פרשה א – פסקה לז
'כי ברב חכמה רוב כעס', כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין. אמר שלמה: על ידי שהרביתי בחכמה הרביתי בכעס, ועל ידי שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין. רב אמר: תלמיד חכם אין צריך התראה. אמר ר' שמואל בר נחמן: ככלי פשתן הדקין הבאים מבית שאן, אם נתפחמו אחד מהן בכמה דמין הוא עשוי, כלי פשתן הגסין הבאין מארבל, אם פחמו אחד מהן מה הן ומה דמיהן. משל למה הדבר דומה לשנים שנכנסו לחנות, אחד אכל פת קיבר וקטנית ואחד אכל פת נקייה ובשר שמן ושתה יין ישן ומיני אגרטון ויצא חולה, דין אכל מילין קלילין ואיתנזק, ודין אכל מילין בורין ולא איתנזק, כך ראית מימיך חמור עוית עליו, גמל עוית עליו, אלא איכן היסורין מצויין בבני האדם. תני ר' ישמעאל לפום גמלא שיחנא. תני בשם ר' מאיר לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר, כך היתה מכתו לפי חכמתו, שנאמר: 'והנחש היה ערום מכל חית השדה', לפיכך הוא ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה. יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן. שהרבו לטובתן – משה ושלמה, שהרבו לרעתן – דואג ואחיתופל. יש שהרבו גבורתן לטובתן, ויש שהרבו גבורתן לרעתן. שהרבו לטובתן – דוד ויהודה, שהרבו לרעתן – שמשון וגלית. יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן. שהרבו לטובתן – דוד ושלמה, ושהרבו לרעתן – קרח והמן. יש שהרבו בנים לטובתן ויש שהרבו בנים לרעתן. שהרבו לטובתן – בני יעקב ודוד, לרעתן – בני אחאב ועלי, שנאמר 'ובני עלי בני בליעל וגו". בני אחאב שלא קבלו עליהם עול שמים, 'לא ידעו את ה", שאמרו אין מלכות בשמים.
פירוש המדרש
"כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס – בחטא1, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין – החכמה והדעת גורמות לאדם לחטא וליסורים. אמר שלמה: על ידי שהרביתי בחכמה הרביתי בכעס, ועל ידי שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין – חכמתי גרמה לכך שהרשיתי לעצמי להרבות נשים, סוסים וממון מתוך מחשבה שלא אחטא, ובסופו של דבר נכשלתי בחטא, ככתוב (מלכים א' י"א, ד'): "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו". הרי שריבוי החכמה הביא את שלמה לריבוי כעס וחטאים (עי' מדרש המבואר). רב אמר: תלמיד חכם אין צריך התראה – דוגמא נוספת לכך שהוספת חכמה מרבה יסורים לאדם, מדין התראה. אין אדם נענש על חטא שחטא במזיד אלא אם כן התרו בו שאסור לעשות מעשה זה ושהעונש עליו הוא כך וכך. תלמיד חכם אינו צריך התראה, שכן הוא יודע את הדינים, ויודע שדבר זה אסור, ועל כן הוא נקרא מזיד אף אם לא התרו בו (סנהדרין ח' ע"ב ועוד). הרי שתוספת החכמה מביאה לחומרה בעונש לחכם, שנענש אף בלא התראה. אמר ר' שמואל בר נחמן משל לענין זה: ככלי פשתן הדקין – העדינים – הבאים מבית שאן, אם נתפחמו אחד מהן בכמה דמין הוא עשוי – הרי הוא כלי יקר, ופגיעה קלה בו עולה בדמים מרובים, ולעומת זאת כלי פשתן הגסין הבאין מארבל, אם פחמו אחד מהן מה הן ומה דמיהן – ערכם אינו רב, ופגיעה בהם אינה כה משמעותית. כך תלמיד חכם הפוגע בעצמו וחוטא – משלם על כך מחיר יקר. משל למה הדבר דומה לשנים שנכנסו לחנות, אחד אכל פת קיבר – מקמח שאיננו נקי – וקטנית ואחד אכל פת נקייה ובשר שמן ושתה יין ישן ומיני אגרטון – יין לקינוח סעודה – ויצא חולה, דין אכל מילין קלילין ואיתנזק – זה אכל דברים קלים וניזוק, ודין אכל מילין בורין ולא איתנזק – וזה אכל דברים גסים וקשים ולא ניזוק. הרי שמי שנפשו עדינה והוא אוכל מאכלים נקיים, אף על פי כן קרוב הוא לנזק יותר ממי שנפשו גסה והוא אוכל מאכלים גסים. כך מי שנפשו עדינה מתוך שהִרבה חכמה – קרוב הוא לנזק וליסורים יותר ממי שנפשו גסה מתוך שלא הִרבה חכמה (על פי המקבילה בבראשית רבה פרשה י"ט, א'). כך ראית מימיך חמור עוית עליו, גמל עוית עליו – האם ראית חמור או גמל חולים בחולי "עוית"?! אין הם חולים מתוך שאין בהם דעת, אלא איכן היסורין מצויין בבני האדם, שהדעת שהם מרבים – מרבה להם מחלות, מכאובים ויסורים. תני ר' ישמעאל לפום גמלא שיחנא – לפי כוחו של הגמל מעמיסים עליו משא כבד יותר, כך לפי חכמתו של האדם הוא סובל יסורים קשים יותר. תני בשם ר' מאיר לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר מכל החיות, כך היתה מכתו גדולה ביותר לפי חכמתו, שנאמר (בראשית ג', א'): "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים", לפיכך הוא ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה, ככתוב (שם, י"ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
בעקבות הדרשה על הנחש, עוסק המדרש באנשים שהרבו חכמה, גבורה עושר ובנים. יש מהם שהדברים פעלו עליהם לטובה, ויש מהם שהדברים פעלו עליהם לרעה. יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן. שהרבו חכמה לטובתן – משה ושלמה, שהשתמשו בחכמתם לטובה וללימוד תורה. שהרבו חכמה לרעתן – דואג ואחיתופל, שהשתמשו בחכמתם להרע. יש שהרבו גבורתן לטובתן, ויש שהרבו גבורתן לרעתן. שהרבו גבורה לטובתן – דוד ויהודה, שהרבו גבורה לרעתן – שמשון וגלית. יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן. שהרבו עושר לטובתן – דוד ושלמה, שהשתמשו בעושרם לבנין בית המקדש, ושהרבו עושר לרעתן – קרח והמן, שעושרם הפיל אותם, וסופם שמתו ואבד עושרם. יש שהרבו בנים לטובתן ויש שהרבו בנים לרעתן. שהרבו בנים לטובתן – בני יעקב ודוד, שהרבו בנים שהמשיכו את דרכם והנציחו אותה. יעקב בנה את "בית יעקב", הוא עם ישראל, ודוד בנה את מלכות בית דוד לעולם, עד ביאת משיח בן דוד – "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש השנה כ"ה ע"א). לרעתן – בני אחאב ועלי, שנאמר (שמואל א' ב', י"ב): "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה'". בני אחאב – שלא קבלו עליהם עול שמים, והיו סמל לדרך הרע, ככתוב (דברי הימים ב' כ"ב, ד' ועוד מקומות): וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב כִּי הֵמָּה הָיוּ לוֹ יוֹעֲצִים אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו לְמַשְׁחִית לוֹ". מדגיש הכתוב את "בית אחאב", העומד מול "בית יעקב", ללמדך שאצל אחאב היה הבית שלילי, ועל כן זוהי דוגמא לריבוי בנים לרעה. "לא ידעו את ה'", שנאמר על בני עלי פירושו: שאמרו אין מלכות בשמים, וכפרו במציאות ה'.
נושאי השיעור: א. הדעת מופיעה בבחירה, הקשורה בריחוק מן הטבע הבריא. ב. אדם בדרגה גבוהה נענש בחומרה יתירה. ג. בקרבה לשלמות כל פגם קטן משמעותי. ד. עדינות ורגישות גורמות לזעזוע מכל דבר קל.
כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
יש המבכרים את חוסר הדעת, משום שכך נמנעים מהם מכאובים. במדרש זה מעמיקים חכמים לחדור אל הבנת החוקיות האלוקית: מדוע הוספת הדעת כרוכה בהוספת מכאוב, וריבוי החכמה בא עם ריבוי הכעס?
הבנת עומק החכמה האלוקית שבענין זה, בונה את היחס הנכון לחכמה, ויש בה גם מן ההדרכה כיצד לגשת אל החכמה, ואל הכאב הנלוה אליה.
האינטליגנציה וההמון
מדוע הוספת דעת מוסיפה מכאוב?
מדבריו של הרב קוק זצ"ל עולה ביאור לענין זה2:
האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית.
בעולם הטבע פועל האינסטינקט. החיות שומרות על חייהן מתוך עצם טבען, והדחף הטבעי שלהן פועל לשמור על קיומן ועל בריאותן.
אצל האדם פועלת הדעת בצורה חזקה, ועל כן נחלש כוחו של האינסטינקט. מדוע? הדעת מעניקה לאדם את יכולת הבחירה, והבחירה מנוגדת במהותה לאינסטינקט.
האדם בוחר בדרך שעלולה להתברר כמוטעית, כמזיקה לו וכבעלת השפעות שליליות. אלו הן התוצאות הכרוכות בכך שיש לאדם יכולת בחירה.
הוספת דעת מרחיקה את האדם מן החיים הטבעיים והבריאים, וגורמת לאדם לפעול מכח בחירתו. על כן היא מוסיפה מכאוב – גורמת לאדם לטעות ולהיכשל, מתוך שאינו חש בצורה טבעית מה טוב ונכון לעשות ומה רע ויש להישמר ממנו.
החכמים, פועלים בעיקר בכח הדעת – כח הבחירה, וההמון, שאיננו משופע בדעת פועל הרבה על פי הטבע האנושי, שאיננו מעובד ועל כן הוא בריא יותר.
על כן הכרחי הוא שהחכמים, אנשי הבחירה, יהיו קשורים וקשובים להמון הקרוב לטבע, ויקבלו מן ההמון את הבריאות הטבעית שרחקו ממנה החכמים מחמת חכמתם. ניתוק בין שני העולמות עלול להביא את החכמים לטעויות ולעיוותים, הנובעים מריחוקם מן הטבע.
ניתן לראות דוגמא לכך במערכת המשפט של מדינת ישראל. הכיוון שבו היא פועלת בשנים האחרונות הוא של התנתקות מההמון – מהאינסטינקטים הבריאים ומערכי היסוד של האדם הפשוט – וקביעה של מערכת ערכים ופסיקות על פי שיקול דעתם הבלעדי של השופטים. כביכול השופטים הם היודעים בחכמתם מה טוב להמון, וההמון עצמו אינו יכול לקבוע את סולם הערכים שלו. כך מופיעות פסיקות רבות המנוגדות לערכי היסוד הבריאים – הלאומיים והמוסריים – של הציבור הרחב, ונוצר ניתוק בעייתי בין האינטליגנציה המשפטית ובין ההמון.
נמצא, שהחכמה, במידה רבה, מרחיקה את האדם מן הטבע, ומביאתו לחיים מתוך בחירה.
האדם נברא כדי להתרומם מעל לטבע ולרדות בו3:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
אמנם, למגמה זו של בריאת האדם יש מחיר. לטבע יש חוקים המשמרים אותו. הריחוק מן הטבעיות הוא גם ריחוק מן השמירה שיש בחיים הטבעיים, ולכן הניתוק מן הטבע עלול להביא ליסורים ולמכאובים הנובעים מן הבחירה החופשית של האדם.
שמא יאמר אדם: מה לי ולכל זה, למה לי חכמה אם היא מביאה ליסורים?
עלינו לחשוב מהי המטרה שלשמה נבראנו. האדם נברא כדי להידבק בה' ולשמור תורתו ומצוותיו. בדרך אל המטרה ישנם סיכונים, ועלינו להשתדל להישמר מהם ככל יכולתנו, אך אל לנו, חלילה, להחטיא את מטרתנו מתוך פחד מיסורים4.
אמנם, יש דברים בהם צריך להיות האדם קשור לטבע, אף כאשר הוא מתחכם. צרכי הגוף כמזון, בריאות, רפואה וכדומה הם דברים טבעיים, ואף בהם ניתוק מן הטבע עלול להביא ליסורים שבמקרה זה אינם נדרשים. האדם מפתח חומרי מזון וצורת חיים "חכמה" ומנותקת מן הטבע, ופעמים שההשלכות המזיקות של דברים אלה מתגלות רק כעבור שנים רבות.
מזון תינוקות הוא דוגמא לכך שהאדם בחכמתו יוצר דברים מלאכותיים, שהשלכותיהם על בריאותו יכולות להימדד באופן מלא רק כעבור שנים רבות. שימוש בדברים אלה שלא לצורך מוחלט עלול להביא על האדם יסורים שונים הנובעים מניתוקו מן הטבע, והליכה בדרך הטבעית ללא שימוש בחכמתו של האדם – משתמשת בחוקי השמירה הקובעים בטבע.
דוגמא נוספת ניתן לראות ביבוש ימת החולה, שנחשבה למעשה חשוב ביותר, ולאחר שנים רבות התבררו הנזקים האקולוגיים והסביבתיים שנגרמו מן היבוש, ואף נעשו ניסיונות לתקן את המעוות. חכמתו של האדם, כשהיא משמשת אותו בניגוד לטבע – עלולה לגרום לו ליסורים ולמכאובים, ועל כן אין להשתמש בה בדברים אלה, הנוגעים לסדריו של עולם הטבע.
בדברים הטבעיים עלינו להיות טבעיים ולא להתחכם, אך מגמת החיים בכללם היא קרבה לה' מתוך חכמה, אף שחכמה זו עלולה להיות כרוכה ביסורים.
דקדוק עם צדיקים כחוט השערה
בחינה נוספת של ענין זה המובאת במדרש:
רב אמר תלמיד חכם אין צריך התראה.
בגמרא מבואר הענין5:
רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
מטרתה של ההתראה היא לוודא שהחטא נעשה במזיד, ושהחוטא יודע כי דבר זה אסור, ואף על פי כן חטא.
תלמיד חכם היודע את דיני התורה, אינו צריך התראה, שכן ודאי שיודע הוא שדבר זה אסור, ואם כן חוטא הוא במזיד. נמצא, כי היודע יותר – נענש בחומרה רבה יותר, ואף זהו ביטוי לכך ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
אין לו לאדם להימנע מלהיות תלמיד חכם, אלא להחכים ולהיזהר מן החטא, שכן חכמתו תובעת ממנו דרגה גבוהה יותר.
הרמב"ן מתייחס לענין זה בהקשר אחר, בדרשתו לראש השנה שנאמרה בעכו. הרמב"ן מאריך לבאר6, שבארץ ישראל יש צורך בזהירות מיוחדת במצוות:
וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו אין לך מרד גדול מזה ואוי להם יותר מכל אדם, שהם עושין מלחמה עם המלך בפלטין שלו ומכעיסין אותו בפניו. ומה הוא עושה להן מוציאן מן הפלטין שלו וטורדן בכל העולם, הוא שנאמר בהם 'העם המכעיסים אותי על פני תמיד', ואומר 'לא ישבו בארץ ה" (הושע ט')…
והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות. והנה בחוצה לארץ אף על פי שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם… וכך שנו בספרא: 'ולא תקיא אתכם הארץ', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה… כי עיקר המצות ליושבים בארץ ה'…
מעלתה הגדולה של הארץ גורמת לכך שהחוטא בה נענש בחומרה יתירה. האם משם כך יש להימנע מלשבת בארץ? חלילה! יש לשבת בארץ ולהיזהר מחטא, והחוטא – זכות הארץ תסייע בידו לשוב בתשובה7.
כלי פשתן דקים
המדרש ממשיל את החכם, שיסוריו רבים יותר, לבגד עדין, שכל פגם קטן בו משמעותי ביותר.
מנין נובע ההבדל בין סוגי הבגדים?
ניתן לבאר עניין זה בשתי צורות.
א. היופי נובע משלמות – מהרמוניה ושילוב אמיתי ומלא בין פרטים שונים. בגדים יפים ומשובחים הם בגדים מושלמים, שכל פרט בהם משתלב בתמונה השלמה. על כן כל פגם וקלקול מרחיק בגד זה מהשלמות. ככל שדבר נמצא קרוב יותר אל השלמות, כך כל פגם קטן מרחיק אותו ממנה. בדברים הרחוקים מן השלמות, אין משמעות לפגם קטן, שכן אין הוא ניכר בתמונה הכללית, שאיננה שלמה.
כך גם באדם. האדם הקרוב לשלמות – נפגע מכל קלקול קטן, המפר את השלמות וההרמוניה שבנפשו. החכם הקרוב לשלמות נפגע ומתייסר יותר מן הרחוק ממנה.
ב. מכשיר שנועד להתריע בפני רעידות אדמה הוא עדין ביותר, וכל תזוזה קלה של הקרקע מניעה את המכשיר ומשפיעה על הרישומים שהוא מפיק. מכשיר שנועד לדברים רגישים פחות – בנוי בצורה גסה, ורק תזוזות גדולות משפיעות עליו.
אדם שנפשו נקיה, עדינה ואצילית – מושפע ומזדעזע מכל דבר קל, ואדם שנפשו גסה – איננו מתפעל גם מדברים גדולים ומשמעותיים.
זוהי דרגה שקשה לחיות בה, שכן הנפש מזדעזעת ומתפעלת מדברים דקים ועדינים, אך הזוכה למדרגה זו איננו מוכן לסגת ממנה. זוהי עוצמה עליונה של חיים, שהזוכה להם שמח בכך, אף שמכאוביו רבים יותר.
הרב קוק זצ"ל הזדעזע כשראה אדם קוטף עלה ללא סיבה. נפשו העדינה והאצילית הושפעה מכל דבר קל שאיננו מתאים לאויר הפסגות בו הוא חי. הוא עצמו מתאר את תחושתו ליד בתי עבודה זרה8:
בילדותי הייתי מרגיש סירחון של בית הכיסא מבתי התפלות של הגויים, אף על פי שהיו לכאורה נקיים מאד, ועמדו בתוך גן של עצים נטועים.
דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בעניין קדושת הנפש ופרישות מעריות. אדם שנפשו נקיה ואינה גסה ורגילה במראות אסורים, מושפע מכל מראה שהוא רואה. כל דבר קל שאינו בגדרי הצניעות המלאים, מזעזע את נפשו.
אדם שרגיל במראות אסורים – איננו מרגיש בהם כלל. אין זה סימן לנקיות נפשו, אלא לכך שנפשו כה גסה ומלוכלכת, עד כי לא ניתן לגרום לו לזעזוע אם לא בדברים חמורים ביותר.
צריך אדם לשאוף לכך שנפשו תהיה זכה ונקיה, אף שיודע הוא שבדרגה כזו ישפיע כל דבר קל על נפשו ועל האיזון הפנימי שלו.
1 "כעס" בלשון המקרא הוא, פעמים רבות, ביטוי לחטא ובאופן כללי לפגיעה באיזון הנפשי של האדם – על ידי חטא, על ידי רוגז וצער או על ידי יסורים וכדומה.
2 אורות הקודש ח"ב עמ' שס"ד.
3 בראשית א', כ"ח.
4 עי' בעניין זה בדבריו של הרב קוק זצ"ל במאמר "הפחד", עקבי הצאן עמ' קי"ט.
5 סנהדרין ח' ע"ב וש"נ.
6 עי' בכתבי רמב"ן מהדורת הרב שעוועל ח"א עמ' רמ"ט והלאה.
7 עי' ב"זהב הארץ" עמ' 30-31 בענין התשובה בארץ ישראל, שכוחה רב אף לחטאים שאין עליהם תשובה בחוץ לארץ.
8 ערפלי טהר עמ' כ"ג.