לענין זה. ימי ספירת העומר מקבילים לשבע הספירות, שכל אחת כלולה מכל שבע הספירות. בתפילה הנאמרת לאחר ספירת העומר נוהגים לציין את הספירה המיוחדת לאותו יום בעומר15. כאשר הספירות מקבילות גם לימי השבוע, שספירת "חסד" שבכל שבוע חלה ביום ראשון, "גבורה" ביום שני וכן הלאה. זהו תיקון שלם, שאז הן "תמימות כסדרן", ויש בכך מעלה מיוחדת.
בגירסת ויקרא רבה נראה שבא המדרש לומר, שהשלמות של העומר תלויה בישראל. כשעושין רצונו של מקום הרי יש תמימות, וכשאין עושין רצונו של מקום – אין הקרבת העומר פועלת את השלמות שבכוחה לפעול.
לגירסת הגר"א נראה שהשלמות היא בהופעת הקב"ה, ישראל ותורה, שכן העומר, כפי שראינו, מאחד בין ישראל והתורה – פסח וחג השבועות, וכשהשכינה ביניהם הם מופיעים בשלמות, "קוב"ה ישראל ואורייתא חד הם"16.
"שיעמול לרוח"
בהמשך המדרש מובאים דבריהם של ר' אבא ור' לוי, המתארים את עמלו הגדול של האדם על תבואתו, ואף על פי כן, עדיין זקוק הוא לרוח, ובלעדיה כל עמלו לשוא, שכן איננו יכול לזרות את התבואה.
לאחר כל עמלו, יכול האדם לחשוב שכעת אין הוא זקוק לקב"ה, שכן כבר אין צורך בגשם, והשרב כבר אינו מזיק לאחר הקציר. אולם האמת היא, שאף לדבר שנראה כה פעוט, כרוח לצורך הזרייה, זקוק האדם לעזרת הבורא.
נראה, שבדבריהם אלה טמונות הערות מוסריות.
א. ישנם דברים רבים שאיננו מרגישים בחשיבותם כל עוד הם בידינו. רק כאשר הם חסרים – מבין האדם כמה הוא זקוק להם, וכמה ראוי להודות לה' על קיומם. דוגמא לכך ניתן לראות בחייו של האדם. כל עוד האדם בריא, אין הוא מרגיש צורך להודות לה' על תפקודי הגוף היומיומיים. רק כאשר נתקל האדם, ל"ע, בבעיות, הוא נוכח לדעת עד כמה תרמו לו עד עתה עיניו הרואות, אזניו השומעות או שיניו הלועסות…
ב. פעמים רבות, לקראת השלמת פעולותיו, מתמלא האדם בטחון וסיפוק ממעשי ידיו. תחושתו שהדברים הולכים להסתיים לשביעות רצונו משכיחה ממנו את העובדה כי עד לרגע האחרון הוא זקוק לעזרת הקב"ה17:
אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא.
רש"י: זיבולא בתרייתא שלמא – שיהא לו שלום כל ימי חייו, ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו.
עד לרגע האחרון יש להתפלל לה' שחייו של האדם יתנהלו כשורה, ואל לו לאדם לחשוב כי יש שלב שבו הוא יכול להסתדר ללא עזרת הקב"ה.
1 פרשה כ"ח, ג'.
2 המדרש בויקרא רבה קדום יותר (עיין 'דרכי האגדה והמדרש' לפרופ' יונה פרנקל, ח"א עמ' 8-7) ולכן נעסוק בעיקר בגירסא שם.
3 ס"ח, י'.
4 ירמיה ה', כ'-כ"ה.
5 העמק דבר, ויקרא כ"ב, כ"ט.
6 ס"ח, י'-י"א.
7 בהמשך דבריו מבאר הנצי"ב את המשך הפסוקים בתהילים.
8 פרי צדיק לחג הפסח, כ"א.
9 בגירסת ויקרא רבה.
10 אף תוכן מחלוקתם של הצדוקים קשור לענין, שכן נחלקו בביאור המילים "ממחרת השבת" (ויקרא כ"ב, י"א) – האם הכוונה לשבת, כדברי הצדוקים, או ליום טוב ראשון של פסח, כדברי חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וכבר בארנו בשיעור הקודם, כי שבת היא בחינת תורה שבכתב, ויום טוב הוא בחינת התורה שבעל פה, אותה רצו הצדוקים לקעקע.
11 מפורסם בשם הרצי"ה קוק זצ"ל החילוק בין ארץ ישראל לירושלים והמקדש בענין זה, שארץ ישראל ניתנת לנו במעשינו, ולבנין בית המקדש עלינו לצפות לזמן המתאים להופעתו, ולא להביאו בידיים.
12 על פי גירסת הגר"א שמביא ר' צדוק.
13 עיין במתנות כהונה בשם הרוקח, ובמהרז"ו מציין לראב"ן סי' פ"ו, ועי' בחידושי הרד"ל שמקשה על פירוש זה.
14 בסוף המקור שהובא לעיל מדבריו.
15 כגון: "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד" וכן הלאה, עד "מלכות שבמלכות".
16 עי' בזוה"ק ח"ב דף ע"ג, ע"א.
17 ברכות ח' א'.