פרק ראשון – הדביק פת בתנור
ביאור קושית התוס'
במסקנת הסוגיא השאלה של רב ביבי בר אביי אם הדביק פת בתנור במזיד, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה או לאו.
והקשו בתוס' ד"ה קודם:
"וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה, פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו".
ושני פרושים עיקריים יש בדברי התוס' כפי שבאו באחרונים
א. לא ישמע לנו – היינו שאינו מחויב לשמוע לנו.
ב. לא ישמע לנו – היינו על פי החלטתו אף כנגד הוראתנו.
ועל הפירוש הראשון יש להקשות מדוע הקשו התוס' בסגנון שלא ישמע לנו, היה להם להקשות, שאינו מחויב בתקנה זו מפני איסור סקילה שעומד עליו שהוא חמור יותר ודוחהו. ומה ענין "לנו" ? ועל פירוש שני יש להקשות כלשון מהר"ל בחידושי גור אריה:
"ואין להקשות וכי ישמע לנו אם נאסור לו מ"מ נפקא מיניה שב"ד מצווין להפרישו ולעכבו בידיים שלא ירדה ומונעין אותו לעשות איסור בעל כורחו".
ונראה בביאור הענין, שכן איסור רדית פת מהתנור נגזר כדבר עצמי, ועיקרו בהדביק הפת בערב שבת והגיע זמן רדייתה בשבת, והשאלה היא האם העמידו חכמים דבריהם גם על מקרה שהדביק הפת בשבת שעלול להגיע לאיסור סקילה, או שלא העמידו דבריהם, וזו השאלה של הב"ד אליו מגיעה השאלה בפועל.
ואם נאמר שהעמידו דבריהם גם על מקרה כזה, היינו שכללו מקרה זה בגזירתם, קשה הרי אין ב"ד גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכול לעמוד, ומי ישמע לנו ומי יעמוד בגזירה כזו במקרה של איסור סקילה.
תירוץ התוס'
ותירצו התוס' קושיתן:
"ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה, כיוון שמניח מלרדות על ידי מה שאנו אוסרין לו".
ואף בזו יש שני פירושים עיקריים באחרונים. יש שפירשו שפטור מסקילה משום אונס, שאנוס הוא בתקנת חכמים, ויש שפירשו שפטור מסקילה כיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, וכאן אומרים לו שב ואל תרדה.
על הפירוש הראשון שפטור משום אונס הקשו האחרונים מדוע פטור והלא בחיוב אפיה ובישול בשבת החיוב בא ממילא, הוא על הדבקת הפת או שימת הקדירה על האש, ובמעשה זה נגמר האיסור וחיובו בא ממילא, אבל המעשה נגמר כבר במעשה הדבקת הפת. וכי אם ירצה לרדות ויהיה אנוס כגון חולה או אסור בבית אסורים, יש הו"א שיפטר?
והרב פרנק (באגרות לראי"ה עמ' ל"ב) דימה זאת לזורק אבן ד"א ברה"ר ואחר שיצאה האבן מתחת ידו חוזר ומתחרט ורוצה להחזירה, וכי יש הו"א שיפטר, עיי"ש. ואף כאן, כ"ש אחר שאסרו לרדות הרי שזה דומה ממש לאבן.
ולכן יש שפירשו (עיין אגרות ראי"ה ח"א קמ"א, קמ"ה) שכוונת התוספות שלא יתחייב סקילה משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכאן זה שב ואל תעשה.
ואף זה תמוה וכי מתחייב האדם מיתה באיסור שנעשה בשב ואל תעשה? (ושמא מגילת סתרים שכתוב בה שיש ל"ט מלאכות ואינו חייב על אחת מהן – זו אפיה ובישול שהן בשוא"ת).
ויותר יש להקשות על פי הגמ' בסנהדרין ס"ה. ששאלה מדוע בחייבי כריתות הזכירו אוב ולא הזכירו ידעוני והלא בפסוק אחד ובלאו אחד נאמרו ותירץ ריש לקיש:
"ידעוני – לפי שאין בו מעשה".
ופירש רש"י:
"ריש לקיש אמר ידעוני – להכי לא תנינא ליה להתם משום דאפילו כי עביד לה כתיב "ועשה אחת", אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו חשיב לי מעשה, אבל הכנסת העצם ידעוני, אינו מדבר בשעת מעשה, אלא לאחר מעשה הוא בפיו מדבר העצם מאליו".
והקשו על פי גמרא זו (ע' שד"ח כרך ד' לאו שאין בו מעשה עמ' 99 ואילך) הרי גם המדביק פת בתנור האיסור בא מאליו ואינו פועל בשעת מעשה ונשארו בצ"ע.
וחידוש נוסף יש בדברים אלו בגדר כחם של חכמים להפקיע האיסור מעיקרו ובמיוחד במקרה של הדביק פת שנעשה כל האיסור, ויסוד איסור לא תעשה כל מלאכה הוא בקום עשה וכיצד מפקיעים איסור תורה שכבר נעשה כל מעשה החיוב.
ביאור איסור בישול ואפיה
כבר הזכרנו כמה פעמים יסוד בגדר מעשה האדם. מעשה האדם בטבע בא מכח תפקידו של האדם שנתן לו הקב"ה "אשר שבת מכל מלאכתו אשר ברא אל-הים לעשות", הינו שהבריאה הוכנה למעשה האדם.
האדם משתמש בכוחות הטבע ופועל בהם לשכלולו של עולם ותיקונו וזו היא עשייתו (לשון תיקון "ועשתה את ציפרניה").
שימוש האדם בטבע למלאכתו הרי זה "כגרזן ביד החוצב בו" כלשון הרמב"ן בענין מחמר אחר בהמה וחורש עם בהמה, שמעשה הבמה נקרא על שם האדם וחייב מיתה (שורש י"ד בספה"מ):
"… בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמה עמו ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד חוצב בו והמשור ביד מניפו תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת ואע"ג בעינן דומיא דע"ז דעביד מעשה בגופיה".
וה"ה במלאכת בישול כל המעשה הנעשה אח"כ בתבשיל ובפת נקרא על שמו שהוא עשה את המעשה והשתמש בטבע לעשיית האוכל ושכללו.
ומיושבת השאלה מידעוני, שבידעוני הרי הדיבור שנעשה אח"כ אינו מעשה, וכיון ששימת העצם עצמה אינה איסור, ודיבור לא הוה מעשה לכן חסר מעשה. אבל בבישול , הבישול עצמו הוא מעשה במציאות שמשנה התבשיל והפת, ונקר על שם מי שהשתמש בטבע לעשייתו.
הגדרת כחם של חכמים
הגמ' במס' יבמות דף פ"ט ע"ב אומרת:
"וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?"
ושאלה הגמ' מנישואי קטנה שבעלה יורשה אף שנישואיה מדרבנן:
"והא הכא דמדאוריתא אבוה ירית לה, ומדרבנן ירית לה בעל?".
ותירצה הגמ':
"הפקר ב"ד הפקר".
ופירשו:
"וכל מידי דממונא לאו עקירה נינהו".
וכבר ביארנו שגדר, הפקר ב"ד הפקר, הינו שממונו של אדם אינו לגמרי ברשותו, וכמו שהוא עצמו מלבד בעלותו ורשותו על עצמו, יש כח הכלל עליו כן גם ממונו יש חלק הכלל בממון, והוא בא לידי ביטוי בכח חכמים להפקיר ממונו.
ובהמשך הסוגיא בדף צ' הקשו מכמה דברים שחכמים עוקרין דברים מן התורה ותירצו
"שב ואל תעשה שאני".
ונראה שאף בנו יש לאמר שחיובו של אדם במצוות, יש בו החלק הפרטי בינו לבין קונו ותורתו ויש בו גם בחינת "בשם כל ישראל". אמנם כל ישראל וחכמיהם משעבדים לתורה, אבל נתנה תורה כח לחכמים לאמר לאדם שב ואל תעשה, וזה אינה עקירה. ופירושו שבשב ואל תעשה הפקיעו מן האדם את בעלותו הפרטית ורשותו הפרטית על עצמו ועל רכושו, וממילא אינו מחויב במצוות, וכיוון שהפקיעו ממנו את האחריות, פקע חיובו במצוה.
וזה פירוש שהזאה ואיזמל העמידו דבריהם אף במקום כרת, שעקרו את חיובו במצוה מצד בעלות הכלל על האדם.
ונראה שאף בבישול ואפיה בא החיוב מצד אחריות האדם ואדנותו כגרזן ביד החוצב, אבל אם אסרו חכמים לרדות, הרי שהפקיעו את אדנותו ואחריותו, וכבר אינו כגרזן ביד החוצב בו אשר ברצונו חוצב וברצונו עוצר, וממילא מופקע איסור אפיה.
הרי שאף שאין חכמים עוקרין דבר מן התורה, ומ"מ כחם להפקיע כחו של האדם ומתוך כך פועלים על חיובו במצוות.
והבנה זו מיוסדת יותר עפ"י ה"אגלי טל" שקבע שמבשל בשבת, שנגמר בישול במוצ"ש, פטור וע' ילקוט מפרשים בירושלמי (הוצאת מכון "מוצל מאש") פ"א ה"ו.