פר(ש)ה אדומה
הצבע האדום
פרשת חוקת צבועה באדום. לא רק: "פרה אדומה תמימה – שתהא תמימה באדמימות1", אלא גם בהמשך הפרשה פוגשים אנו את הצבע האדום: המפגש המחודש עם מלך אדום מוליד איום של יציאה בחרב לקראת ישראל. בגבול ארץ אדום מת אהרן, וכשישראל סובבים את ארץ אדום קצרה נפשם, וה' משלח בם את הנחשים השרפים. כרפואה למכת הנחש, משה עושה נחש נחושת – לשון נופל על לשון, אך גם מצד המראה – ניתן לראות כאן את אדמימותה של הנחושת. צבעם של מי הבאר הפך אדום וחשף בכך את נס מחיצת האמורים במעברות ארנון2:
ואשד הנחלים – תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזעדזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב.
ומשם בארה – משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה.
אף המלחמות המופיעות בפרשה ובתוכן אזכור "ספר מלחמות ה' ", מזכירים את הדם שנשפך. ובכלל, נושא המוות עולה רבות בפרשה: טומאת מת – "אדם כי ימות באוהל"; מות מרים; חטא משה ואהרן במי מריבה, שבעטיו נגזר עליהם למות; מות אהרן; מגפת הנחשים השרפים: "וימת עם רב מישראל".
הדין
הצבע האדום עניינו דין3:
כי כמו שהגיבור הנוצח במלחמה יהיה מתייחס באדמימותו מצד היותו מתחמם ומתאדם ושופך דמים, כן לספירה שתהיה מידתה מידת הגבורה וחוזק יהיו מייחסים לה גוון האודם, והכל לשכך את האוזן מה שתהיה יכולה לשמוע… ונמצא מי שמצייר שמות… המורים על הדין באודם, ועל החסד בלובן, ועל הרחמים בירוק…
הזוהר הקדוש בתחילת הפרשה משווה בין הביטוי הפותח את הפרשה: "זאת חקת התורה" ובין: "וזאת התורה"4:
כתיב הכא: "זאת חקת התורה", וכתיב: "וזאת התורה". מה בין האי להאי? אלא רזא עלאה הוא והכי אוליפנא: "וזאת התורה" – לאחזאה כלא ביחודא חד, ולאכללא כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, לאשתכחא כלא חד. בגיני כך: "וזאת התורה". אמאי תוספת וא"ו? אלא הא אתמר לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. "וזאת" – כלל ופרט כחדא, דכר ונוקבא. ובגין כך: "וזאת התורה", ודאי. אבל: "זאת" – בלא תוספת וא"ו, חקת התורה ודאי, ולא התורה. דינא דאורייתא, גזרה דאורייתא.
תרגום:
כתוב כאן: "זאת חקת התורה", וכתוב: "וזאת התורה", ולא כתוב: "חקת". מה בין זה לזה? אלא, סוד עליון הוא, וכך למדנו: "וזאת התורה" הוא להראות שהכול הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בקודשא בריך הוא, שהוא זעיר אנפין, שימצא הכול אחד. משום זה, "וזאת התורה". למה יש תוספת ו"ו? אלא להראות שהכול אחד בלא פירוד. "וזאת" הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד, כי ו"ו הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. "זאת" היא נוקבא, דהיינו המלכות שהיא פרט. ומשום זה כתוב ודאי: "וזאת התורה", שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד. אבל: "זאת", בלא תוספת ו"ו, היא "חקת התורה" ודאי, שהיא המלכות הנקראת: "חקה", ובאה מז"א שנקרא "תורה", ולא התורה עצמה שהוא ז"א, רק דין התורה; גזרת התורה, שהוא מלכות.
לאמור: "זאת חקת התורה", מבטא דין. בהמשך, מבאר הזוהר5 שבמילה "חקת" מקופל הדין: חק-ת, כאשר האות ת' מורכבת משתי אותיות: ד', נ'6. וזה: חק הדינים.
גם פרה עניינה דין, שכן מצאנו במרכבה: "ופני שור מהשמאל"7. וכמובן: אדומה – גזירת דין.
גם לגבי טומאת מת מבאר הזוה"ק שעניינו דין8:
ובשעתא דברכאן לא משתכחי לנחתא בעלמא כדין עלמא יתיב בדינא ומסטרא דשמאלא רוחא אתער ואתפשט בעלמא.
והרפואה – באפר פרה אדומה.
סמיכתה של פרשת מות מרים לפרשת פרה, קשורה לדין9:
ר' יהודה אמר אמאי פרשתא דפרה סמיכה למיתת מרים הא אוקמוה אלא כיון דאתעביד דינא בהאי פרה לדכאה למסאבי אתעביד דינא במרים לדכאה עלמא ואסתלקת מן עלמא.
תרגום:
אלא כיוון שנעשה דין בפרה זו כדי לטהר הטמאים, נעשה דין במרים כדי לטהר את העולם.
בסוף הפרשה אומר הזוה"ק שמשה נתיירא מעוג, בגלל זכותו של אברהם ובגלל שמל את עצמו. משה חשב שיזדקק לימין כדי להתמודד עם עוג, והרי אהרן הכהן, איש החסד, כבר מת. אמר לו הקב"ה10:
אל תירא אותו לא תדחל לההוא את דיליה ואפילו לימינא לא אצטריך, כי בידך נתתי, שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא.
שוב, עניין של דין.
גם נחש הנחושת קשור לנושא זה. נחש, סמלו של שבט דן אשר עליו נאמר: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"11.
חקת
הדין הוא צמצום. הופעת השפע לפי מידה. "חקת" – לשון: חוק, דבר קצוב מאת המלך, כמו: "לחם חוק". החקיקה היא קביעת מקום מוגבל שבתוכו יופיעו הדברים. כך חקיקה באבן, וכך "במחוקק במשענותם"12:
כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. שהיו הנשיאים עומדים על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו.
ראינו שהזוהר מבאר את: "וזאת התורה" כאיחוד הכלל והפרט, לעומת: "זאת חקת התורה", שהוא פרט לחוד. הדין הוא פרט שהתנתק ממקורו הכללי, והוא עומד לעצמו. זאת הסיבה לכך ש"חקה" מבטאת בדרך כלל דבר שאין לו הסבר, שאינו נתפס בשכל. ראיה חלקית אינה מאפשרת הבנה מלאה של העניין. אותו דין נראה לנו מנותק מן המערכת הכוללת שאנו מכירים, ואיננו מוצאים לו הסבר. כמובן שהדבר קשור גם לצמצומו ומוגבלותו של שכל האדם, מה שלא מאפשר לו להבין הכל.
המוות מבטא יותר מכול את מוגבלות האדם, וההתמודדות עם מוגבלות זאת כרוכה בחוק, דבר שהוא כאמור, מעבר להבנתו של האדם.
מתוך כך אנו מתקשים להבין את הדין שנעשה עם משה ואהרן במי מריבה. הפירושים המרובים על כך מעידים עד כמה הראיה איננה שלמה. יש כאן עיכוב גאולה על סף הכניסה לארץ, ואיננו תופסים עד הסוף מדוע עיכוב זה מגיע לנו, אך אנו מאמינים שהדין דין אמת.
בתוך המציאות המסובכת של הדין, אנו נפגשים עם מי החסד שמחברים אותנו למקור, ומזכירים לנו את המצב שלפני היות עולמנו "עלמא דפרודא". אותו מצב בראשיתי של: "ורוח א-לוקים מרחפת על פני המים", שהוא גם המצב העתידי של: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"13.
כך מי הנדה מטהרים מטומאת מת, וכן מי הבאר שמלווים את עם ישראל במדבר, ועל סף הכניסה לארץ הם מגלים את הדין שנעשה ברשעים: "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער".
מקצת מדרכי הנהגתו של הקב"ה בעולם מתגלים אף הם בסוף הפרשה: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון". חשבונו של עולם מתברר על ידי עמון ומואב שטהרו בסיחון, ובכך מטעימים אותנו טעמם של אחרית הימים בהם יתרחבו גבולותינו ויכללו את: "קיני קניזי וקדמוני14", כל זאת גם כעת במציאות הנוכחית שהיא מעבר לגבולות התפיסה של שכלנו.
הקב"ה יסיר מעלינו את הדינים המנתקים אותנו מן המקור, יפרוש עלינו את סוכת שלומו ויגלה לעין כל את חסדו וטובו עמנו במהרה.
1 רש"י, במדבר י"ט, ב.
2 רש"י כ"א, טו-טז.
3 רמ"ק, עסיס רימונים, שער י' בביאור הגוונים.
4 זוהר במדבר קע"ט ע"ב.
5 דף ק"פ ע"ב.
6 בעצם ת' מורכבת מן האותיות" ר', נ'. אלא דל"ת ורי"ש עניינם אחד: עניות – מלשון: דל ורש, וזוהי תכונת המלכות, דלית לה מגרמה כלום.
7 יחזקאל א', י.
8 זוהר במדבר קפ"א ע"א. וראה בפירוש הסולם.
9 זוהר קפ"א ע"ב.
10 זוהר קפ"ד ע"א.
11 בראשית מ"ט, טז.
12 במדבר רבה פרשה י"ט.
13 ישעיה י"א, ט.
14 רש"י בראשית ט"ו, יט.