פרשה א – פסקה לו1
‘דברתי אני עם לבי’. הלב רואה, שנאמר: ‘ולבי ראה הרבה’. הלב שומע, שנאמר: ‘ונתת לעבדך לב שומע’. הלב מדבר, שנאמר: ‘דברתי אני עם לבי’. הלב הולך, שנאמר: ‘לא לבי הלך’. הלב נופל, שנאמר: ‘אל יפול לב אדם עליו’. הלב עומד, שנאמר: ‘היעמד לבך’.
פירוש המדרש
“דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת”. המדרש דורש שמקור התכונות שבאדם הוא בלב, וביניהן הראיה והדיבור, כפי שנלמד מן הפסוק ומופיע בהמשך.
הלב רואה, שנאמר: “ולבי ראה הרבה חכמה ודעת”.
הלב שומע, שנאמר בבקשת שלמה מה’ את החכמה (מלכים א’ ג’, ט’): “וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה”.
הלב מדבר, שנאמר: “ודברתי אני עם לבי לאמר”.
הלב הולך, שנאמר בדברי אלישע אל גיחזי, לאחר שלקח מנעמן את מתנתו (מלכים ב’ ה’, כ”ו): “וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת”.
הלב נופל, שנאמר (שמואל א’ י”ז, ל”ב): “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה”.
הלב עומד, שנאמר (יחזקאל כ”ב, י”ד): “הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי”.
נושאי השיעור: א. הלב מרכז החיים. ב. החושים הקולטים רשמים מן החוץ – מוציאים אל הפועל את הגנוז בנשמה. ג. הדיבור – מהות האדם וחיותו. ד. הליכה – תוצאת הדינמיקה והשינויים. ה. ביאור המושג “אליבא דהלכתא”. ו. משמעות הנפילה והעמידה.
פתיחה – לימוד המדרש
במדרש מובאות עשרות תכונות שהמדרש תולה אותן בלב, ולומד כל אחת מפסוקים. האם עניינו של המדרש הוא ללמדנו עד כמה הלב מרכזי באדם? יכול היה המדרש לומר זאת במשפט אחד. מהו הצורך בריבוי הדוגמאות ובהוכחתם מפסוקים?
נראה, אם כן, שבלימוד מדרש זה יש לעסוק בשני עניינים עיקריים.
א. הבנת הפירוט הרב המופיע במדרש.
ב. מתוך הפרטים – הבנת עניינו של הלב באופן כללי, ומקומו באדם.
באופן כללי נראה, שהדוגמאות הרבות במדרש באות לחדש לנו בהבנתנו את התכונות השונות – הראיה, השמיעה, ושאר התכונות המופיעות במדרש.
ריבוי הדוגמאות איננו רק כדי לחזק אמירה כללית ביחס ללב: “הלב הוא מרכז החיים” וכדומה, אלא ביחס לתכונות השונות, שמקורן הוא בלב, ובכך החידוש.
האמירה: “הלב רואה” אין פירושה: הלב גם רואה, מלבד היותו לב. פירושה: הלב הוא זה שרואה. הראיה איננה ראִיית העין, אלא ראִיית הלב, המתגלה על ידי העין.
על כן יש ללמוד את התכונות המופיעות במדרש אחת לאחת, ולנסות לעמוד על החידוש שיש בכך שמקורה של תכונה זו הוא בלב.
מסקירה כללית של הדוגמאות המופיעות במדרש נראה שהן מופיעות בשלוש צורות, בשלוש “תבניות” של הבנת עניינן של התכונות.
א. הלב מרכז החיים. את האדם ניתן לצייר בשתי צורות סכמטיות:
1. שני משולשים, זה מעל זה. הראש ושתי הידיים – משולש עליון. הלב ושתי הרגליים – משולש תחתון. הידיים הם מכון השכל, שמשכנו בראש, והרגלים מכון הרצון, שמשכנו בלב1.
על פי תפיסה זו, הראש הוא העליון והלב מתחתיו, ולכל אחד מהם כלים, עליהם הוא מפקח ודרכם הוא יוצא אל הפועל.
2. הלב הוא מרכז הגוף, וממנו נשלחות זרועות – הראש, הידיים והרגליים. הראש, על פי תפיסה זו, הוא אחת הזרועות. אמנם זוהי זרוע חשובה ביותר, אך זרוע של הלב ולא המרכז. הלב הוא מרכז החיים, והוא האדם. הראש הוא בתפקיד של יועץ ללב2.
חלק מן הדוגמאות המובאות במדרש זה, מבוארות על פי ההבנה השנייה, שהלב הוא מרכז החיים, והראש הוא “מרכז הפיקוד, הבקרה ועיבוד הנתונים”, המשרת את הלב.
ב. הלב הוא משכן הרגש, שלא כמו הראש, המח, שהוא משכן השכל. על כן כל ענייני הרגש מתרחשים בלב.
ג. הלב מבטא את אישיותו הפנימית של האדם. הפעולות שאנו רואים, הנעשות על ידי האיברים, הן תוצאות של דברים הקורים באישיות עצמה – בלב.
מתוך כך, יש ללמוד את הדוגמאות המובאות במדרש אחת לאחת.
שלוש הדוגמאות הראשונות עוסקות בחושים העיקריים שבאדם – הראיה, השמיעה והדיבור.
הלב רואה. אנו רגילים להבין כי העין – היא זו שרואה. גלי האור הפוגעים בעין גורמים לראִיית האדם. המדרש מחדש לנו, שהלב הוא שרואה. מקור הראיה איננו בעין, אלא בלב.
“רואה אני את דברי אדמון”3 – זוהי ראיה פנימית, ראִיית הלב. מהי משמעות הדבר?
הרמח”ל4 מבאר באריכות את עניין הראיה, ונביא מקצת דבריו:
אך נבאר בתחלה ענין ראית העין. הנה הפנימיות הוא סגור, והוא עצמו מתגלה בעינים, וזה הדבר לא נמצא אלא בעינים. כי שאר החושים גם כי יש בקיעה ויש התפשטות, אינו אלא התפשטות פרטי לפי הענין ההוא, אך העין יש בו התפשטות הנשמה עצמה בכולה בכלל. וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד, אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט), דשורייקא דעינא בליבא תליא (עי’ ע”ז כח ב). והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף, ונכללת בכלל אחד בלב. ושם היא בסוד ההבנה. וזהו, הלב מבין (ברכות סא א), כי ההבנה של הלב הוא ממש ראיה. כי כמו שהעינים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות.
וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ”ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה.
הלב, משכן הנשמה, כולל את הכל. מרכז החיים כולל את כל החיים וכל גילוייהם, בצורה גולמית.
דוגמא לכך ניתן לראות ביחס ישראל ואומות העולם, שהרי “ישראל באומות – כלב באיברים”5. כותב הרב קוק זצ”ל6:
אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון-משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, “מקרב אחיך – ממובחר שבאחיך”, ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, “יפיפותו של יפת באהלי שם”, “חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו”, ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ד’ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
הכל נמצא בישראל – בצורה גולמית. אנו זקוקים לאומות העולם, בהם מופיעים כישרונות אלה בפועל, כדי להגדיר לעצמנו מה יש בנו. נשמת ישראל כוללת הכל, אך ללא יכולת להגדיר את הדברים, ודבר זה נעשה על ידי אומות העולם, בצורה חיצונית.
כך גם באדם. החושים מגדירים לאדם מה יש בנשמה. האור ששולחת הנשמה חוזר אליה על ידי העין, וכך הוא מגדיר מה קיים בנשמה. אילו לא היתה המציאות כולה כלולה בנשמה, לא היתה כל משמעות לראיה. המשמעות שנותן האדם למה שהוא רואה, נובעת מן העובדה שדברים אלה קיימים אצלו בנשמה, והראיה מגדירה לאדם דבר שכבר קיים אצלו בכח.
“נראים דברי פלוני”, אומרים חכמים. דבריו נראים לי, שכן הם פועלים עלי, מגדירים לי דבר שכבר קיים אצלי מן התורה החרותה בנשמתי.
נמצא, אם כן, שהלב הוא שרואה, והוא משתמש לצורך כך בעין, המגדירה את מה שרואה הנשמה.
הלב שומע. בצורה דומה יש לבאר את ענין השמיעה. השמיעה היא קבלת הדברים. “שמיע לי – סבירא לי”7. “שמע – קבל”8.
השמיעה היא קבלת הדברים והתיישבם על הלב, מתוך שהם כבר קיימים בו.
מהו ההבדל בין ראיה לשמיעה?
בראיה נפגשים עם עצמים, ובשמיעה עם ערכים. הראיה נוגעת בעיקר למוחשי הקרוב, והשמיעה נוגעת לדברים מופשטים ורחוקים9.
הלב מדבר. מהו יסודו של הדיבור, האם הוא בחיקוי החברה המדברת, או שעיקרו הוא פנימי? הרבה מחקרים סובבים סביב שאלה זו10, ומסקנתם היא שיש באדם “איבר לשוני”, שבו מקור הדיבור. הדיבור איננו חיצוני, אלא פנימי, וחיות האדם תלויה בו11, שעל כן נקרא האדם “מדבר”.
אין הדיבור רק תוצר של צורך בתקשורת בין בני האדם, אלא הוא מגלה את מהותו של האדם. האדם הוא “מדבר” במהותו, והדיבור החיצוני הוא גילוי של מהותו של האדם.
הלב הוא שמדבר, וההופעה החיצונית של הדיבור היא בשפה, במילים ובפה12.
שלוש התכונות הבאות קשורות אף הן זו לזו – הליכה, נפילה, עמידה.
הלב הולך. אף בתכונת ההליכה יש להבין את מקורה, האם הוא חיצוני, והיא באה לענות על צורך של האדם, או שנובעת תכונה זו ממהות האדם. בראיה מדעית חיצונית, ההליכה הופיעה בעולם כיון שסייעה ליצורים לעבור ממקום למקום. משום חשיבות הדבר – שרדה תכונה זו והופיעה בקרב יצורים רבים. המדרש מלמדנו, כי ההליכה ברגלים היא תוצאה של היות האדם “מהלך”. מקור ההליכה הוא בלב, בעצם חייו של האדם.
האדם נקרא מהלך13, שכן ההליכה – הדינמיות והפעילות היא ממהותו של האדם. האדם נברא להיות יוצר, פועל ומשנה את המציאות, ואיננו עומד על מקום אחד, ודינמיות זו מובילה להיות האדם “מהלך”.
נראה, שהביטוי “הלב מהלך” קשור קשר עמוק לביטוי “אליבא דהלכתא“. קביעת ההלכה תלויה בלב, בהבנה פנימית של הליכות הדור והמידה בה מנהיג ה’ את עולמו בדור זה.
כדי שתעלה השמועה “אליבא דהלכתא”, דרוש “סוד ה’ ליראיו”14. ודאי שאין הכוונה לחשבונות הלכתיים רגילים, כמי פוסקים במחלוקת תנאים או אמוראים. אלו הם דברים גלויים וידועים, ואין הם בגדר “סוד ה'”. הסוד נובע מן הענין הפנימי, מן הלב הנדרש לפסיקת ההלכה. כדי לפסוק כראוי יש לדעת את מהלך הדורות, את המידה המיוחדת לדור ואת אופיו, הרוחני והמעשי. לשם כך יש צורך בסייעתא דשמיא, המתגלה ב”סוד ה’ ליראיו”. רק יראי ה’ זוכים לגילוי הסוד – איך להתנהג בצורה מעשית, על פי הדור והתקופה.
מהלך הדורות, השינויים שמדור לדור, הם ביטוי לכך ש”הלב מהלך” – שההליכה היא עניין פנימי ומהותי, המתגלה ברגליים, אך אין מקורו בהן.
הלב נופל. ההליכה והדינמיקה גורמות גם לנפילות. הנפילה אף היא עניין מהותי ולא מקרי.
בגמרא מובא15:
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי, אמר ליה: מאן בר נפלי, אמר ליה: משיח. משיח בר נפלי קרית ליה?! אמר ליה: אין, דכתיב: ‘ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת’.
תרגום: …האם שמעת מתי יבוא בן הנפלים? אמר לו: מי הוא בן הנפלים. אמר לו: משיח. (אמר לו:) משיח, בן הנפלים אתה קורא לו?! אמר לו: כן, שכתוב: “ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת”…
המשיח נקרא על שם הנפילה של סוכת דוד. מדוע? מדוע לא לקרוא למשיח “בן המקימים”, על שם אותו פסוק: “ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת”?
הנפילה היא חלק מהותי בתהליך. הליכה, התקדמות ודינמיות אינן יכולות להופיע בלא נפילה. הנפילה מוציאה אל הפועל כוחות נפש, ומעמידה בפני האדם אתגרים חדשים שהוא צריך להתמודד איתם.
הפעם הראשונה16 בה מופיעה נפילה בתנ”ך היא ביצירת האשה17:
וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
התרדמה היא אחד משישים במיתה18, ולכאורה זוהי ירידה של האדם, אך דוקא ירידה זו הובילה ליצירה חדשה: יצירת האשה.
הנפילה היא חלק הכרחי מן ההתקדמות. “כי שבע יפול צדיק וקם”19, ובלא שיפול אינו יכול לקום ולהתקדם. תינוק הלומד ללכת – חווה גם את חווית הנפילה, ובלעדיה לא ידע ללכת.
“לב הולך” בא יחד עם “לב נופל”, שכן העצמאות, הבניה וההתקדמות – יוצרות נפילות.
אף הנפילה החיצונית, איננה מתחילה מן העובדה שנתקל אדם באבן, אלא מנפילה פנימית, או מהתקדמות פנימית המלווה בנפילה.
לב עומד. ההליכה והנפילה קשורות לשינוי ולדינמיקה שבעולם, אך אין די בכך. יש יסודות קבועים ובלתי משתנים, שאף מקורם הוא בלב.
הכתוב אומר20:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.
חז”ל דורשים פסוק זה על דברי תורה, שהם כמסמרות נטועים21. המסמר הוא קבוע במקומו, והנטיעה – פרה ורבה, משתנה בכל עת. הלב הולך ומשתנה, אך גם עומד וקבוע במקומו. ההתקדמות והשינויים צריכים להיות בנויים על עמידה, על יסודות קבועים שאינם משתנים22. עם כל השינויים והתהליכים, העולם הוא אותו עולם, והאדם הוא אותו אדם. הבסיס הקבוע אינו משתנה.
העץ גדל ומתפתח, מצמיח ענפים ועלים חדשים, אך לעולם מזרע תפוח יצא תפוח… החומרים שהצמח קולט משפיעים על אופן גדילתו והתפתחותו, אך מהותו נשארת קבועה ובלתי משתנה.
זוהי הבחינה של “מסמרות נטועים”, של הליכה ועמידה השוכנות יחד בלבו של האדם, ומשתיהן נבנית שלמותו.
1 עי’ עולת ראי”ה א’ עמ’ קי”ט, ד”ה “ורחצו אהרון ובניו ממנו”.
2 עי’ כוזרי, מאמר שלישי, ה’, ובדברי הרמב”ם בהל’ מלכים פ”ג ה”ו ש”לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל”, ולמלך יש יועצים, שהם כנגד הראש.
3 כתובות פי”ג מ”ג.
4 אדיר במרום עמ’ רע”ד והלאה.
5 כוזרי מאמר שני, ל”ו.
6 אורות ישראל ה’, ב’, ובמקומות נוספים בכתביו מופיע רעיון זה.
7 עי’ עירובין ק”ב ע”ב.
8 עי’ ספרי פנחס, ד’.
9 ב”משוש הארץ” עמ’ רכ”ח-רל”ב הרחבנו בעניין זה עיי”ש.
10 ראה בספר “גן העדן הרבוד”, פרק 4, ובמיוחד מעמ’ 184 והלאה.
11 ראה ב”גן העדן הרבוד” עמ’ 180, תיאור מחקרים שנעשו בתינוקות שלא פגשו דיבור מימיהם ורבים מהם מתו, שכן חיוּת האדם היא בדיבור.
12 יש להעיר, שמן הפסוק: “דברתי אני עם לבי” אנו למדים שהלב הוא שומע ומאזין, ולא מדבר?! מהגדרת המדרש: “הלב מדבר” יש מקור לכך ש”שומע כעונה”, ובמיוחד לאור הסברת החזון איש (הל’ ברכות סי’ כ”ט ס”ק א’): “הא דאמרינן שומע כעונה אי פירושו שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובה בשיתוף השמיעה והדיבור של חברו… נמצא שדין שומע כעונה שחידשה תורה הוא המכין את השמיעה והדיבור הראויין לדין שומע כעונה, ואותה השמיעה ששמע אם לא היה דין שומע כעונה, אותה השמיעה באמת אינה ראויה לדין שומע כעונה ולא נאמרה עליה דין שומע כעונה, ולא נאמר דין זה אלא מכח הערבות של אחד על חברו, והלכך מתאחדים השומע והמשמיע ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלימה…”. השמיעה משלימה את הדיבור, והיא העושה את האדם ל”משוחח”. הדיבור זקוק לשמיעה כדי להיות דיבור מלא המופנה לזולתו. ועי’ “במשוש הארץ” עמ’ כ”ה והלאה, ובמיוחד בעמ’ ל”א.
13 עי’ זכריה ג’, ז’ ובמפרשים.
14 סנהדרין ק”ו ע”ב.
15 סנהדרין צ”ו ע”ב.
16 עי’ בדברי ר’ צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים, ז’): “וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין”.
17 בראשית ב’, כ”א.
18 ברכות נ”ז ע”ב.
19 משלי כ”ד, ט”ז.
20 קהלת י”ב, י”א.
21 חגיגה ג’ ע”ב.
22 עי’ ב”משוש הארץ” עמ’ רל”ז-רל”ח בענין זה.