פרשה א – פסקה כו
דבר אחר "כל הדברים יגעים", אפילו דברי תורה מיגעין את האדם. בתחלה אדם נכנס ללמוד תורה והן מטהרין לו את הטמא ומטמאין את הטהור, והוא אינו יודע שכל מה שהן מתישין בהן כחו סוף שהוא מוציא קלות וחמורות וגזרות שוות וטומאה וטהרה ואיסור והיתר.
פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כל הדברים יגעים", אפילו דברי תורה מיגעין את האדם. הכיצד, בתחלה אדם נכנס ללמוד תורה, והן – החכמים – מטהרין לו את הטמא ומטמאין את הטהור, דברים שחשב שהם טמאים – מלמדים אותו שהם טהורים ולהיפך, והוא אינו יודע שכל מה שהן מתישין בהן כחו, מתוך שלומד ואינו מבין, והוא מתייגע לעמוד על אמיתתם של דברי התורה – סוף שהוא מוציא קלות וחמורות וגזרות שוות וטומאה וטהרה ואיסור והיתר, היגיעה והתשישות שבתחילה מביאות לכך שהוא זוכה לעמוד על דברי תורה ולהבינם לאמיתתם.
נושאי השיעור: א. העולם הרוחני סותר, בשלב ראשון, את העולם החומרי. ב. עולם הערכים וצורת החשיבה של תורה מנוגדות למצוי בעולם. ג. הנכנס לעולמה של תורה זוכה לעמוד על צורת החשיבה התורנית, המתבטאת בי"ג מדות. ד. התורה נותנת לאדם יכולת להבדיל בין דברים שונים בעולם.
המדרש מתאר שני שלבים העוברים על הנכנס ללימוד תורה. בשלב הראשון דברי התורה מייגעין אותו, ובשלב השני הוא זוכה להבין את דברי התורה, דרכי לימודה והלכותיה.
נעמוד על משמעות הדברים ובתוך כך יתבארו שאלות העולות בלימוד המדרש.
דברי תורה מייגעים
המהר"ל בכמה מקומות עומד על ענין היגיעה בלימוד תורה. כך הוא מבאר את דברי הגמ'1:
עד אברהם לא היה זקנה… אתא אברהם, בעא רחמי (ביקש רחמים) והוה זקנה, שנאמר: 'ואברהם זקן בא בימים'.
מבאר המהר"ל2:
עד אברהם לא הוי זקנה וכו'. דבר זה ביארנו, פירוש כי הזקן יש בו השכל והחכמה שהרי כן אמרו אין זקן אלא שקנה חכמה כי לעת זקנתו נחלשו כוחות הגופניים ומתגברים כוחות השכליים, וכן אמרו: תורה נקראת תושיה שהיא מתשת כוחו של אדם, כי בהתגבר השכלי מתיש כוחו של אדם הגופני וכמו שהוא מבואר למעלה גבי עובדא דריש לקיש, ולפיכך עד אברהם, שהיה הדור חסר חכמה, שלא היו מכירים בוראם באותה שעה והיה חסר השכל בעולם ולכך לא היה זקנה, הוא הסתלקות כוחות הגוף, אבל אברהם היה עושה שהיה מקבל העולם מעלת השכל ועם זה הוא הזקנה. אף כי לא היה כל העולם חכמים ונבונים אין זה כלום, סוף סוף היה אל העולם מעלת השכל אשר השכל מתנגד אל כוחות הגוף. לכך מן אברהם ואילך שהיה שכל בעולם היה נוהג זקנה בעולם, והבן הדברים האלו מאוד. ולכך אמר בעי רחמי והוי זקנה כי מדה עליונה היא מאוד.
התורה – השכל האלוקי – סותרת את העולם החומרי, ועל כן המפגש ביניהם מחליש את החומר, את הגוף.
בשלב הראשון, כשאדם נכנס אל עולם הרוח, דרושה שבירה של כוחות הגוף. הדרכים שהתורה נקנית בהם כוללות גם: "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ"3, שכן אי אפשר לקנות תורה בלא התשת כוחות הגוף החומריים. על כן דברי תורה מייגעים.
עניין נוסף המייגע את הנכנס לתורה הוא הפער בין החשיבה שהיה רגיל בה ובין החשיבה התורנית. מקור לכך נמצא בשו"ת מהר"י וייל4:
ואם תשמע לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין, דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם. ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אלא אם כן שיודעין מי ישב עמהם. ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתים, אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו'
התפיסה הרגילה שיש לאדם בכל ענין, היא הפוכה מתפיסת התורה. התורה היא אלוקית, עמוקה וכוללת יסודות רוחניים, ועל כן בשלב הראשון נראה ללומד, שסברות התורה אינן הגיוניות. התפיסה החומרית המצויה היא הפוכה מתפיסתה של תורה5.
על כן הנכנס לתורה – מתייגע בראשית דרכו, שכן אין הוא רגיל לסברות ולהלך המחשבה התורנית.
היפוך סולם הערכים
"אדם נכנס ללמוד תורה, והן מטהרין לו את הטמא ומטמאין את הטהור".
מצוי הדבר, שבשלב הראשון של כניסת האדם לדברי תורה, הוא מתייחס בביטול ובריחוק לכל עולמו הקודם. כל מה שעשה קודם לתורה – פסול בעיניו. זהו "מטמאין את הטהור" – אף דברים טובים שעשה לפני כן – הוא מתרחק מהם, שכן כל מה שקשור לעולם שחי בו קודם שנכנס לתורה – נראה לו "טמא".
מצוי הדבר, שבעלי תשובה מרגישים צורך לעשות שינוי מוחלט בחייהם – במקום העבודה, במקום המגורים, בצורת הלבוש, בהשקפה הפוליטית וכדומה. כל מה שהיה קודם לכן – פסול, אף שגם קודם לכן ודאי היו בידו דברים טובים.
ההבחנה הדקה, בין דברים שיש לזנוח ובין דברים שיש לחזק ולטפח, היא קשה, ודורשת כניסה לתוך עולמה של תורה. בשלב הראשון אין הבחנה כזו.
אף ההיפך הוא הנכון – "מטהרים את הטמא". דברים שאדם הרחיק – הופכים לטובים בעיניו.
סולם הערכים כולו מתהפך, והמציאות שהאדם היה חי בה נשברת. האור של התורה שובר, בשלב הראשון, את הכלי שאיננו מסוגל להכילו, את המוסכמות שהאדם היה רגיל אליהן עד עתה.
זהו שלב מתיש – אין לאדם נקודת אחיזה, כל המציאות מתהפכת למולו, והוא חש בלבול וטשטוש.
עם כניסתו לתוך התורה, יכול הוא לעשות סדר בסולם הערכים שלו, להגדיר מחדש מה טוב ומה רע, ולבנות כלי חדש ומתוקן על הריסות הכלי השבור, אך הכניסה לתורה דורשת שבירה של הכלי הקודם, של עולם הערכים הקודם של האדם.
תוצאות הכניסה אל עולמה של תורה
המדרש מביא ארבעה עניינים שזוכה להם האדם בשלב השני של הכניסה אל התורה: א. קלות וחמורות. ב. גזרות שוות6. ג. טומאה וטהרה. ד. איסור והיתר.
ננסה להעמיק במשמעות הדברים.
א. קל וחומר וגזרה שוה
המידות שהתורה נדרשת בהן עוסקות בקישור בין פרשיות שונות ובין דינים שונים. התורה כולה – יחידה אחת היא, ועל כן דברים שנאמרו במקום אחד – שייכים גם למקומות אחרים. המידות הן הדרך לדרוש את התורה, וללמוד דינים חדשים על פי הדינים הקיימים בשאר התורה.
המידות שהתורה נדרשת בהן, על פי המדרש, הן "שכל של תורה", הן הדרך בה אנו מוציאים הדרכות, הלכות ואמונות מן התורה.
מידת קל וחומר עוסקת בשני עניינים, העומדים על אותו סולם. העניין האחד קל מחברו, ואנו מבקשים להעביר דינים מעניין אחד לחברו. מידת קל וחומר נוגעת בצד החיצוני של המציאות, בהרגשת האדם – האם זה חמור לי (דין), או קל לי (רחמים). מה שאסרה תורה לעשות – הוא חמור, ומה שהתירה – הוא קל.
גזירה שוה היא מידה הפוכה בעיקרה. היא מקשרת שני נושאים שאין כל קשר ודמיון ביניהם כלפי חוץ. אין הם עומדים על אותו סולם, וכלל אינם נוגעים זה לזה. רק בעומק הרעיוני ניתן למצוא קשר פנימי בין הפרשיות, המתבטא בכך שיש בהן מילה משותפת. המילה המשותפת מלמדת שניתן להשוות בין הפרשיות, משום העומק המשותף להן.
נראה, שניתן לדרוש על שתי המידות האלה את המשך הפסוק בקהלת: "לא תשבע עין לראות ולא תמלא אֹזן משמֹע".
"לא תשבע עין לראות" – זה קל וחומר, שניתן לראות אותו בעין, שכן הוא עוסק בצד הגלוי.
"לא תמלא אֹזן משמֹע" – זה גזרה שוה, שלא ניתן לראותה, אלא לשמוע עליה, שכן היא עוסקת בעומק רוחני פנימי7.
במדרש אומרים חז"ל, שכשאדם מתגבר על השלב הראשון, ועובר לשלב בו הוא מתחבר ומתקשר לדברי תורה, הרי שהוא מקבל "שכל של תורה", הוא לומד את המידות בהן נדרשת התורה – את ההגיון וצורת החשיבה התורנית. הוא לומד כיצד לקשור בין נושאים – כאשר הם דומים זה לזה, או כאשר הקשר הוא פנימי ועמוק.
אין הוא קונה רק את ידיעת ההלכות, אלא את הדרך להגיע אליהן. הוא בונה בעצמו בנין חדש, לאחר ששבר את דרך הסתכלותו הראשונית, ואז הוא והתורה הופכים לאחד. התורה מדברת אליו, והוא יודע לראות ולהקשיב בצורה נכונה.
הוא זוכה למידת קל וחומר – לכך שהרגשתו מהו קל ומהו חמור היא נכונה, ואף למידת גזירה שוה – ליכולת הקשבה לפרשיות התורה, ולכך שהתורה מדריכה אותו בחייו.
ב. טומאה וטהרה, איסור והיתר
דיני טומאה וטהרה ואיסור והיתר הם דינים העוסקים בהבדלה – בין טמא לטהור ובין אסור למותר. הנכנס לעומקה של תורה לומד להבדיל בין דברים שעלולים להיראות דומים כלפי חוץ. שתי צורות מובאות במדרש להבדלה זו.
טומאה וטהרה:
חז"ל דורשים8:
'דעת' – זה סדר טהרות.
ובמקום נוסף9:
'יראת ה' טהורה' – זה סדר טהרות, שמפריש בין טומאה לטהרה.
ובירושלמי אמרו10, בטעם קביעת הבדלה בברכת "חונן הדעת":
אם אין דיעה – הבדלה מנין?
הדעת נותנת כח להבדיל בין דברים הקיימים בעולם, ולדעת אם הם טובים או רעים. אף הבדלים שאינם נראים כלפי חוץ, כטומאה וטהרה, מתגלים על ידי הדעת. כניסה לתוך עולמה של תורה נותנת לאדם יכולת לדעת מה טוב ומה רע, מה טמא ומה טהור, מה נכון ומה איננו נכון.
איסור והיתר:
בעל התניא מבאר11, שכאשר אדם אוכל דברים המותרים באכילה, והוא אוכלם לתאוה ולא לשם שמים, הרי שהוא נמשך אחר הנפש הבהמית שבו, והוא נכלל ברע,
עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'…
ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם 'איסור', מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא – אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'…
איסור הוא לשון דבר אסור – קשור, והיתר הוא דבר מותר, שאיננו קשור. דברי איסור אסורים וקשורים בידי כוחות הרע, ולא ניתן להעלותם לטוב, ואילו דברי היתר הם מותרים ומשוחררים ממאסר הרע, ועל כן, על ידי תורה, תפילה ותשובה ניתן להעלותם ולרוממם להיות חלק מעבודת ה'. באכילתו משתמש האדם בעולם והופך אותו לחלק מהווייתו, ובכך מרומם את העולם – דבר חומרי הופך לחלק מהאדם המשתמש בכוחו לעבודת ה' וללימוד תורה.
אולם – ישנם דברים, כמאכלות אסורות, שלא ניתן להעלותם, ואין הם הופכים לתורה ולתפילה, שכן הם קשורים אל כוחות הרע שבעולם.
כאשר אדם זוכה להבין "איסור והיתר", הרי שהוא זוכה להבחין בענייני העולם – מה ניתן וראוי להעלותו ולרוממו, ועל כן ראוי להתקשר אליו, וממה יש להתרחק, שכן אי אפשר לרומם אותו.
דברים שאדם שומע ורואה, מציאויות שאדם נפגש איתן, דרכי הנהגה וכדומה – יש שראוי לקחת מהם, ויש שצריך להתרחק מהם. התורה נותנת לאדם יכולת להבחין בין הדברים – בין איסור להיתר.
הכניסה אל התורה נותנת לאדם יכולת הבדלה בשני תחומים – מצד העולם, מה טוב ומה רע, מה טמא ומה טהור, ומצד האדם, למה ראוי להתקשר וממה יש להתרחק.
כוחה של תורה הוא בנתינתה לאדם יכולת התבוננות על העולם והבחנה בין טוב לרע, בין אסור למותר. כדי להגיע לכך יש לעבור את השלב הראשוני, של יגיעה הנובעת מן הסתירה שבין העולם הרוחני והעולם החומרי, ומן השבירה המתרחשת בעולמו הקודם של האדם.
1 בבא מציעא פ"ז ע"א.
2 חידושי אגדות ח"ג עמ' נ'-נ"א.
3 אבות פ"ו מ"ה.
4 סי' קמ"ו, ועי' בסמ"ע סי' ג' ס"ק י"ג שמביאו, וכן בספר "חפץ חיים", כלל ו' אות ח' בהג"ה שמביא ענין זה ובעוד אחרונים.
5 דוגמא לדבר. שני בני אדם קידשו נשים. ראובן אמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בחוב של מליון דולר שאת חייבת לי, ואני מוחל לך על החוב". שמעון אומר: "הרי את מקודשת לי בהנאה שיש לך מכך שדחיתי את הפרעון ביום אחד". התפיסה הרגילה תאמר, שקדושיו של ראובן תופסים ובשל שמעון יש מקום לדון. הגמרא אומרת הפוך (קדושין ו' ע"ב). "המקדש במלוה אינה מקודשת. בהנאת מלוה מקודשת". הסברות שעל פיהן נקבעים דיני הקידושין ושאר דיני תורה אינן סברות הדיוטיות, ואדם שאינו רגיל להלך החשיבה התורני אינו יכול לעמוד עליהן.
6 לכאורה יש לשאול, הרי "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (פסחים ס"ו ע"ו)?! נראה, שהמדרש הולך בשיטת הירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) שכתב: "ר' יוסה בי ר' בון בשם רבי בא בר ממל, אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו", ואף הרמב"ם הולך בשיטת הירושלמי, שכן כתב (הל' ממרים פ"ב ה"א): "בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם', אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך", ולא חילק בין גזירה שוה לשאר המידות. ועי' במבוא לספר מצוה ברה (מהדו"ב עמ' כ"ד-כ"ה) בעניין זה.
7 הרב הנזיר מגדיר את י"ג מדות כ"הגיון שמעי", שכן זהו הגיון פנימי הדורש הקשבה מיוחדת לדברי תורה.
8 שבת ל"א ע"א.
9 מדרש תהילים, י"ט.
10 ברכות פ"ה ה"ב.
11 פרק ז'-ח'.
שלום וברכה
איך מתאים הנ"ל עם זה שאדם הראשון היה השלם מכל אדם בכל דבר ? כאריכות מאמרי חז"ל ובפרט ע"פ הנסתר שהוא בח' חיה וכו'
א"כ הרי בטח חכמה גם היה לו !
(והלאו שדורות אח"ז שכחו וכו' הרי אברהם החזיר עטרה ליושנה כאריכות הרמב"ם ע"ז)
תודה מראש