פרשה א – פסקה כז
'לא תשבע עין וגו". אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה לא לחנם ראו, אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות. ואם תאמר שראו, כבר נאמר: 'עין לא ראתה אלהים זולתך וגו", ואם תאמר שלא ראו, כבר ראו מקצת, שנאמר: 'כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'. כיצד ראו, ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח, ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו. אמר ר' שמעון בן חלפתא כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה לבעלי תשובה ראו, אבל מי שלא טעם חטא מימיו, 'עין לא ראתה וגו".
פירוש המדרש
"לא תשבע עין לראות", אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה, לא לחנם ראו – לא הגיעו לכך בחינם, ללא עמל ויגיעה, אלא על ידי שהיו הוגין בתורה ועושין מצוות וצדקות – לכן זכו לראות במראות הנבואה את הטוב הצפון לישראל. ואם תאמר שראו, שזכו לראות את כל השכר הצפון לישראל בצורה ברורה, כבר נאמר (ישעיה ס"ד, ג'): "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", ומכאן שלא ניתן לראות את השכר המחכה לישראל בעתיד. ואם תאמר שלא ראו כלל, ולא נתגלה להם כלל השכר העתיד לישראל – כבר ראו מקצת, שנאמר (עמוס ג', ז'): "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים", ומכאן שה' מגלה ומראה לנביאים דברים העתידים. אלא ודאי ראו הנביאים את השכר העתיד לישראל, אך לא את כולו. כיצד ראו, ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח, כאדם המציץ מסדק שבפתח, ורואה מעט מן הנעשה בבית, כך ראו הנביאים מקצת השכר. ר' לוי אמר ראו מקצת מן השכר, ומתן שכרן המלא לא ראו. בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תק"ח) מובא: "סעודה ראו ומתן שכר לא ראו", שראו את הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא1, אך לא ראו את מתן השכר בצורה מלאה. ועי' בדברינו בשיעור בביאור העניין. אמר ר' שמעון בן חלפתא, כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה – לבעלי תשובה ראו, ששכרם של בעלי תשובה הוא ביכולת הקליטה של הנביאים, אבל מי שלא טעם חטא מימיו – "עין לא ראתה אלהים זולתך", ששכרו של מי שלא טעם חטא מימיו הוא עליון ביותר, ואין בכח הנביאים לראותו.
נושאי השיעור: א. השכר שלעתיד לבוא מלמד על העיקר והטפל בעולם הזה. ב. אין ביכולת האדם לקלוט את האור האלוקי עצמו. ג. שתי דרכי צמצום – סדק ומשל. ד. צדיקים ובעלי תשובה – שתי בחינות משלימות.
מדרש דומה, בשינויים חשובים, מופיע בילקוט שמעוני2, על הפסוק3: "עין לא ראתה אלקים זולתך":
אמר רבי אחא כל הברכות והטובות והנחמות שראו הנביאים לא לחנם הרשם הקב"ה לפרסמן, אלא כדי שייגעו ישראל בתורה ויקבלו שכר. שמא תאמר כולו ראו, תלמוד לומר 'עין לא ראתה אלהים זולתך', ואי אפשר לומר שלא ראו אלא מקצת, דכתיב 'כי לא יעשה ה' אלהים דבר וגו". וכיצד ראו, רבי ברכיה אמר כמין סדקא דחבית, ר' חייא אמר כסידקו של פתח, ורבי אמר סעודה ראו ומתן שכר לא ראו, ר' יוסי אמר לא סעודה ולא מתן שכר ראו.
"לא לחינם ראו"
שני שינויים עיקריים יש בין המדרשים.
א. במדרש אצלנו מובא: "לא לחינם ראו, אלא על ידי שהיו הוגים ועושין מצוות וצדקות" – הנביאים זכו לראות, מפני שהם, הנביאים, עשו מצוות.
בילקוט מובא: "לא לחינם הרשה הכתוב לפרסמן, אלא כדי שייגעו ישראל בתורה ויקבלו שכר" – הנביאים הורשו לפרסם את השכר העתיד כדי שישראל יתיגעו בתורה.
הגירסא אצלנו, יתכן שהיא מובאת כהמשך למדרש הקודם, העוסק ביגיעה בתורה, ובחכמה שזוכה לה היגע בתורה. כאן מובאת מעלה נוספת – היגע בתורה זוכה למבט נבואי על העולם. בהמשך לחכמה שהוא זוכה לה, הוא זוכה גם לנבואה.
גירסת הילקוט תתבאר על פי דברי הרמב"ם4:
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.
אנו מצפים לימות המשיח, משום שאז יתגבר העולם על הצרכים והטרדות הקיימים בעולם הזה ומבטלים את האדם מתורה ומעבודת ה'.
פרסום השכר העתיד על ידי הנביאים, הוא כדי שנראה כיצד יראה העולם בעתיד, בלא הפרעות, ומתוך כך נקבל מבט נכון על העולם כבר כעת – מה חשוב ומה איננו חשוב, מה עיקר ומה טפל.
למשל: בתיאור ימות המשיח לא תופסים הממון והפרנסה מקום עיקרי. לעתיד לבוא לא יהיה ערך לדברים אלה. מכאן אנו מבינים, כי גם כיום לימוד התורה חשוב ומרכזי יותר מן העיסוק בפרנסה. על כן, אף שכיום לא ניתן לוותר על הפרנסה ויש לעסוק בכך, חשוב לדעת את מקומה הנכון, ומתוך כך להקדיש זמן וכוחות לדברים חשובים באמת – כלימוד תורה ועבודת ה'.
הנביאים מגלים לעינינו מה מהוה חלק מהותי ובלתי נפרד מן המציאות – ועל כן יישאר קיים ומרכזי גם לעתיד, ומה טפל למציאות ועל כן לא יהיה בעתיד, עם כל חשיבותו ומרכזיותו של דבר זה בעולם הזה.
"כיצד ראו"
ב. הבדל נוסף בין המדרשים הוא בתשובות לשאלה "כיצד ראו"? אצלנו מובאות שתי תשובות, ובילקוט שמעוני מופיעות ארבע תשובות.
המדרש מעלה יסוד חשוב ביחס לראיה. יכולת הראיה של האדם היא מצומצמת ביותר. אפילו להסתכל בשמש בצורה ישירה אין הוא יכול. רק אור מצומצם יכול להיקלט על ידי העיניים.
את האור כפי שהוא באמת – אור שגנז הקב"ה לצדיקים – אין בידינו כלים לראות.
כך הוא באור הפיזי, וכך באור הרוחני: אין כח ביד האדם לקלוט את האור הרוחני כשלעצמו, אלא יש לצמצמו ולהתאימו לכלי הקיבול של האדם.
על כן שואל המדרש: "כיצד ראו"? – הן השכר הניתן לישראל מקורו בעולם רוחני עליון שאין בידי האדם לראותו, וכיצד, אם כן, ראוהו הנביאים?
שתי התשובות הראשונות בילקוט לשאלה זו, הולכות בכיוון דומה: האור נסתר מעיני הנביאים, והם רואים דרך סדק צר, המעביר מעט מן האור – ואותו יכול הנביא לקלוט.
חז"ל משתמשים בדימוי הסדק במקום נוסף5:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית – לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר 'כי לא יראני האדם וחי'.
אור גדול מצטמצם על-ידי מסך המסתירו ונותר סדק קטן – שבפניו ניתן לעמוד.
מהו ההבדל בין סדק של חבית ובין סדק של פתח?
חבית מעיקרה היא שלמה, והסדק הוא דבר חריג בה, ואילו סדק בפתח הוא חלק מן הסדר – הפתח נועד להיפתח ולהיסגר, והסדק אינו חריג.
האומר שהנביאים ראו דרך סדק של חבית, מבין כי בסדר המציאות הרגיל לא ניתן לראות בעולמות העליונים, ופעמים שיש חריגה מן הסדר – ונוצר סדק דרכו חודר האור האלוקי לעינינו.
הרב קוק מבאר דבר זה6:
כל חלק גלוי שאינו מוכר כראוי, בין מן התורה, בין מן העולם, הוא כמו מסך מבדיל שמסתיר את האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפיה פנימית בהירה.
ובחק זה נעוצה היא החובה של השקידה התדירית, להרבות תורה וחכמה.
בתור יוצא מן הכלל, יש שאיזה סדק מתהוה בכותלי המערה, הסותמת את האורה העליונה, והאור החבוי מתנוצץ פתאום, שלא על פי הדרך המודרג של הידיעות הגלויות. נסים כאלה צריכים לקבל בשמחה, אבל אין סומכין על הנס.
והסדר התדירי הוא לבא מן הגלוי אל הנסתר, מהפרטים אל הכלל.
הסדק איננו חלק מסדר המציאות, אלא הוא כנס.
לעומת זאת, המבין כי הדימוי הוא לסדק של פתח, מבין כי הסדק הוא חלק מהסדר. הקב"ה צמצם את אורו והשאיר פתח קטן דרכו הנביאים יכולים לקלוט את האור האלוקי. יתכן שזוהי כוונת המדרש: "הרשם הכתוב לפרסמן" – ה' נתן מקום ורשות לראות את הדברים על פי כלי הקיבול של האדם.
שתי הדעות הבאות בילקוט, עוסקות בעניין הסעודה.
נראה, שכאן עומד המדרש על צורה אחרת שבה ניתן לקלוט את המושגים העליונים – המשל.
"סעודה ראו, ומתן שכר לא ראו". הקב"ה הראה להם את מתן השכר לפי עולם המושגים שלהם. "סעודה" זהו דבר שהאדם יכול להבין ולהכיל, ועל כן הראה ה' להם את השכר בדמות סעודה – על כל פרטיה, שור הבר ולויתן וכדומה, כשכל דבר מרמז ומהוה משל לעניין רוחני אחר.
ר' יוסי אומר, שאף סעודה לא ראו. העולם הרוחני, מתן השכר, כל כך רחוק מעולם המושגים שלנו, שלא ניתן למצוא דבר שיהווה משל לכך. אין בעולם המושגים של האדם דבר שדומה מבחינה כל שהיא לשכר הרוחני העליון7.
סדק ומשל – שתי צורות צמצום
במדרש אצלנו מובאות שתי הדעות באופן כללי, ונראה שמכוונים הדברים לשתי צורות של צמצום האור האלוקי.
הצורה האחת היא סדק8 – הקב"ה הסתיר את אורו, והשאיר סדק צר דרכו עובר אור מועט וקטן שיכול האדם להכילו.
הצורה השניה היא התלבשות – האור האלוקי אינו מופיע בעולם כפי שהוא, אלא כשהוא מלובש בלבושים. האדם פוגש בלבושים וכך הוא יכול להכיל את האור.
משל הוא צורה בה האור האלוקי מתלבש בלבושים של העולם הזה, במושגים אותם האדם מכיר ודרכם הוא קולט את האור האלוקי.
בעלי תשובה וצדיקים גמורים
בסיום המדרש מובא:
אמר ר' שמעון בן חלפתא כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה לבעלי תשובה ראו, אבל מי שלא טעם חטא מימיו, 'עין לא ראתה וגו".
בגמרא מובא עניין זה כמחלוקת9:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – 'עין לא ראתה אלהים זולתך'. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'. לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך, מאי רחוק – שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב – שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא.
נראה, שכמחלוקות רבות בענייני אמונה והשקפת עולם, אף מחלוקת זו איננה גמורה, שכל צד חושב שדבריו בלבד נכונים, אלא אדרבה, יש שתי בחינות, וכל צד במחלוקת מדגיש בחינה אחרת.
מצד אחד, בעלי תשובה עומדים במעמד עליון יותר, שכן חייהם, שהיה בהם חטא, נותנים בהם כוחות שאין לצדיקים גמורים. המפגש עם החיים עלול להפיל את האדם בחטא, עד שאמר שלמה10: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אולם, כשם שהחטא טבעי לאדם – כך התשובה טבעית לאדם, והיא מרוממת את האדם מן הירידות שירד. על כן בעלי תשובה עליונים יותר, שכן הם מעלים אל הקודש את הרכוש הרב שרכשו במקומות הנמוכים אליהם נפלו, דבר שצדיקים גמורים אינם יכולים לעשות.
מצד שני, מובן שמי שלא טעם טעם חטא מימיו – הרי הוא במדרגה עליונה ביותר, שמי שנפגש עם החטא – איננו יכול להגיע אליה.
יש מי שנברא משורש נשמתו להיות צדיק גמור. אין הוא עוסק בענייני העולם וכולו נתון בקודש ובעולמות רוחניים.
ויש מי שנברא משורש נשמתו להיות בעל תשובה. הוא נפגש עם החיים ועם עולם החומר, וממילא עם החטא. משזיכהו הקב"ה לשוב בתשובה, הוא מרומם את הפינות הרחוקות שהגיע אליהם.
בכל יום בתפילה אנו מתפללים: "ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עוון". אל לו לאדם ליפול מלכתחילה כדי להיות בעל תשובה. אולם משנפל – עליו לדעת כי ביכולתו לתקן דברים חשובים שאין ביכולת הצדיקים הגמורים לתקנם.
ניתן להוסיף עוד, כי לכל צדיק גמור יש חלקים בהם הוא עצמו בעל תשובה11:
כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אף על פי שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה.
וכשם שמועילים לעולם כולו בעליית המדות והמחשבות הגדולות, כך יותר מועילים ומטיבים לעולם על ידי העלאתן של המדות והמחשבות הקטנות, כשעולות לאורה גדולה.
ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה. והיא התשובה הגמורה, שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה.
אף צדיק גמור עולה ומתעלה. דברי רשות (כאכילה, למשל) שהתיר לעצמו – הוא מתעלה ופורש אף מהם, ויש בו בחינה של בעל תשובה.
אף בבעל תשובה יש בחינה של צדיק גמור. לאחר שהתרחק מן החטא, ובנה לעצמו עולם שלם בו הוא חי – שוב אינו עלול לחטא ולנפילה, ומבחינה זו הוא צדיק גמור.
נמצא, שאין אלו שתי בחינות סותרות, אלא שכל צד מדגיש את אחת הבחינות מתוך התמונה השלמה.
1 עי' באבות (פ"ג מי"ט): "והכל מתוקן לסעודה", ובמדרש תהלים (י"ח, כ"ה): "חייכם בניי שאריסטוון גדול מתוקן לכם לעתיד לבא מסעודת לויתן, ומבהמת זיז שדי", וברמב"ם הל' תשובה (פ"ח ה"ד): "וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה".
2 ישעיה רמז תק"ח.
3 ישעיה ס"ג, ג'.
4 הלכות מלכים פי"ב ה"ד-ה'.
5 מגילה י"ט ע"ב.
6 אורות הקודש ח"א, עמ' ל"ח.
7 דעה זו מבארת את השאלה: "כיצד ראו?", הרי אלו דברים עליונים ורחוקים מהשגתו של האדם, וכיצד השיגו זאת הנביאים?! ותשובתו של ר' יוסי – אכן הנביאים לא ראו כלל!
8 עי' בכתבי האר"י שער מאמרי רשב"י, עמ' קל"ג.
9 ברכות ל"ד ע"ב, וכן בילקוט שמעוני ישעיה רמז ת"צ.
10 קהלת ז', כ'.
11 אורות הקודש ח"ג, עמ' רס"ב.