פרק ראשון – מלאכת הוצאה

הרב יהושע ויצמן
ט׳ באלול ה׳תשס״א
 
28/08/2001

מלאכת הוצאה


יציאות השבת

ראשונים ואחרונים דנו מדוע פתח התנא דוקא בהוצאה. ואף לשון הפתיחה צריכה עיון – מדוע ‘יציאות’ ולא ‘הוצאות’? ומדוע השבת נזכרת דוקא במלאכה זו – ‘יציאות השבת’?
מלאכה גרועה
הראשונים דנו ביחודה של מלאכת הוצאה משאר המלאכות, והתוס’ הגדירו אותה “מלאכה גרועה” ואף ראשונים אחרים דנו בחידושה של מלאכה זו. כמה הסברים נאמרו בראשונים לחידושה של מלאכה זו. תוס’ כתבו1:

דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה”י לרה”ר מה לי מוציא מרה”י לרה”י.

ה”אור זרוע” כתב2:

משום דמלאכה שאינה חשובה היא, דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות, מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ, כך פירש ר”ת ויש בו להאריך.

הרמב”ן כתב3:

הוצאה חידוש הוא, שברשות היחיד מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרשות הרבים כגרוגרת חייב.

יש לשאול האם כל ההגדרות האלו הן מקריות או שיש בהן משותף המיחד את מלאכת הוצאה משאר המלאכות ועושה אותה לגדר בפני עצמו?
אף על עצם ההסברים יש להקשות: על הסבר התוס’ קשה שהרי זהו החידוש של מלאכת הוצאה – שמוציא את החפץ מרשות לרשות, וכי בטעמא דקרא עסקינן? ועל הסבר ה”אור זרוע” יש להקשות, שאף שמעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ, חידשה התורה שהעברת מקום החפץ היא מלאכה, כשם שחידשה תורה במלאכת מעמר שאף שם אינו משתנה גוף החפץ.

הרמב”ן

הרמב”ן באר את הצורך בשני פסוקים ללימוד מלאכת הוצאה, וכך כתב4:

וא”ת קראי גופייהו למה לי, צריכי, סד”א הוצאה חידוש הוא, שברה”י מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרה”ר כגרוגרת חייב, משא”כ בשאר אבות מלאכות, שאינן חלוקות ברשויות אלא איסורן מחמת עצמן, והואיל וחידוש הוא אין לך בה אלא חידושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו.

דבריו תמוהים לכאורה, מה עניין רשויות לשאר המלאכות, ומה מנע מהרמב”ן לומר שמלאכת הוצאה הגדרתה הוצאה מרשות לרשות, ללמדך שהמקום קובע מלאכה ואין חידוש במלאכה זו יותר משאר המלאכות שכל אחת חידשה תורה שהיא מלאכה. לכאורה נראה מדבריו שיש הו”א שמהוצאה נלמד לשאר המלאכות שתהיינה חלוקות ברשויות, וזה תמוה.

מלאכת הוצאה – יסוד המלאכות כולן

במדרש5:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא… חזר אצל ר”ע, א”ל אם כדבריך שהקב”ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א”ל תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר? אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה! אף כאן הקב”ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל עולם כולו, ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו, שכל ימות השבת היה יורד, ובשבת לא היה יורד.

מדרש זה תמוה מאוד. טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא על כל מלאכה ולא רק על מלאכת הוצאה ורבי עקיבא ענה לו שכיון שכל העולם שלו מותר בכולו. וכי מותר לאדם להצמיח עשבים בחצירו בשבת?
ממדרש זה ניתן ללמוד, שמלאכת הוצאה היא יסודית וקשורה לכל המלאכות, שכיון שאצל הקב”ה לא שייכת מלאכה זו כיון שכל העולם רשותו לכן לא שייכת אצלו אף מלאכה. יש להבין, א”כ, את היסוד המרכזי של מלאכת הוצאה, ומדוע אצל הקב”ה כל המלאכות מותרות כיון שכל העולם שלו.
המהר”ל נדרש לביאור מלאכת הוצאה, מדוע פתח בה התנא ומה פשר הלשון המיוחדת “יציאות השבת” – מדוע ‘יציאות’ ולא ‘הוצאות’ ומדוע נזכרת ‘השבת’ דוקא במלאכה זו. וכך כתב6:

ועוד נראה דמשום על ידי איסור הוצאה יש שביתה בשבת לגמרי דהא אין איסור עירוב והוצאה ליו” ט7. והתנא התחיל לדבריו במה שהוא עיקר שביתות שבת דהיינו ד’ יציאות לשבת וראיה לזה כי בפרק כלל גדול8 שנה בסיפא המוציא מרשות לרשות והיינו כי המלאכה שעל ידו יש שביתה לגמרי ראוי לשנות בסוף כלומר שיש לו לשנות כל המלאכות אף בהוצאה ואז הוא שבת לגמרי (שמא יש לגרוס: כלומר שיש לו לשבות מכל המלאכות ואף בהוצאה ואז הוא שבת לגמרי) ופירוש זה ברור.

המהר”ל באר, שהתנא הדגיש את השבת דוקא במלאכת הוצאה – ‘יציאות השבת‘ כיון שמלאכת הוצאה היא עיקר שביתת השבת, והיא עושה את השביתה לשביתה מוחלטת. את דבריו הוא מוכיח מפרק כלל גדול ששם נשנית מלאכה זו בסוף המלאכות, ומכאן לומד המהר”ל שהיא המלאכה שמשלימה את שביתת השבת.
ונראה שההבדל בין מלאכת הוצאה לכל המלאכות הוא שכל המלאכות הן מלאכות מקצועיות, היינו פעולות שהאדם עושה בעולם ופועל בו לשימושו, לעומת הוצאה שאינה מלאכה מקצועית ואינה פועלת בעולם לשימוש האדם, אלא היא קשורה ליסוד כל המלאכות והיא מגדירה את איסור המלאכה בשבת בכלל. ועדיין יש לבאר מהותה של מלאכה זו שהיא בעצם מהות המלאכות כולן ואיסורן בשבת.

הוצאה ויציאה

ב”פרי עץ חיים” כתב9:

והנה ענין חילול שבת יש בו ב’ בחינות: א’, הוא סוד עשיית מלאכה. ב’, הוא הליכה ויציאה חוץ לתחום. אמנם מי שעושה מלאכה בשבת… ולטמא מקדש ה’ ח”ו. אך היוצא חוץ לתחום, אינו מריע לאחרים רק לעצמו לבד…

ר’ חיים ויטל באר שעשיית מלאכה בשבת היא קלקול בעולם וגורמת “לטמא מקדש ה’ ח”ו”, אבל היציאה חוץ לתחום אינה גורמת קלקול בעולם אלא “רק לעצמו לבד”.
המלאכות באות מתפקידו של האדם לפעול ולשכלל את העולם, ויוצאת מן הכלל הזה מלאכת הוצאה שבאה לקבוע מקומו של האדם וחפציו בדומה לתחום שבת. ומכאן מובן הלימוד שלמדו דין הוצאה מדין יציאה חוץ לתחום שיסודם אחד הוא, אלא שהחידוש הוא שהוצאה היא מלאכה וחייבין עליה, והיינו שיש בה גם פעולה בעולם. והיא מעין גבול ומעבר בין יציאה חוץ לתחום שאינה מלאכה אלא דין באדם לבין מלאכות שבת שכל ענינן הוא הפעולה בעולם, ומלאכת הוצאה משותפת שענינה “אל יצא” דקרינן ביה נמי “אל יוציא”. ולכן שנה התנא בלשון ‘יציאות’ לרמז על הפסוק שהוא המקור – “אל יצא איש ממקומו”.

תכלית המלאכות ומלאכת הוצאה

הרב קוק זצ”ל הגדיר את מושג המלאכה באופן מיוחד10:

המלאכות בכללן באות מתוך פירודו של עולם.

תפקיד המלאכות בעולם הוא להביא את כל הפרטים של המציאות, לשימושו של האדם, ובכך יוצא העולם מן הכח אל הפועל ומתאחד תחת שלטון האדם עד יציאתו הגמורה אל הפועל בהתאחדותו בה’ אחד. משל המלאכה דומה לזרע באדמה שתכונתו העיקרית היא יכולתו לאחד את כל חלקי האדמה והאויר הדרושים לצמח. כך המלאכות לוקחות מכל חלקי העולם ומוציאות אותם אל הפועל בבנין, אפיית הפת ועשיית הבגד.
לאור הגדרה זו ממשיך לבאר שם הרב קוק שעשיית המלאכות היא רק בששת ימי המעשה “כל זמן שמלאכת ה’ העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה”, היינו שמצד מלאכת ה’ הכל מושלם והכל מאוחד במציאות ואין צורך לאחד. הצורך במלאכות הפועלות לאיחוד העולם הוא רק מנק’ ההסתכלות שלנו הנפגשת עם עולם מפורד. אך “אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של א-ל חי ברוך הוא”.
נמצא, אפוא, שענין המלאכות הוא שיפור ואיחוד העולם, וכפי שבארנו לעיל יש הבדל בין מלאכת הוצאה לשאר המלאכות ששאר המלאכות פועלות בעולם ומלאכת הוצאה פועלת ביחס בין העולם לאדם. יחס זה הוא יסוד הגדרת הרשויות בשבת, שרשות הרבים היא מצד הפירוד של העולם, כפי שמבאר ר’ צדוק הכהן מלובלין11:

ורשות הרבים הוא מצד הפירוד הנגלה.

ולעומתה רשות היחיד היא ביטוי לאחדות והשלימות שבמציאות, שכל הפרטים והחפצים הנמצאים ברשות היחיד תחת שלטונו של בעל הבית מאוחדים תחתיו. ההוצאה מרשות לרשות אף שאינה פועלת בעולם היינו בחפץ עצמו – “מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ” – היא פועלת מצד הקשר של האדם לחפץ והיא פוגעת בשלימות באחדות שברשות היחיד. לכן בתוך רשות היחיד לא שייכת מלאכת הוצאת החפץ ממקומו כיון שהכל שם מאוחד ומקושר עם בעל הבית, ורק ההוצאה מרשות לרשות, משנה את המצב הזה ואסורה היא בשבת.
אך עדין, אסור לאדם אף בתוך רשותו לעשות את שאר המלאכות. ובמדרש שהבאנו לעיל ראינו שאצל הקב”ה כיון שכל העולם שלו לא שייכת אצלו מלאכה כלל. ונראה שאצל הקב”ה הבעלות על העולם היא מוחלטת והוא בעלים גם על חוקי הטבע והכל מאוחד תחת מלכותו יתברך, ולכן המושג מלאכה לא שייך אצל הקב”ה, מה שאין כן באדם שבעלותו על ביתו אינה מלאה12, ויש לבית תכונות וכוחות שאינם תחת שליטתו13. לכן כל מה שנוגע לפעולה בעולם אסורה גם ברשות היחיד, ורק לענין הוצאה אנו מגדירים את האדם כבעל הבית. מלאכת הוצאה היא המבטאת את בעלותו של האדם על רשותו ומתוך כך מגדירה וקובעת את המושג רשות היחיד.
מעתה מובנים דברי הרמב”ן, שנראה מהן שיש הו”א שברה”י לא תיאסר מלאכה כלל, שכן ניתן לכאורה לומר שברה”י האדם שליט על המציאות ולא שייכת בתוך רה”י עשיית מלאכה, אך באמת אין זה כך כיון שאף בתוך רה”י יש עולם שמעבר לאדם ואין לאדם בעלות ושלטון על חוקיות העולם, אלא רק על חפציו.
מעתה מובן יותר החילוק בין מלאכת הוצאה לשאר המלאכות, ששאר המלאכות אינן קשורות לבעלות האדם על חפציו אלא הן פעולות בעולם שהוא מעבר לשלטון האדם, ורק מלאכת הוצאה היא קשורה לבעלותו של האדם על חפציו וא”כ היא פעולה באדם ולא בעולם. אך עדין המשותף לכל המלאכות כולן הוא שענינן איחוד העולם תחת שלטון האדם, אלא שברשות היחיד ומתוך כך במלאכת הוצאה אנו רואים דוגמא למצב עליון זה.
לאור הדברים דלעיל יש להבין את דברי המהר”ל שהמסכת פתחה במלאכת הוצאה כיון שהיא קובעת את כלל אווירת השבת ודרכה יש להגדיר מלאכה בכלל.


1 דף ב’ ע”ב ד”ה “פשט”.
2 ח”א, הלכות ששבת, סימן פ”ב
3 דף ב’ ע”א, ד”ה ואיכא
4 שם
5 בראשית רבה, פרשה י”א, ה’.
6 חידושי “גור אריה”, מובא ב”אסיפת זקנים” פרק יציאות השבת, על דף ב’ ע”א.
7 ביצה דף י”ב ע”א.
8 דף ע”ג ע”א.
9 הקדמה לשער השבת, פרק א’.
10 עולת ראיה ח”ב, עמ’ מ”ז.
11 ספר “דובר צדק”, אות ד’. עיין שם בהמשך דבריו הן מעין מש”כ בביאור דברי הרב קוק: “ועל דבר זה נתייסדה כל מס’ עירובין ולימודיה לעשות מרשות הרבים רה”י… ורשות הרבים הוא מצד הפירוד הנגלה ויש עצות שיהיה נעשה מרה”ר רשות היחיד כנ”ל שזהו תכלית העבודה“.
12 דמיון לדבר ניתן לראות בענין בעלות אדם על בהמה בהשואה לבעלות על עבד, שבבהמה הוא בעלים גם על דעתה ולכן בכוונתה להזיק אע”פ שבא מדעתה חייב, כי הוא בעלים גם על זה ויש לו אחריות על כך. משא”כ בעלות על אדם שאינה כוללת בעלות על דעתו, ובדעתו גם העבד הוא בן חורין, כלשון החזו”א (ב”ק סי’ ג’) “אי אפשר לחייב אחרים על נזקי בעל בחירה ומסיבה זו פטור האדון על נזקי עבדו ואמתו”, ולכן בעה”ב פטור אם עבדו הזיק. ואף כאן יש הבדל בין בעה”ב לבין בעל הבירה כולה, שבעה”ב אינו בעלים על חוקיו ועדיין יש דברים השייכים לעולם כולו אבל בעלותו יתברך כוללת הכל ולעולם אין דבר הנפרד מבעלותו. ועיין במש”כ בבבא קמא שיעור מס’ 6 “כונה להזיק בשור ובעבד”.
13 ונראה שכך יש להבין את המשך המדרש, שאוכלי המן מעידים על השבת שכל ימות השבוע היה יורד ובשבת לא היה יורד. אוכלי המן היו מעידים על בעלותו יתברך על הטבע וחוקיו ובפרשת המן נאמר “אל יצא איש ממקומו”, והיינו שאותה בעלות שיש לנו בדמיון לבעלותו יתברך, באה לידי ביטוי ב”אל יצא איש ממקומו”, שהרי המן ירד לטובת ישראל ולכן לא ירד ברה”ר בשבת שהרי לא היה בו ענין לעולם אלא לישראל בלבד ולכן לא ירד, אבל שאר דברים הנוגעים לחוקי העולם הכלליים גם מעבר לבעלותו של האדם אינם שובתים בשבת ואנו מצווים לשבות מהם מצידינו, גם ברשות היחיד, כי הם שייכים לחלק העולם שברשותינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.