פרק ראשון – שיטת הרמב”ן בגדרי רשות היחיד

הרב יהושע ויצמן
י״ט במרחשון ה׳תשס״ב
 
05/11/2001

שיטת הרמב”ן בגדרי רשות היחיד

מחלוקת רש”י ורמב”ן בעירובין דף נ”ט

המשנה בעירובין נ”ט. אומרת:

עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, ושל רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה וכו’.

ופרש רש”י:

עיר של יחיד – שלא היו נכנסין בה תמיד ס’ ריבוא של בני אדם, ולא חשיבא רשות הרבים דלא דמיא לדגלי מדבר.

מבואר מדבריו שרשות היחיד היינו שלא נמצאים במקום רבים וזה נקרא שזה מקום ליחיד, ורשות הרבים הוא מקום שהרבים נמצאים בו.
ומתאימים הדברים לרש”י בדף ג: שבאר את המושג כרמלית:

שאינו לא הלוך תמיד לרבים ולא תשמיש רשות היחיד.

ויש לדקדק בדבריו שאצל הרבים לא כתב “רשות” ואצל היחיד לא כתב “תמיד”. ונראה שאצל היחיד שימושו מבטא רשות, היינו מעין שליטה על המקום שהמקום ברשותו, ואילו הילוך אינו מבטא רשות אלא אדרבה, שאין לו רשות לעשות שם חפציו, אלא רק לעבור ממקום למקום כיון שהוא מקום לרבים.
ההילוך שייך במהותו לרה”ר, שרבים יכולים להלך באותו מקום ולעולם (“תמיד”) אין ליחיד להשתמש במקום שכן אז מפקיע מן הרבים את יכולתם לילך שם. והשימוש שייך במהותו לרשות היחיד שהשימוש של היחיד מפקיע מן הרבים את יכולתם להשתמש במקום זה.
הרמב”ן בפירושו למשנה מביא דברי רש”י וחולק עליו, וכך הוא מפרש את המשנה:

עיר של יחיד ונעשית של רבים זהו שהיתה כל העיר מתחילה של אדם אחד ועכשיו נעשית של רבים.
ומתחילה כשהיתה של יחיד והוא וביתו דרים בתוכה, אין בה רה”ר לעולם ואעפ”י שבאים בתוכה רבים לישא וליתן כיון שהרשות כולה של יחיד ומתוך רשותו הן באין לתוכה, רה”י היא ואין חייבין עליה בשבת… אלמא כל רשות שהוא קנוי ליחיד אין חייבין עליו משום רה”ר, אע”פ שרבים עוברין בתוכן מ”ט רשות הרבים כשמה – שהיא של רבים.

אף כאן יש לדקדק, במה שכתב הרמב”ן רה”י היא ואין חייבין עליה בשבת, ולא רשות היחיד היא להתחייב המוציא ממנה לרה”ר בשבת. וכן במה שכתב מ”ט רה”ר כשמה – שהיא של רבים, ולא כתב כן ברה”י שהיא כשמה של יחיד.
וברור שסיבת הדבר משום שברשות היחיד יש דין מחיצות וזו היא רשה”י גמורה, ויש להבין אפוא עניין המחיצות.
ונראה שיש שתי מדרגות לרשות היחיד, ושתיהן קשורות לקנינו של היחיד ברשות. יש רשות היחיד בלא מחיצות, וזו מפקיעה מן המקום שם רשות הרבים ואין מתחייבין עליו בשבת משום רה”ר. ויש רה”י עם מחיצות, שלא רק מפקיעה שם רה”ר אלא נותנת דין רה”י להתחייב עליה למוציא ממנה לרה”ר.
ובעומק העניין נראה שהרשות היינו שלטון על מקום, ובלא מחיצות, עדיין יש לרבים שייכות למקום, שאין מחיצה המבדלת את הרשות מרה”ר.
ודמיון לדבר בדיני גאולת בית (ויקרא כ”ה, כ”ט – ל”א) שיש הבדל אם העיר מוקפת חומה שאז הקונה זוכה בבית לבין בית שאינו מוקף חומה שיוצא ביובל כשדה ובלשון הכתוב:

ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ יחשב … וביובל יצא.

הרי שמקום בלא חומה “על שדה הארץ יחשב”, ואין קנינו גמור “וביובל יצא”.
וכן ברשות היחיד שאם אינה מוקפת מחיצות (כדרך בית וחצר), אין ליחיד שלטון גמור בה, ואין מועיל קנינה (בעניין שבת) אלא להפקיע ממנה שם רה”ר.

חידוש הרמב”ן בעמוד ברה”ר

הגמ’ בשבת בדף צ”ט: אומרת:

בעא מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברה”ר גבוה י’ ורחב ד’ וזרק ונח על גביו מהו, מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא, לא.

הרמב”ן מבאר את הבעיה:

דילמא פטור דחיובא ממקום פטור קא אתיא שהרשות הזה אויר פטור הוא כמו שפרש”י דאינו אויר רה”ר ואויר רה”י נמי לא הוי, דכי אמרינן רה”י עולה עד לרקיע דילמא באוויר חצר אבל בעמוד לא.

והרשב”א הוסיף מילים בדברי הרמב”ן:

דכי אמרינן דרה”י עולה עד לרקיע ה”מ רה”י גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא.

והמאירי כתב שהוא משום גוד אסיק מחיצתא ובעמוד לא אמרינן גוד אסיק, וכן פרש הגר”ח, דברי רמב”ן ורשב”א.
אבל לענ”ד נראה שאין ברמב”ן זכר לגדר מחיצות הניכרות ובלשונו אף לא כתב עניין מחיצות אלא שרה”י עולה עד לרקיע דילמא באוויר חצר, ומחיצות מאן דכר שמיה.
ונראה שהדברים מבוארים עפ”י מה שכתבנו בדעת הרמב”ן ברה”י שיסודה הקניין והשליטה של היחיד ברשות. וזו הסיבה שרה”י עולה עד לרקיע, ולא משום מחיצות וכדמוכח בגמ’ עירובין ל”ב:

… כיוון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות הויא לה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע.

ושם הרי אין מחיצות (עי’ רש”י), ומכאן שרשות היחיד – הינו הקניין שנתנו לו כגון ד’ אמות, הוא עולה עד לרקיע, שכן דרכו של קניין כדמוכח בהמוכר את הבית (ב”ב ס”ג:).
ולכן עמוד ברשות הרבים, שהוא רשות היחיד רק מצד שמופקע מן הרשות ולא מצד עצמו ולכן לא עולה עד לרקיע, ולכן כתב הרמב”ן דלמא באוויר חצר, היינו המקום של החצר ולא מצד המחיצות כמו שכתב הרשב”א.
ויש להבין לפי”ז מדוע רה”י גמורה במחיצות היא רה”י אף שאינה קנויה ליחיד. ונראה שלזה פירש שכל מקום דלא ניחא תשמישתיה מסרה (יהושע) ליחיד. וזה נראה במהות העניין שמחיצות מפקיעות רשות הרבים ונותנות רשות ליחיד ואף שמבחינה קניינית זה עדיין שייך לרבים, אין אלו אלא כשותפין וכחצר השותפין משא”כ רשות הרבים שקניינם בו נמצא מעל לקנייני היחידים (ועי’ “דבר אברהם”).

סיכום:

פירוש הביטוי רשות היחיד: לרש”י – שאין הרבים מהלכים בה.לרמב”ן – רשות של יחיד.לרמב”ם – רשות המופקעת מן הרבים.

מהות רשות היחיד: לרמב”ם – מצד שהיא רשות אחרת מרה”ר.לרמב”ן – גדר עצמי שקנויה ליחיד.

תפקיד המחיצות: לרש”י – אין רה”י בלא מחיצות (ועי’ עירובין צ”ב.)לרמב”ם ורמב”ן – עמוד הוא רה”י בלא מחיצות.ולרמב”ן מחיצות מפקיעות מן הרבים את שליטתם ומגדירות את המקום כקניין היחיד (או שותפין) ונראה שלכן אין לרמב”ם ולרמב”ן גוד אסיק בשבת, כיון שלשיטתם יש למחיצות תפקיד ממשי ולא רק הלכתי ברשות היחיד, ואדרבה מתוך המציאות באה ההגדרה ההלכתית, ולכן כיון שגוד אסיק לא יוצר מחיצה במציאות אלא רק דין מחיצה הם סוברים שאין דין גוד אסיק בשבת. משא”כ לרש”י שצריך מחיצה הלכתית. ודו”ק.

רה”י עולה עד לרקיע: לרש”י – נראה שמצד השימוש משתמשים בכל הגובה אבל רה”ר להילוך, לכן עד עשרה.לרמב”ן – מצד הקניין כמ”ש.לרמב”ם – הוא דין בפנ”ע.
ויש לעיין במה שכתב רמב”ן בסוגיא בדף ז: בבית שאין תוכו י’ וחקק בו ד’ על ד’ והשלימו לי’, שמקבל דין רה”י אף אם הכתלים רחוקים והקשה הרמב”ן:

ואיכא למידק אמאי לא בעינן שיהיו מחיצות תוך ג’ לשפת החקק כדאמרינן לענין סוכה, אם יש משפת חקק ולכותל ג’ טפחים פסולה.

ותירץ:

איכא למימר דהתם לענין סוכה דפנות בעינן דכתיב בסכת תשבו בסכת בסכות, הלכך בעינן תוך ג’ דלהוי לבוד אבל לענין שבת כל היכי דלא בקעי רבים כלל רה”י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה הלכך תוך חקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה”י היא.

ובהמשך הדברים:

שאני חקק בית שהוא ראוי לדירה שהרי יש לו מחיצות גמורות ונעשה בית גמור ועוד שאותן המחיצות ראויות לקירויו לפיכך מצטרף הגדוד עמהם.

ונראה שפירוש הדברים שברה”י דשבת הרי הרשות נקבעת על ידי השליטה של היחיד במקום, ולכך באות המחיצות, ולכן בבית שהוא רה”י גמורה, המחיצות מגדירות את הקניין והשליטה בבית, ולכן אף אם רחוקות הן, הן עושות תפקידן במציאות משא”כ בסוכה שהמחיצות הקשורות לסכך הן קובעות דין סוכה ויוצרות דין סוכה (ולכן הביא פסוק שהסוכה היא מחיצה) ולכן צריכות להיות פחות מג’ משפת החקק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.