דרכי לימוד – קדושה עצמית וקדושת קניין
בשיעור הקודם דיברנו על שלוש מדרגות בקדושת ארץ-ישראל: קדושה מהבריאה – אדם הראשון נברא בארץ ישראל, זה מבטא קדושת הארץ מצד עצמה, קדושת האבות – קניין פרטי של האבות את הארץ, הכניסה לארץ – קניין לאומי של עם ישראל את ארצו באמצעות כיבוש.
נדבר היום על שתי בחינות בקדושת ארץ-ישראל, ונראה אותן מתבטאות בהבדלים הלכתיים בין מצוות התלויות בארץ.
דוגמה לכך, ההבדל בין ביכורים לתרומות ומעשרות:
משנה מסכת כלים פרק א משנה ו
עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
ויש לשאול על משנה זו מדוע היא מציינת רק "עומר ביכורים ושתי הלחם"? מה עם תרומות ומעשרות? מה מיוחד בשלושת מצוות אלו שאין בתו"מ? יש להעיר שבדרך כלל בחז"ל כאשר רוצים לדבר על קדושת א"י מזכירים תו"מ.
עוד שאלה, "ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר…". זהו? זו הקדושה? אין עוד ביטויים לקדושה? עוד מעלות לארץ? מה עם מצוות ישיבת ארץ ישראל למשל?
ננסה לבחון האם יש הבדל בין עומר, ביכורים ושתי הלחם לבין תו"מ.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים "אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים". אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם — בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה — לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה — הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה
הרמב"ם מסביר מדוע קדושה שקידש כיבוש עולי מצרים את ארץ ישראל בטלה עם גלות בבל, ואילו הקדושה שקידש את ירושלים לא בטלה.
הרמב"ם אומר שקדושת ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות לא קידשה לעתיד לבוא. נשים לב שכאן הרמב"ם מביא "שביעית ומעשרות" ולא "עומר ביכורים ושתי הלחם" שראינו במשנה.
זה מחדד את שאלתנו, מה בין "שביעית ומעשרות" לבין "עומר ביכורים ושתי הלחם"?
בית הלוי (ח"ב סימן נ)
אפילו אם היה כיבוש רבים ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל ממש לענין חיוב תרומה ומעשר ושביעית, מכל מקום היה פטור בביכורים
בית הלוי מחלק במפורש בין ביכורים לתו"מ ושביעית. מה בעצם אומר פה בית הלוי? נראה את הספרי:
ספרי פרשת עקב פיסקא טו
כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה – ואם ללמד על תחומי א"י, הרי כבר נאמר יהושע א מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת! ומה ת"ל אשר תדרוך כף רגלכם? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו – הרי הוא שלכם. או אינו אלא רשות בידם, לכבש חו"ל עד שלא יכבשו את הארץ? ת"ל וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה. שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חו"ל, אלא משתכבשו א"י – תהיו רשאים לכבש חו"ל.
הרי שכבשו חו"ל, מנין שמצוות נוהגת שם? הרי אתה דן: נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה; מה יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם – אף להלן מצוות נוהגות שם. וא"ת מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משיכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חו"ל, הוא לא עשה כן, אלא חזר וכיבש ארם נהרים וארם צובה – ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלם לא הוריש! אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?
כשעם ישראל כובש מקום בחו"ל, מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, נוהגות בו. האם גן ביכורים, עומר, ושתי הלחם ינהגו בו? בית הלוי לעיל אומר שלא. מה ההבדל?
ביכורים, עומר ושתי הלחם אלו מצוות הקשורות למקדש, ואילו שביעית ותו"מ אינן קשורות למקדש אלא לארץ.
יש חילוק בין קדושה עצמית שיש לארץ ישראל המובטחת לאברהם אבינו, שהיא קדושה עוד מהבריאה והכיבוש רק חשף את קדושתה, אל מול קדושת קניין, קדושה הנובעת מקניין שלנו, והיא יכולה לחול גם על חו"ל.
הקדושה העצמית קשורה במקדש, רק מקומות המקודשים בקדושה עצמית, קדושתם מגיעה למקדש, ולכן כל המצוות הקשורות במקדש ינהגו רק בא"י המובטחת לאבות ולא בתחומים שהתקדשו בקדושת קניין. זו גם הכוונה במשנה ממסכת כלים המובאת לעיל – "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה ביכורים…". אין פה תשובה חלקית כפי ששאלנו, יש פה תשובה מלאה מאוד! קדושתה העצמית של ארץ ישראל המובטחת היא קדושה שמגיעה למקדש עצמו, וזו משמעות התשובה "שמביאים ממנה ביכורים…", ומאותה סיבה גם לא שייך לציין בה מצוות שאינן קשורות למקדש כתו"מ ושביעית שהן נוהגות גם במקומות שהתקדשו בקדושת קניין.
נביא מדברי הרמב"ם שראינו לעיל:
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם — בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל…
הדברים קשים לקריאה! האם איזורים שעולי מצרים כבשו אינם ארץ ישראל?? ועוד קושיה, הדברים סותרים את דברי הרמב"ם עצמו במקום אחר:
רמבם יד החזקה הלכות סנהדרין פרק ד
אין סומכין זקנים בחוצה לארץ ואע"פ שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל אפילו היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ היו שניהם בארץ סומכין אותו אף על פי שאינו עם הסמוכים במקום אחד אלא שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות הואיל ושניהם בארץ וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה.
רדב"ז-וכל א"י וכו'. אע"פ שלא החזיקו בה עולי בבל אע"ג דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח ע"ש:
הרמב"ם הזה אומר "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", והרדב"ז מסביר, "אינה כא"י לענין תו"מ… לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י". כלומר, גבול עולי מצרים כן נחשב א"י לחלק מהדברים. אם כן, איך אומר הרמב"ם בהלכות בית הבחירה "אינה מן ארץ ישראל"?
נראה שאפשר להבין את הביטוי "ארץ-ישראל" בשני אופנים: א. ארץ ששמה ישראל. ב. ארצם של עם ישראל.
לעניין תו"מ אומר הרמב"ם "אינה מן ארץ ישראל" ומתכוון לומר "אינה ארצם של ישראל כי אין להם עוד קניין בה ולכן בטלה ממנה קדושת קניין", אולם לעניין סמיכה וכדומה אומר הרמב"ם "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה – שכן יש בה קדושה עצמית".
נראה עוד הלכה ברמב"ם:
רמבם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יא
יראה לי שאין הדברים אמורי' אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל
הרמב"ם אומר מסברה ("יראה לי") שמה שאמרה תורה שכהנים ולויים אינם חולקים נחלה וביזה ולא יוצאים למלחמה, כל זה חל רק בארץ ישראל המובטחת לאבות, ואילו על חו"ל שכבש מלך ישראל וקידשו בקדושת קניין – הכהנים והלויים שם חולקים בביזה ובנחלה ויוצאים למלחמה ככל ישראל (וזאת אע"פ שתו"מ אמנם הם מקבלים גם בחו"ל שכבשו ישראל כפי שאמרנו לעיל).
מעניין, הרמב"ם אומר פה מסברה, אולם בפשטות נראית הסברה ההפוכה! אם הם מקבלים תו"מ, לא מגיעה להם גם נחלה? למה מנהיגים בהם רק חצי מדיני כהונה? פתאום בחו"ל הם הופכים להיות חיילים? הרי הם מקבלים תו"מ כדי שיעבדו את ה' וילמדו תורה! מה זה משנה אם זה בארץ או בחו"ל? מה שכבשנו – שלנו גם לעניינים אלו.
אז זה כמובן מתבאר מהנקודה שהבאנו קודם: גבולות ההבטחה הקדושים בקדושה עצמית קשורים לקדושת המקדש, משא"כ קדושת קניין שכבשנו בחו"ל. עניין הנחלה והביזה שלא מקבלים הלויים והכהנים קשור לעבודת המקדש, "ה' הוא נחלתו", ולכן אם כבשו את חו"ל, הקדושה שם אינה קשורה לקדושת המקדש וממילא לעניין ביזה והנחלה יהיו הכהנים והלווים כשאר ישראל! תו"מ לעומת זאת, זה דבר שבא מלמטה למעלה, זה לא קשור לעבודתם במקדש, ולכן איפה שכבשנו – קדושת הקניין מועילה לעניין תו"מ.
דוגמה לכך נמצאת בירושלמי בביכורים: ההלכה היא שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן. הירושלמי מציג שתי הבנות, ואחת מהן: "מן הארץ אשר נתתי לכם – ולא שנטלו מעצמן". את עבר הירדן ביקשו שניים וחצי השבטים, ולא ה' נתן לנו. ולכן לא מביאים משם ביכורים, שכן מקום זה לא כלול בקדושת הארץ העצמית ולכן אינו קשור למקדש.
מפה יוצאת נקודה מעניינת: הרמב"ם מוסיף על המשנה בכלים "א"י מקודשת מכל הארצות", וכותב "כל א"י מקודשת מכל הארצות". מה עניין "כל" זה? אפשר לומר שזה בא לרבות את גבול עולי מצרים. קדושת עולי מצרים היא קדושה עצמית (היא הייתה קדושת קניין אבל קדושתם בטלה עם הגלות), ובא הרמב"ם לומר שלעניין "העומר הביכורים ושתי הלחם" הקדושה העצמית היא קובעת, משא"כ תו"מ שנעדרים מהמשנה.
מעניין, זה לחומרא ולקולא – תו"מ חייבים בכל מקום שנכבוש אך לא בגבול עולי מצרים שלא כבשנו, ואילו ביכורים חייבים בכל גבול עולי מצרים אך לא בחו"ל שכבשנו.
למעשה, גם תו"מ קשורים איכשהו למקדש. מעשר שני למשל צריך לאכול בירושלים. ננסה למצוא הבדל יסודי ומהותי יותר בין ביכורים לתו"מ:
במדרש רבה נאמר:
בראשית רבה, א, ד
ר' חייא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם – בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים.
ומבאר המהר"ל:
נצח ישראל פרק ג
וכל מצוה ומצוה מאלו שלוש מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד. שהרי מצות ביכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לביכורים (משנה ביכורים ג א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי [הוא] (היא) נעשה ביכורים, ואין צריך שיהיה לו חיבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הביכורים, שאינם ראשית, ומכל מקום אין צריך כאן קיבוץ פירות כלל, כי הביכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חיבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חיבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאות[ה] החיבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חיבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצווה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות ביכורים תחילה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה.
אומר המהר"ל רעיון עמוק, ונתרגם אותו לצורה מעשית – הביכורים הם מצד עצם קדושת הארץ, שכן בביכורים חייבים החל מהתאנה הראשונה שהופיעה על העץ, המעשרות הם מצד עבודת האדם, שכן במעשרות מתחייבים משעת מירוח התבואה, כלומר, עבודת האדם. בחלה מתחייבים כבר איש-איש בביתו, כאשר אדם עושה עיסה מקמח ומים, והמצווה הזו אינה תלויה בארץ.
ההבדל המשתקף פה בין ביכורים למעשרות מתאים מאוד לשתי בחינות הקדושה המתאימות להן: ביארנו שבביכורים מתחייבים לפי הקדושה העצמית, וזה מתאים לכך שבביכורים מתחייבים מרגע שרואים תאנה אחת על העץ, התאנה מחוברת לאדמה ולא תלויה בעבודת האדם, ממש כמו קדושת הארץ העצמית שתלויה בה ולא קשורה בכיבוש. במעשרות לעומת זאת מתחייבים רק כאשר מחברים כמה פירות או תבואה והאדם כבר עושה בהם מלאכה כלשהי, וזה מתאים לחיוב תו"מ על פי קדושת הקניין, האדם במעשיו הוא שקידש את הארץ, ועד אז האדמה לא הייתה קדושה בפני עצמה. הקדושה השלישית, חלה, מבטאת קדושה אחרת, קדושה מנותקת מהארץ לגמרי.