פרשה א – פסקה כג
דבר אחר 'כל הדברים יגעים', דברי אומנות מיגעין. ר' אליעזר בשם רבי חנינא בריה דר' אבהו הוה אמר הדין עובדא הוה באיתתא שהוליכה את בנה אצל הנחתום בקיסרין, אמרה ליה אליף ית בני אומנות, אמר לה ישב אצלי חמש שנים ואני מלמדו חמש מאות מינין בחטה. ישב אצלו חמש שנים ולמדו חמש מאות מינין בחטה. ואמר לה ישב אצלי חמש שנים אחרות ואני מלמדו אלף מינין בחטה. וכמה מינין אית בחטה, רבנן אמרי בחטי מנית, חטין דמנין. ר' אחא אמר חמש מאות מינין בחטה, מנין 'מנית'. ר' חנינא ור' יונתן תרויהון יתבון וחשבון וקומון על שתין. ועוד ר' אליעזר בשם רבי יוסי אמר עובדא הוה בהדא איתתא בקיסרין שהוליכה את בנה אצל חד פרכוניס, אמרה ליה למד את בני אומנות, אמר לה ישב אצלי ארבע שנים ואני מלמדו מאה מינין בביצה, וישב אצלו ארבע שנים ולמדו מאה מינין בביצה, אמר לה ישב עמי ארבע שנים אחרות ואני מלמדו מאה מינין אחרים בביצה. שמע רבי ואמר לא ראינו טובה מימינו.
נושאי השיעור: א. האכילה – תיקון העולם על ידי האדם. ב. ריבוי המאכלים נובע מצירופים של יסודות שונים שיש לתקן. ג. אכילה חיצונית בלבד, לשם הטעם, מורידה את האדם ממדרגתו.
פתיחה – לימוד המדרש
מדרש דומה למדרש זה מופיע באיכה רבה1, על הפסוק: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה", ונראה שהגרסה שלו מתוקנת יותר:
'ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה'. רבי אלעזר ברבי יוסי בשם ר' חנניה בריה דרבי אבהו אמר מעשה באשה אחת בקיסרין שהוליכה את בנה אצל נחתום אחד, אמרה לו למד את בני אומנות, אמר לה ימתין אצלי חמשה שנים ואני מלמדו חמש מאות מינין בחטה. כמה מינין יש בחטה, ר' אחא אמר בחטי מנית חטים דלא מנין, ורבנן אמרי חמש מאות בחטין, כמנין 'מנית'. ר' חנינא ור' יונתן הוו יתבין וחשבין להון עד שתין וקמו להון. ועוד אמר ר' אלעזר בר' יוסי מעשה באשה אחת שהוליכה את בנה אצל חד פרכוטס, אמרה לו למד את בני אומנות, אמר לה ימתין אצלי חמש שנים ואני מלמדו מאה מינין בביצה. שמע רבי ואמר לא ראינו שיש טובה בעולם. שמע ר' שמעון בן חלפתא ואמר לא שמענו שיש טובה בעולם.
מספר שאלות עולות בלימוד המדרש.
העניין המרכזי שיש לברר הוא משמעות הריבוי של מיני המאכלים. לשם מה יש צורך באלף מינים של חיטה?
עוד יש להבין, את היחס לעניין זה. במדרש באיכה רבה משמע שזה דבר טוב2, שאמר עליו רבי: "לא ראינו שיש טובה בעולם", וכאן במדרש משמע שזה דבר מייגע?!
משמעות האכילה וריבוי המאכלים
נראה, שהמדרש מעורר להבנה מעמיקה בעניין המאכלים וריבוי המינים, אך ראשית יש להקדים ביאור בעניין האכילה ומשמעותה.
בגישה לעניין זה יש הבדל מהותי בין תורת הנגלה והנסתר, הנובע מהבדלי הגישה שלהם אל העולם.
הלכות רבות עוסקות בענייני אכילה. הלכות סעודה והלכות ברכות, הלכות תרומות ומעשרות והלכות שחיטה. תורת הנגלה מקבלת כנתון את העובדה שהאדם אוכל, ומדריכה אותו כיצד להתמודד עם נתון זה: מה לאכול ומה לא לאכול, כיצד לאכול ומתי. הנגלה מגיב למציאות, ומורה את האדם כיצד לנהוג ביחס אליה.
בתורת הנסתר ישנה התייחסות אחרת. כאשר עוסקים באכילה, הרי שהשאלה היא: מדוע האדם אוכל? מדוע ברא הקב"ה את האדם כך שהוא זקוק למזון? הרי הצורך במזון הוא שעבוד גדול ביותר שהאדם משועבד לו, ויש להבין את משמעות העניין.
התשובה לשאלה זו היא, שהאכילה היא הצורה בה האדם קשור לעולם, וכך הוא מתקן אותו ומרומם אותו. האדם לוקח מן העולם, והעולם הופך להיות חלק מן האדם, וכך הדברים מִתַּקנים ומתעלים.
ללא האכילה, יווצר נתק בין האדם ובין העולם, כביכול האדם איננו חלק מן העולם. האכילה מכריחה את האדם להיקשר אל העולם ולרומם אותו.
אולם, לשם כך יכול האדם להסתפק באכילת חיטים כמות שהם, ולשם מה ברא הקב"ה את הצורך בעיבוד החיטים? בגמרא3 מובא:
אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר', במה אשה עוזרתו לאדם, אמר ליה אדם מביא חיטין – חיטין כוסס? פשתן – פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!
עיבוד החיטים ללחם והפשתן לבגד הוא דבר בעל ערך. מדוע?
על המזון לעבור תהליך של התאמה לאדם, וזוהי האומנות של עשיית המאכלים. האדם באכילתו איננו מתקן את החיטים בלבד. דברים רבים יש בעולם, והם יוצרים צירופים שונים בהתרכבם יחד.
כשם שצירופי אותיות שונים יוצרים מילים בעלות משמעות, כך צירופי המאכלים השונים יוצרים מזונות בעלי משמעות4.
דבר זה מתבאר לאור דברי חז"ל במקום נוסף5:
מהו צניעותא דספרא. אמר ר' שמעון חמשה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. אמר ר' יהודה אם אלו כלולים אלו טובים יותר מכולם, אמר ר' שמעון כך הוא למי שנכנס ויצא. אבל מי שלא נכנס ויצא, אינו כן.
משל לאדם, שדירתו היתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חיטים, ואכל החיטים כמות שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה למה. אמרו לו זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאד לחכו. אמר, וממה נעשה זה. אמרו לו מחטים. אחר כך הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו לו מחטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העדונים המענגים היוצאים מכלל ההוא.
ידיעת הכללים לבדם, ללא הידיעה כיצד הכללים מתפרטים ומתרכבים ומופיעים במציאות, היא כאכילת החיטים עצמם, בלא עיבוד ותוספות.
ידיעת הכללים מועילה למי ש"נכנס ויוצא" – לאחר הכניסה אל הפנימיות יש לצאת אל העולם המעשי, ולראות כיצד הכללים מופיעים בפרטים, בצירופיהם והרכבותיהם.
הזוה"ק מאריך בתיאור סוגי המאכלים השונים, שכן יש ערך לריבוי הסוגים השונים. עידוני העולם המופיעים במאכלים השונים הם בעלי משמעות, שכן ריבוי המאכלים הוא בעצם ריבוי של תיקונים במציאות. הצירופים השונים של מיני המזון הם צירופים שונים של דברים הקיימים בעולם, ואכילת האדם מתקנת ומרוממת אותם.
העידון שבאכילה נובע מן העובדה שהאכילה פועלת לתיקון העולם, ועל כן יש הרמוניה בין האדם ובין המאכלים.
"דברי אומנות מייגעין"
מדוע אומנות עשיית המזון מייגעת?
כפי שראינו, ריבוי המאכלים השונים נובע מריבוי הצרכים של העולם, שיש לתקנם. כאשר עשיית המאכלים באה לשם התיקון, הרי שיש לכך תכלית ואין בכך יגיעה. היגיעה נובעת, כפי שביארנו בשיעור הקודם, מעשיית דברים בצורה החיצונית בלבד, שלא לצורך התכלית המהותית שבהם.
כאשר מתייחס האדם לאוכל בצורתו החיצונית בלבד, זהו דבר מייגע, ואף מזיק.
כשם שניתן לתקן על ידי האוכל – כן ניתן גם לקלקל, כאשר הדברים נעשים בצורה חיצונית.
טעמם הטוב של המאכלים בא כדי לענג את האדם ולהתאים לו את המזון – ליצור הרמוניה בין האדם והעולם. כאשר רק הטעם חשוב, ולא המהות של המזון, אין בכך ערך. אכילה כזאת אינה פועלת תיקון אלא מורידה ומשפילה את מדרגת האדם.
משל לאדם שחשב לעצמו: הרי האוכל נועד לכך שיהיה לי טעים, אם כן – מעתה אוכל מה שטעים לי ביותר. כיון שאותו האדם אהב ביותר לאכול קרמבו, החליט שזה יהיה מאכלו היחיד. בכל עת שהרגיש רעב – אכל קרמבו עד ששבע. מה יהיה בסופו של אותו אדם? הוא יחיה עד מאה ועשרים קרמבו…
מהי טעותו של אותו אדם? מדוע לא ניתן לאכול מה שטעים בלבד?
הרעב נועד לעורר את האדם לאכול, כדי שהמזון יבנה את גופו על ידי אבות המזון השונים, הוויטמינים והמינרלים שהוא אוכל.
בחסד ה' על ברואיו, נוצר האוכל במגוון טעמים, והאכילה נעימה לאדם ומענגת אותו.
אולם, המתייחס לאכילה על פי טעמה בלבד, כביכול פועל המזון רק על הלשון ולא על בנין הגוף כולו – לא יוכל להתקיים. הרעב הוא סימן לחסר בגוף, ויש להשלים את החסר בדברים שהגוף זקוק להם. מילוי הכרס להשקטת הרעב כשלעצמו הוא אכילה שלא לצורך המטרה הנכונה, ועל כן אין הגוף נבנה מכך.
כך בצורה הטבעית, ועוד יותר מכך בצורה הרוחנית.
האכילה נועדה לקשור את העולם אל האדם, לרוממו ולתקנו. יכול האדם לקדש את אכילתו ואז שולחנו הוא כמזבח, ואכילתו כקרבן6, והחי והצומח שהוא אוכל מתעלים לדרגת "אדם".
אולם, יכול האדם להשתעבד לאכילתו ואז הוא יורד למדרגת הבהמה, שאין לה בעולמה מעבר לטעמו הערב של העשב…
עשיית האוכל בצורה הנכונה היא אומנות גדולה. בצורה הטבעית – ידיעת היסודות של המאכלים השונים ופעולתם, כיצד הם משתלבים זה בזה וכיצד יש לעבד כל אחד – זהו לימוד שדורש זמן רב. מתוך הלימוד הזה ניתן להכין מינים רבים של מאכלים.
גם בהבנה פנימית יש ערך לכך. הגמרא בנדרים7 מספרת:
ההוא גברא דיהב עבדא לחבריה לאגמוריה אלפא מיני לפדי. אגמריה תמני מאה, אזמניה לדינא לקמיה דרבי. אמר רבי אבותינו אמרו 'נשינו טובה' אנו אפילו בעינינו לא ראינו.
תרגום: אדם אחד שנתן עבד לחבירו, שילמד אותו אלף מיני לפתן מתאנים. לימד אותו שמונה מאות, הזמין אותו לדין לפני רבי. אמר רבי: אבותינו אמרו 'נשינו טובה', אנו אפילו בעינינו לא ראינו.
גמרא זו מתבארת בתורת החסידות8 כך:
כתוב: 'האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו', היינו: ישנם אלף מיני ייחודים, שמנה מאות מהם יש כוח ביד צדיקים לייחד, ואילו שאר המאתים, לא ניתנים להשגה אלא 'לנוטרים את פריו', היינו: נוטרי ברית כאלה שאין עליהם שום פגם מנעוריהם ועד עכשיו…
וזהו שאומרים לנו כאן חז"ל: אדם זה רצה להשיג כל האלף ייחודים, ומכיון שלא השיג אלא שמנה מאות בא אצל רבי – הנקרא "רבינו הקדוש" על שלא הניח ידו למטה מאבנטו, והיה מנוטרי ברית מנעוריו, ורצה שהוא ילמדהו את שאר מאתיים הייחודים.
לימוד אומנות הכנת המאכלים הוא לימוד היסודות, בפשט – היסודות הטבעיים והתזונתיים של המאכלים, ובעומק – היסודות הרוחניים, היחודים והתיקונים שאכילת המזון פועלת בעולם. מתוך ידיעה זו ניתן להרכיב מזונות שונים וצירופים שונים, וריבוי המאכלים נובע מריבוי ההרכבות שניתן להרכיב מן היסודות.
לדבר זה יש ערך, כאשר הוא נובע מן ההבנה המהותית, ולא כאשר ריבוי המזונות נועד לצורך הטעם בלבד, שזהו דבר מייגע9.
1 פרשה ג', ו'
2 סיום המדרש: "שמע רבי ואמר לא ראינו שיש טובה בעולם" עולה על הפסוק הנדרש: "נשיתי טובה". אבותינו שכחו, עם צרות החורבן, את הטובה שהיתה להם, אך אנו כלל לא זכינו לראות טובה זו, המופיעה בריבוי המינים של חיטה.
3 יבמות ס"ג ע"א.
4 נאמר (דברים ח', ג') "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". בתורת החסידות מבארים, כי האדם חי ממוצא פי ה' שבלחם, מן האותיות הרוחניות המחיות את המזון הגשמי. הגוף ניזון מגוף המאכל, והנשמה מן האותיות שבמאכל.
5 הקדמה לסיפרא דצניעותא, זוה"ק ח"ב קע"ו ע"א בתרגום.
6 עיין מסילת ישרים פכ"ו.
7 נ' ע"ב.
8 מופיע בספר "ביאורי החסידות לש"ס".
9 יש להוסיף שהמדרש מזכיר חטה וביצים, מן הצומח ומן החי, שכן שתי מדרגות של ברואים אלו יכול האדם לתקן באכילתו.
בהרחבת הדברים יש לומר, שהחטה מיוחדת בכך שהיא בונה את דעתו של האדם. זהו מזון מיוחד שיש בו כוח רוחני של בניין הדעת (עי' ברכות מ' ע"א).כל מאכל, בונה חלק מן האדם, בגופו או בשלמותו הרוחנית, ומכאן חשיבותם של המאכלים השונים. גוף האדם ניזון מן החומר שבמאכל, והנשמה מן היסוד הרוחני, מ"מוצא פי ה'" שבמאכל. בחיטה מצאנו ריבוי מיוחד של מינים וצירופים, שכן אכילתה פועלת על דעתו של האדם, ועל כן זהו מזון מיוחד שיש ערך לכל צורה בה הוא מופיע בעולם.