פרשה א – פסקה לו3
הלב מתעצב, שנאמר: 'ויתעצב אל לבו'. הלב מתפחד, שנאמר: 'מפחד לבבך'. הלב משתבר, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה'. הלב מתגאה, שנאמר: 'ורם לבבך'. הלב מסרב, שנאמר: 'ולעם הזה היה לב סורר ומורה'. הלב מתבדה, שנאמר: 'בחדש אשר בדא מלבו'. הלב מהרהר, שנאמר: 'כי בשרירות לבי אלך'.
פירוש המדרש
הלב מתעצב, שנאמר (בראשית ו', ו'): "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".
הלב מתפחד, שנאמר בפרשת התוכחה (דברים כ"ח, ס"ז): "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד".
הלב משתבר, שנאמר (תהלים נ"א, י"ט): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
הלב מתגאה, שנאמר (דברים ח', י"א-י"ד): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
הלב מסרב, שנאמר (ירמיה ה', כ"ג): "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ".
הלב מתבדה – "בודה וכוזב דברים אשר לא המה" (מתנות כהונה), שנאמר על ירבעם מלך ישראל (מלכים א' י"ב, ל"ג): "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר".
הלב מהרהר, שנאמר (דברים כ"ט, י"ז-י"ח): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". ותרגם שם אונקלוס: "ארֵי בהרהור לבי אנא אזל".
בשיעור זה נמשיך לעסוק בתכונות המוזכרות במדרש שמקורן בלב.
הלב מתעצב – אף שבדרך כלל העצבות היא דבר שלילי, כאן אי אפשר להסביר כך, שכן המדרש מביא מקור מפסוק המדבר על הקב"ה1: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". יש להעמיק בפסוק זה כדי להבין את משמעותו, ואת הלימוד שיש ללמוד מכך שה"לב מתעצב".
הרמב"ן בפרושו לפסוק כותב:
…ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.
על מנת לעמוד על עומקם של דברים, יש לעיין במדרש שהביא הרמב"ן2:
'ויתעצב אל לבו', אמר רבי ברכיה משל לשר שבנה פלטין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס, לא על אדריכל?! כך 'ויתעצב אל לבו'. אמר ר' אסי משל לשר שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור?! כך 'ויתעצב אל לבו'.
הלב הוא הסרסור שעשה סחורה עבור המלך, ועל כן כאשר עסקיו של המלך נופלים הוא מתעצב אל לבו – אל הסרסור.
נראה, שהמדרש רומז להבנה פנימית של "קומת אדם", על פי הספירות.
הלב הוא מרכז החיים – עיקר הגוף של האדם, המכוון כנגד ספירת "תפארת".
באדם, הלב הוא האמצעי, המקשר בין המח – הוגה הרעיונות, למציאות – בה יוצאים הרעיונות אל הפועל. הגוף הוא המתווך בין הרעיונות המופשטים לעולם המעשה.
תפקידו של הלב כמקשר בין העולמות גורם לכך שבו חלות תקלות. הגוף הוא בעל הבחירה, שכן הוא מורכב מטוב ורע, ועליו לבחור ביניהם.
אף בהבנה פנימית, ו' קצוות – הספירות הבונות את הגוף, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד – יש בהן ימין, שמאל ואמצע, דבר המלמד על המורכבות שיש בגוף, הדורשת מהאדם לבחור בין הצדדים השונים והבחינות השונות.
הבחירה, הנתונה בידי הלב, גורמת לתקלות ונפילות. על כן ה' מתעצב אל ליבו. ה' ברא את העולם על ידי הלב – על ידי הבחינה שיש בה טוב ורע ובחירה, וממילא יש בה נפילות. על כן העצב היה על הלב – על המקום בו יש אפשרות לנפילה.
המדרש האומר: "הלב מתעצב" מלמדנו, כי מקור התקלות הגורמות לעצבות הוא בלב – בבחירה הנתונה בידי האדם.
האידיאלים העליונים, המחשבות המופשטות – אלה הם דברים טובים, שאין בהם נפילה. אף העולם מצד עצמו הוא טוב, ואיננו סר מן הדרך הטובה. הנפילה חלה בקשר בין האידיאלים והעולם – בלב, המקשר בין המח החושב לעולם המעשה, ועל כן בו מקור העצב.
הלב מתפחד, הלב משתבר – אלו הן שתי בחינות דומות. הפחד הוא שלילי, ושברון הלב הוא חיובי, וננסה לעמוד על עניינן ועל ההבדל ביניהן.
עניינו של הפחד מתבאר היטב במאמרו של הרב קוק זצ"ל, "הפחד". נעיין בחלקים ממאמר זה3:
הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירחו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע…
ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד…
באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלהית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה. הדחיפה לזה היא על ידי הכח ההפכי, – כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד…
הפחד המופרז גורם לכך שאין האדם פועל כלל. כל פעולה, כל התקדמות והתחדשות, משותקות על ידי השאלה: "האם זה לא מסוכן?"
הפחד גורם לאדם שלא לשמוח במעלותיו, שמא יובילו לדברים רעים, וכך אין האדם מתקדם ומתעלה.
החוצפא היא הפך הפחד, ועל כן היא מתעוררת בעוצמה בעת שיש צורך בגילויים, שדורשים אומץ. זוהי החוצפא דעקבתא דמשיחא, הבאה להסיר את הפחד לקראת גילוי האורה האלוקית.
מהו מקור הפחד? מדוע ברא ה' באדם תכונה זו?
הפחד הוא הכוח המשמר את האדם. סקרנותו של האדם עלולה להביאו להרפתקאות מסוכנות, ורק הפחד מונע מן האדם לסכן את עצמו, וכך שומר על חייו.
הלב מפחד, שכן הפחד הוא אחד מכוחות הקיום של האדם, ועל כן מקומו בלב – מרכז החיים.
הבעיה מתעוררת כאשר הפחד עובר את גבולו, ואז הוא משתק כל רצון טוב וכל עשייה חיובית. יש צורך בפחד – אך במינון נכון, השומר על החיים ואיננו משתק את האדם ואת כוחותיו.
מול הלב המפחד עומד הלב הנשבר. בשם הרבי ר' בונם אמרו4:
ואומרים בשם הרבי ר' בונם זצ"ל, שמרגלא בפיו לומר, אין דבר שלם יותר – מלב נשבר, אין דבר ישר יותר – מסולם עקום, ואין דבר עקום יותר – מפתגם ישר.
השלמות היא בלב נשבר. נראה שרעיון זה מקביל למשפט דומה משמו של הרב קוק זצ"ל5: "השאיפה לשלמות היא השלמות".
אין אדם שלם בפני עצמו. כאשר אדם יודע זאת, ומכיר בכל שליבו שבור – הרי הוא כלי היכול לקבל שפע. החושב כי הוא שלם, ואיננו שואף אל השלמות – איננו יכול לקבל, והוא נשאר חסר כשהיה.
הלב הנשבר, ההכרה כי האדם חסר במהותו, היא הנותנת לאדם יכולת להתעלות מעלה מעלה אל עבר השלמות.
ארבע התכונות הבאות קשורות זו לזו: הלב מתגאה, הלב מסרב, הלב מתבדה, והלב מהרהר.
נראה, שהמכנה המשותף לכל התכונות הוא תחושת עצמיות של מציאות החיים, הגורמת לאדם להרגיש כי ניתן לחיות בניתוק מן המציאות האלוקית.
העולם נברא כך שלאדם ישנה "אוטונומיה" – הוא חש כיצור עצמאי שאיננו תלוי בקישורו לעולם האלוקי.
עוצמת החיים יכולה להיות מקור לאמונה, אך יכולה גם להסתיר את האמונה.
יכול האדם להתבונן בפלא החיים, ולגלות את האלוקות המחיה אותו בכל רגע, בחינת "מבשרי אחזה אלוה".
אולם, על אותן תופעות ניתן להתבונן ולחשוב כי הן מסתירות את האלוקות, ופלא החיים, הנראה עומד לעצמו, גורם לאדם לחוש שאין לו צורך בקישור לעולם האלוקי.
הלב, בו טמונה עוצמת החיים, הוא מקור האמונה אך גם יכול להיות מקור תחושת העצמיות של האדם, ועל כן התכונות המובאות מקורן בלב.
הלב מתגאה – נעיין בפסוק המובא במדרש ובהקשרו6:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
כאשר יש לאדם כל טוב, "בני חיי ומזוני", הוא חש כי הכל מתרכז בעולמו החומרי. מרגיש הוא כי ביכולתו להגיע לכל אשר יחפוץ ואין מה שעומד מולו. זוהי הגאווה, המקבילה לשכחת ה', לניתוק מן העולם הרוחני.
הלב מסרב. תכונה זו נלמדת מן הפסוק בירמיה (ה', כ"ג): "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ". הביטוי "סורר ומורה" מבואר בתורה (דברים כ"א, י"ח): כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם". "סורר ומורה" הוא מי שאיננו שומע ואיננו מוכן לקבל עצות, הדרכות והוראות מאחרים. זהו "מסרב" בלשון המדרש.
מידה זו עוסקת ביחס שבין האדם לזולתו. המסרב הוא אדם הסגור בעצמו, ואיננו מוכן לשמוע ולקבל מזולתו, ובעיקר ממי שמעליו. אף תכונת הסרבנות נובעת מן הלב – מעוצמת החיים, הנותנת לאדם תחושה כי יודע הוא הכל, ואיננו זקוק לעצות ולהדרכות מאחרים.
הלב מתבדה, שייך יותר ליכולתו של האדם להמציא דברים – לחוש כי הוא המקור. התכחשות לתורה ולערכים העוברים מדור לדור גורמת לכך שהאדם בונה את עולמו מחדש – בודה מליבו עולם ערכים ומושגים, מתוך מחשבה כי ממנו מתחיל העולם מחדש, ואין הוא קשור לדורות קודמים ולעולמות רוחניים. כלפי חוץ כל דור וכל אדם עומד לעצמו, והחיים גורמים לאדם לחוש כי הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. התוצאה היא שהוא בודה דברים מליבו – מחייו המתנהלים "בצורה אוטונומית".
הלב מהרהר. הפסוק עוסק בעיקר בהרהור עבודה זרה. אין המדובר במחשבת הלב כשלעצמה, אלא בשרירות לב, בלב החש כי "אני ואפסי עוד", כי עומד הוא בעצמו והכל נתון בידו7.
תחושות אלה גורמות לאדם להפוך את המציאות החומרית לאלוה, כביכול הדברים נקבעים ונחתכים בעולם החומרי, בידי האדם הכל יכול. אדם החש שבכוחו להוביל מהלכים, להחליט ולקבוע סדרים במציאות, הופך את המציאות ואת עצמו למרכז העולם, וזוהי תמציתה של עבודה זרה.
1 בראשית ו', ו'.
2 בראשית רבה פרשה כ"ז, ד'.
3 עקבי הצאן עמ' קי"ט.
4 מובא בספר "קול מבשר", ליקוטים מדברי ר' בונים מפשיסחא, על תהילים מזמור קמ"ז.
5 ראה באורות התשובה (ה', ו'): "מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, – והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, – והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת".
6 דברים ח', י"א-י"ד.
7 יתכן לומר ש"שרירות" קשור גם ל"שררה", ושתיהן עוסקות באדם החש כי בידיו עוצמה רבה.