פרשה ב – פסקה ו
"תרתי בלבי למשוך ביין", אמר שלמה: "תרתי בלבי למשוך ביין", למשוך ביינה של תורה "את בשרי". "ולבי נוהג בחכמה", בחכמתה של תורה. "ולאחוז בסכלות", רבי יודן בעא קמיה דרבי אחא מהו דין דכתיב "ולאחוז בסכלות", אמר ליה לאחוז בסכלנותא.
פירוש המדרש
"תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם", אמר שלמה: "תרתי בלבי למשוך ביין" – למשוך ביינה של תורה "את בשרי" – לעסוק בתורה, וכן "ולבי נוהג בחכמה" – בחכמתה של תורה. "ולאחוז בסכלות", רבי יודן בעא קמיה דרבי אחא מהו דין דכתיב – מהו זה שכתוב "ולאחוז בסכלות", וכי ניסה שלמה את הסכלות? אמר ליה: לאחוז בסכלנותא – תרגום "תבונה" – סוכלתנותא, ופירוש הכתוב הוא "לאחוז בתבונה". עי' בדברינו בשיעור ביאור נוסף למדרש ולביטויים השונים בו.
נושאי השיעור: א. קישור הדרשה לפשט הפסוק. ב. סופיות החיים מובילה לחיפוש הנצח. ג. "יינה של תורה" – דברי נבואה. ד. אין די בדברי נבואה לבנות דרך חיים. ה. הצורך ב"סכלות מעט" כדי לקיים את החכמה.
בפשט הכתוב, שלמה בוחן דרכים שונות בדרך הניסוי והטעִיה, כדי למצוא את הדרך הטובה אשר ילכו בה בני האדם.
במדרש דורשים חכמים את הביטויים המובאים בפסוק על התורה. היין הוא יינה של תורה, והסכלות היא תבונה. דרשה זו הפוכה מן הפשט, ויש להבין מה ראו חכמים על ככה, לדרוש את הכתוב בצורה הפוכה מפשוטו. הדרך הסלולה להבין זאת היא למצוא קושי בפסוק המוביל לעומק שבו מיושב הקושי.
דרך נוספת להגיע לעומקו של המדרש היא עיון במדרשים מקבילים. שינויים קלים ותוספות עשויים לשפוך אור על הדרשה הנלמדת.
במדרש קהלת זוטא1 מובא:
"תרתי בלבי". אמר שלמה "תרתי בלבי למשוך ביין", למשוך ביינה של תורה, עד שאדע אי זה טוב, אמר: הואיל וימיו של אדם קץ הם ומספר הם, מה יעשה, יעסוק בדברי תורה והיא חייך, דכתיב "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג' י"ח).
בדרשה זו יש התייחסות גם לסופו של הפסוק: "עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם".
נראה, שהמילה אותה באו לדרוש חכמים היא "מספר ימי חייהם".
שלמה אינו שואל: "מהי הדרך הטובה שילך בה האדם בחייו?", אלא: "מהי הדרך הטובה לאדם במספר ימי חייו, בחיים הקצובים לו בעולם הזה?".
זמניות החיים קובעת את ההתייחסות לדרך בה הולך האדם בחייו. לא יתכן שהדרך הטובה קשורה רק לעולם הזה, שהרי זה עולם זמני וחולף.
נראה, שמדרש זה עומד על עומק הפשט של ספר קהלת.
קהלת מציג בפני האדם דרכים שונות שהוא מנסה אותן ומתלבט ביניהן, ואיננו מגיע למסקנה – מהי הדרך הטובה. אולם, הדרך בה מוצגת השאלה מבהירה את עמדתו של קהלת בענין. בהחלטתך על דרך החיים זכור כי החיים אינם נצחיים, אלא מספר וקץ להם.
ברקע הדברים עומדת שאיפתו של האדם לנצחיות, הנובעת מן הנשמה האינסופית הגנוזה בו. כיון שכך, לא יכול האדם לקבל את המחשבה שהחיים במסגרת העולם ש"תחת השמים" יתנו לאדם את הדרך הנכונה.
החיים בעולם הזה הם בעלי "מספר", ועל כן צריך האדם לחפש את הדרך במישור עליון יותר של חיים – "עץ חיים היא למחזיקים בה".
דרך הצגת השאלה רומזת לתשובה אליה מגיע האדם מתוך התבוננות על חייו ומשמעותם.
על פי הבנה זו של הפסוק, מובן שגם ראשיתו מדריכה את האדם לחיים עליונים. "למשוך ביין" זהו "יינה של תורה". לא יתכן שהתעסקות בעניינים זמניים בעולם הזה תביא את האדם לתכליתו2.
יינה של תורה
מהו "יינה של תורה"? איזה חלק מהתורה מכונה "יין"?
יש אומרים כי זהו חלק הסוד שבתורה, אך מדברי חז"ל במקומות נוספים עולה הבנה אחרת. "טובים דברי דודים מיינה של תורה"3. אל מול דברי סופרים, המכונים "דודים", עומד "יינה של תורה". הכוונה היא, אפוא, לתורה שבכתב ולדברי הנבואה.
מדוע נקראו יין?
היין הוא בעל עוצמה גדולה, והשפעתו חזקה על האדם. אולם, זוהי השפעה זמנית, ההולכת ונחלשת4.
אמר רמי בר אבא: דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין5.
היין הוא ביטוי לדברים עליונים, המגיעים מעולם פנימי ועמוק. אולם השינה והדרך מפיגים את היין ועוצמתו אינה באה לידי ביטוי.
דברי הנבואה העליונים יכולים להביא לשינה – לניתוק מן העולם הזה.
האפשרות השניה היא שהדרך – דרך ארץ – תפיג את עוצמתו של היין. המפגש של הדברים העליונים עם המציאות המעשית – קשיי החיים, הפרנסה וכדומה – מקטין את עוצמתם ומבטל את השפעתם.
דברי הנבואה, עם כל עוצמתם, ודוקא מתוך עצמתם הרוחנית, לא הצליחו להפוך את התורה לדרך החיים של עם ישראל.
דברי סופרים חביבים מיינה של תורה. בעמל דקדקני, בגזרות ותקנות ומנהגות, הפכה התורה לדרך החיים של עם ישראל.
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות-העגלה של החטאת, גידי-החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי-הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך-הזמן על ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם-החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים, מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, – דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה6.
נראה, שכך יש להבין את המדרש: "תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי" – זהו נסיון לחבר את היין – דברי הנבואה, אל הגוף – אל העולם המעשי כדי שלא תפוג עוצמתם.
"ולבי נוהג בחכמה" – החכמה היא החלק הפנימי שבתורה, האידיאולוגיה של התורה. חלק זה נמצא בלב, שהוא פנימי יותר מן הבשר.
"ולאחוז בסכלות"
במדרש מבואר כי "סכלות" פירושה "סכלנותא", שהיא תרגום של "תבונה", כדברי המפרשים.
יתכן שיש לקשור את המדרש לפסוק המופיע בהמשך7:
זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט.
מעט סכלות יקרה יותר מחכמה ומכבוד. דברים אלה התבארו בעומק ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל, שכותרתם "סכלות מעט", ונצטט חלקים מהם8:
בתוך כל הדברים שנקראו יקרים נחשבת גם כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית, שהיא מחזקת את אור כל החכמה. אותו הציור, שלעד לא יוכל להזקק בלבו של אדם, שלעולם ימצא המדע, שצריך לציירו יותר מבורר, יותר מעודן, הוא הנושא של כל הזיקוקים, והרדיפות השכליות המוסריות, וכל התנועות הטובות של החיים הכלליים והפרטיים.
אותם אשר לא יתחשבו עם היקרות של נקודת הסכלות, במקום מציאותה ההכרחית, נוטלים הם את חייהם ואת חיי אחרים מן העולם, ובעמלם לא ישאו מאומה, עד אשר ישובו ויוכחו, הם וכל המושפעים מהם, כי יקרה מכל חכמה וכבוד היא אותה הסכלות מעט, ובמיעוטה, ובביסוסה בערכה והגבלתה, תבסס כל מכון של חכמה, של דעת קדושים בינה, של חיי נועם, שלוה ושלום רב.
ונקודה זו של סכלות המעט היקרה היא הנושאת עליה ברוחו של אדם וכח חייו את הדחיפה הטבעית לכל המפעלים והתנועות בעז ואמץ, שעל תכונת החומר הגס והחזק שלה באים ההשכלה, רבת החשבון, ואור הקדושה העדינה, ומפתחים ומשכללים את הערך הנשמתי, את החיים הרוחניים, ואת כל סדרי המפעל.
נקודה זו בעולם היא נושאת את האומץ העולמי, את הדחיפה החבויה, לבנות ולהרוס, לעקור ולנטוע, לנוע ולמזג. והופעת הדעה העולמית, השכל והבינה, החשבון והשירה, שופעים הם מהזיו העליון ומעדנים וממתקים את כל זרמי מי הפרצים הפורצים ממנה.
זורם הוא הכח החי, הגס והמגושם, החזק והמרוץ, מתיז את נחיליו בכל כח סואן, בדחיפה נוראה, הרת רעמים, ועליו שופע רוח חיים, מעוטר בשפרירי הוד, עדינות, כבוד, מוסר וחן.
במינון נכון, הסכלות מהווה תבלין לחכמה. החכמה מופיעה בצורה מסודרת ומוגדרת – בתבניות ובנוסחאות, בסיבה ותוצאה. אולם, החיים גדולים מכדי לצמצמם למסגרות ברורות, בחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה"9, ו"אין סדר למשנה"10. הסדר מקביל וכובל, ועל מנת להפגש עם דברים עליונים יש צורך בפריצת המסגרות, המתאפיינת ב"מילי דשטותא".
אי אפשר לחוות את עוצמת החיים על ידי השכל בלבד. השמחה, למשל, פורצת מסגרות ודורשת מהאדם להשתמש ב"סכלות מעט". גם כדי ליהנות מנוף – אין די בשכל ובהגיון.
הדברים העליונים מהשכל נקלטים על ידי שימוש במידת הסכלות.
ודאי שאין זו דרך החיים. עיקר הנהגתו של אדם היא בשכל ובתבונה. "ולבי נוהג בחכמה" – ההנהגה היא של החכמה, "ולאחוז בסכלות" – יש צורך באחיזה מעטה גם בסכלות, אך אין היא מנהיגה את האדם בחייו.
יתכן, שביאור זה בפסוק ובמדרש קשור גם לפירוש ש"סוכלנותא" היא "תבונה".
מול החכם עומד הנבון. החכמה היא הידיעות עצמן – ידיעות עליונות על עולמות רוחניים וכדומה.
נבון הוא מי שמבין דבר מתוך דבר. הנבון יודע כיצד להשתמש בידיעות הכלולות בחכמה, לדמות מילתא למילתא ולהפוך את הידיעות לחלק מן החיים.
הבינה זקוקה ל"סכלות מעט", כדי להפוך את הידיעות לחיים.
כדי לגעת בחכמה העליונה בעוד אנו בעולם הזה עם כל מגבלותיו, צריך לאחוז גם בסכלות, ביציאה מן המסגרת החוקית והמסודרת של החכמה.
1 פרשה ב' פסוק ג'.
2 יש להוסיף שוודאי אין כוונתו של קהלת לכך שצריך האדם לבדוק את הדרכים השונות בעולם בצורה מעשית. וכי יעלה על הדעת שהנאה בדרך מסוימת מלמדת על כך שהיא טובה ואמיתית? פשוט הוא, שהנאת האדם מתאוותיו אינה מלמדת על טיבן, ועל כן לא זו הדרך לבחור בדרך הנכונה. קהלת קורא לבדיקה עיונית של הדרכים השונות, שתוביל למציאת הדרך הנכונה.
3 במדבר רבה פרשה י"ד, ד', ועוד מקומות רבים.
4 ועי' בפירוש המלבי"ם לשיר השירים א', ד'.
5 עירובין ס"ד ע"ב.
6 "חכם עדיף מנביא", אורות עמ' ק"כ.
7 י', י"א.
8 אורות הקודש ח"א, עמ' ע"ו-ע"ח.
9 פסחים ו' ע"ב ועוד רבים.
10 בבא קמא ק"ב ע"א.