פרק ראשון – כתבי הקודש

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
שיעור כללי בנושא כתבי הקודש (יא.)

המשנה האחרונה בפרקנו מבדילה בין חלוקת כתבי הקודש לחלוקת שאר דברים1:

…זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו, חולקין. ואם לאו, אין חולקין. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים, אפילו פחות מכאן יחלוקו. וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו.
רש”י: אפילו בפחות מכאן יחלוקו – משום דבעי למיתני: ‘ובכתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצים לא יחלוקו’, תני רישא.

מדברי רש”י מובן, שאין כל חידוש ברישא של הכלל המוזכר במשנה: “אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן, יחלוקו”, אלא דברים אלו באים כדי להבין את הסיפא, שבה נמצא החידוש, שאסור לחלוק את כתבי הקודש.
נראה שהרמב”ם הבין אחרת, כך הוא כותב2:

השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו דין חלוקה, אף על פי שהן מפסידין את שמו, חולקין. ובכתבי הקדש אף על פי שרצו, לא יחלוקו.

נראה שהרמב”ם הבין, בשונה משיטת רש”י, שישנו חידוש גם בדברי הרישא. החידוש ברישא הוא, שמותר לחלוק דבר שאין בו כדי חלוקה אף על פי שחלוקה זו מבטלת את שמו. בסיפא המדבר על כתבי הקודש, חידושה של המשנה גדול יותר, שאף על פי שהשותפים רוצים לחלוק בכתבי הקודש, אסור להם.
ניתן לומר, על פי דברי הרמב”ם, שבדברים רגילים אין בעלות אחרת חוץ מבעלותנו, ולכן מותר לנו אפילו להפסיד את שמם. לעומת הבעלות על כתבי הקודש, שהיא איננה רק שלנו.
אם כן, יש להבין, איזו בעלות קיימת על כתבי הקודש ומהיכן היא נובעת.
כך מביא הירושלמי הלכה זו3:

וכתבי הקודש, אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו. אמר ר’ הושעיה, כגון תילים ודברי הימים, אבל תילין בתילין חולקין. אמר ר’ עוקבה, אפילו תילים בתילים אין חולקין, שמתוך שאין חולקין, אילו באין וקורין באילו ואילו באין וקורין באילו4.

נראה, שלדעת ר’ עוקבה לא חולקין אפילו אם יש להם את אותו הספר פעמיים, המרדכי מסביר מדוע5:

ירושלמי: אמר ר’ יהושע בן לוי, כגון תילים ודברי הימים, אם אינו רוצה לחלוק אמרינן גוד או אגוד, אבל תילין בתילין חולקים. ור’ עקיבא אומר, אפילו תילים ותילים נמי אין חולקים, שמתוך שאין חולקים, מתועדים יחד וגורסין.

יש להבין, כיצד משפיעה מצות תלמוד תורה על דיני ממונות, כפי שראינו בהסבר המרדכי על הירושלמי, שהרי לכאורה, אלו שני ענינים נפרדים?

הגמרא בהמשך מסכתנו דנה, אלו דברים נקראים נכס6:

אמר: ‘נכסי לפלניא’, עבדא איקרי נכסי, דתנן: ‘הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין’. ארעא איקרי נכסי, דתנן: ‘נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה’. גלימא איקרי נכסי, דתנן: ‘ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה’. זוזי איקרי נכסי, דתנן: ‘ושאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה’. כי הא דרב פפא, הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי, אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה, כי אתא נפק לאפיה עד תווך. שטרא איקרי נכסי, דאמר רבה בר יצחק: ‘שני שטרות הן, אמר: ‘זכו בשדה זה לפלוני וכתבו לו את השטר’, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. ‘על מנת שתכתבו לו את השטר, חוזר בין בשטר בין בשדה’. ורב חייא בר אבין אמר רב הונא: ‘שלשה שטרות הן, תרי הני דאמרן. אידך, אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו: ‘כותבין שטר למוכר ואע”פ שאין לוקח עמו, כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר כל מקום שהוא’. וזו היא ששנינו: ‘נכסים שאין להן אחריות נקנין עם הנכסים שיש להן אחריות, בכסף ובשטר ובחזקה’. בהמה איקרי נכסי, דתנן: ‘המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים, עולות ונקבות, ימכרו לצרכי זבחי שלמים’. עופות איקרי נכסי, דתנן: ‘המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לגבי מזבח, יינות, שמנים ועופות’. תפלין איקרי נכסי, דתנן: ‘המקדיש נכסיו מעלין לו תפלין’. איבעיא להו: ספר תורה, מאי? כיון דלא מזדבן דאסור לזבוניה לאו נכסי הוא, או דלמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא? תיקו.

התוספות מבאר מדוע יש להסתפק אם ספר התורה הוא בכלל נכסים7:

איבעיא להו ספר תורה מאי – ואם תאמר, מאי קמיבעיא ליה, על כרחך הוא בכלל נכסים שאין להם אחריות דנקנין במשיכה, או נכסים שיש להם אחריות שנקנין בכסף, בשטר בחזקה, דמי נפיק מביניא? ואומר ר”י: דאע”ג דהוי לענין קנייה, כנכסים שאין להם אחריות, מכל מקום לאו הוי בכלל נכסים, לפי שאינו יכול למכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה, כדאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז.).

יש להבין מהו תרוץ התוספות, שכן הוא חוזר על דברי הגמרא.
מה גם שנראה דוקא ההיפך, שספר התורה הוא כן נכס, שהרי אדם שמכר ספר תורה זהו קנין גמור, אף על פי שאסור למכור ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אישה. יש להבין אם כן, מהי המשמעות הקניינית של ספר התורה.
דברי הירושלמי בנדרים יכולים לכוון אותנו, בהבנת המשמעות הקניינית של ספר התורה8:

חד בר נש קידש בספר תורה. ר’ שובתי ור’ חסידא, אעלון עובדא קומיי ר’ יוסה ואמר: אינה מקודשת. אמר ר’ חזקיה: אנא קרת איגרת’ וכתיב בגוה ולא עוד. אמר ר’ מנא, קשיתה קומי רבי חזקיה, מהו? ולא עוד, בספר תורה של יחיד קידש, אמר לון: אינה מקודשת. אתא מימר לך, אפילו בספר תורה של רבים קידש. והיינו ולא עוד. אתא מימר לך, אפילו בספר תורה של יחידי קידש, והיינו אינה מקודשת.

מדברי הירושלמי רואים, שאפילו ספר תורה של אדם פרטי, בעצם לא שייך אל האדם בצורה מוחלטת, ולכן מבחינה קניינית, המקדש אישה בספר תורה, אינה מקודשת. יש להבין, מדוע כך הם הדברים.
גם מהמדרש המסביר את סיפורו של אחאב בספר מלכים, ניתן ללמוד על מעמדו הקנייני של ספר התורה9:

“לך ואספת את זקני ישראל”. לעולם זקנים מעמידים את ישראל וכן הוא אומר10: “וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון”. אימתי ישראל עומדים? כשיש להם זקנים. למה כשהיה בהמ”ק קיים היו שואלים בזקנים שנאמר11: “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים, אינו נכשל. תדע לך, כששלח בן הדד אל מלך ישראל שנאמר12: “כה אמר בן הדד, כספך וזהבך לי הוא”. שלח לו מלך ישראל: “כדברך אדוני המלך לך אני וכל אשר לי”. פעם שנייה שלח לו13: “כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את בתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו”. וכי כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה? בקש כסף וזהב, והם חמדה. שנאמר14: “ובאו חמדת כל הגוים”. בקש נשים, והם חמדה. שנאמר15: “בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך וגו'”. בקש בנים, והם חמדה. שנאמר16: “והמתי מחמדי בטנם”. הוי אומר, כל מה שתבע בראשונה חמדה. ומהו כל מחמד עיניך? דבר שהיא חמדה מתוך חמדה, זו התורה. שנאמר17: “הנחמדים מזהב ומפז רב”. כיון ששמע מלך ישראל זה, אמר: ‘אין זו שלי אלא של זקנים היא’. מיד18: “ויקרא מלך ישראל לכל זקני ישראל וגו’ ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולא תאבה”. כיון ששמע לעצת הזקנים, מיד19: “ויצא מלך ישראל ויך את הסוס ואת הרכב וגו'”, הוי ישראל נמלכים בזקנים. ולכך אמר הקב”ה למשה20: “לך ואספת את זקני ישראל… אמור להם פקוד פקדתי”. א”ל, מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם, לך אמור להם.

אחאב הסכים לכל דרישותיו של בן הדד, אך כשדרש בן הדד את ספר התורה, מיד קרא אחאב לזקנים, כיון שספר התורה אינו שלו אלא של הזקנים. הזקנים הם השליחים של כלל ישראל, אליו שייך ספר התורה. ספר התורה הוא מעבר לרכוש השייך לאדם פרטי, מכיון שהוא של הכלל. כפי שאומר המדרש: ‘דבר שהיא חמדה מתוך חמדה, זו התורה, שנאמר: “הנחמדים מזהב ומפז רב”‘. אם כן, אנו רואים שהקנין שיש לאדם על כתבי הקודש שונה מקניינו על חפצים אחרים. אך עדיין נצרכים אנו להבנה, איזה קנין יש לאדם בספר התורה.
דברי הרוגצ’ובר בתשובה מכוונים אותנו אל הענין21:

בשו”ת צפנת פענח סימן קי”ב: על דבר שאלתו, בספר תורה פסולה שנשאלה מבית המדרש למנין אחר, לצורך הקפות בשמחת תורה, וגבאי בית המדרש לא תבעו אותה בחזרה, האם מותר לשואלים לתקן את הספר בלי ידיעת גבאי בית המדרש ולקרות בה? לא בירר אם הוא ספר תורה של יחיד או שייך לבית המדרש, ויש בזה אריכות גדול. הנה, יש לחקור אם יש בספר תורה קנין עצם, דהיינו כמו שאר חפץ השייך לבעליו או יש בו רק קנין בתואר. כלומר, דהא עיקר הספר תורה הוא רק לקרות בו, וזולת תועלת הקריאה, גוף הספר אינו שווה כלום, והקריאה הוא דבר של הקדש השייך לגבוה ואין בו קנין עצם… ולפי הנ”ל, הספר תורה אין בו קנין עצם, שהכל אצל ספר תורה עניים שאין בו קנין עצם, רק הצורה (אפשר שצריך לומר ‘החומר’), ובכל דבר דליכא קנין עצם לא נקרא שלהם…

נראה על פי הרוגוצ’ובר, שקניינו של ספר התורה הוא בשביל לקרות בו, ועצם ספר התורה שייך לגבוה.
טרם ניגשים אנו להבנה במושג הקנין של ספר התורה, יש להבין את מושג הקנין עצמו.
הרב חרל”פ בספרו ‘מי מרום’ מדבר בענין בעלות של אדם על קנייניו22:

ואחרי שענין האדנות הוא ממידת קונו יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך חס וחלילה לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים… ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים ובזה הוא מתדמה לעליון ב”ה “אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים”…

וכן ר’ צדוק23:

כל מה שהוא מקנין האדם: אשתו ובניו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו, אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משורש נפשו… ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו.

האדם מופקד על הבריאה להוציאה אל הפועל, כפי שנאמר24: “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ”. דרך קישורה של הבריאה אל האדם על מנת שיוציאנה אל הפועל, הוא הקנין, ומקורו ב”קונה שמים וארץ”.
אמנם ברור שלכל דבר ודבר בעולם יש תפקיד משלו, ודרך יציאתו אל הפועל שונה, על כן גם צורת הקנין ודרך קישורו של כל דבר אל האדם צריכים להבחן כל אחד לגופו.
אינו דומה אדם הנקשר לחפץ או לקרקע, לאדם הנקשר לאשה בקנין, ושניהם אינם דומים לקישורו לעבד, וכמו כן שלושתם שונים מדרך קישורו של אדם לכתבי הקודש.
כל דבר וקניינו המיוחד, כל דבר ודרך יציאתו המיוחדת אל הפועל על ידי האדם.
משום קדושתו של ספר התורה, הוא אינו עומד תחת ידי האדם המחכה ליצאתו אל הפועל. אדרבה, יש לומר שהאדם עומד תחת התורה על מנת שהיא תוציאנו אל הפועל. על כן קניינו שונה, ואין ספר התורה שייך במובן הפשוט לאדם.
מובן איפה מדוע המקדש בספר התורה אינה מקודשת.
ניתן לדייק דבר זה בדברי התוספות שאומר: ‘לפי שאינו יכול למכרו…’, לעומת הגמרא שאומרת: ‘דאסור לזבוניה’. המילים ‘אינו יכול’, מדגישות שמכירה זו היא לא רק איסור הנובע ממניעים חיצוניים, אלא האיסור הוא מעצם מהות הבעלות על ספר התורה25.
לאור דברים אלו ניתן להבין את דברי הגמרא בעירובין26:

פתח אידך ואמר: המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח בהן ספר תורה.

חז”ל הבינו שנכסים שאדם לא השקיע כדי להשיגם, אינם מתקיימים בידו. לכן כדאי לאדם הרוצה שיתקיימו נכסי הגר בידו לקנות בהם ספר תורה, המוציא את האדם אל הפועל. שכן הבעלות על ספר התורה שונה מהבעלות על שאר הקניינים בכך שזו איננה בעלות פרטית, אלא בעלות שנועדה למטרות נעלות הקשורות בפעולת התורה על האדם.


1 בבא בתרא יא, א.
2 היד החזקה הלכות שכנים פ”ב, ה”ט.
3 בבא בתרא ג, א.
4 הגר”א אומר, שדברים אלו בירושלמי מהווים מקור לפסק השולחן ערוך (חושן משפט קעא, יג ):
“…ושני דברים שתשמישן שוה ודמיהן שוין, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה, הא ודאי שיכול לומר כל אחד מהם לחבירו גוד או אגוד, דהיינו שחולקין אחד נגד חבירו ואחד נוטל אחד והשני שני (טור). והוא הדין לאם אין דמיהם שוים.”
וכן בהמשך (קעג, א):
“השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו דין חלוקה, אע”פ שהם מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש דהיינו כ”ד ספרים שהם כתובים בגליון כספר תורה שלנו, אם הם בכרך אחד אין חולקין שהוא בזיון לספרים לחלקן מכרך אחד (טור) אע”פ שאם היו של אחד מותר לחתכן (הגהות אשר”י) , ואם הם בשתי כריכות: אם הם שני ענינים אין בו דינא דגוד או אגוד, ואם הם ענין אחד אומרים בו גוד או אגוד (ועי’ לעיל סימן קעא סעיף יג).”
ביאור הגר”א (על הסעיפים בשולחן ערוך, סעיף קטן מט):
“ושני דברים כו’ דהיינו כו’ – כמו שכתב בירושלמי סוף פרק קמא דבבא בתרא: ‘אמר ר’ אושעיא כגון תילים ודברי הימים, אבל תילים בתילים חולקין’.
וכן (סעיף קטן ג):
אם הם – רש”י ותוס’ וכן הביא בירושלמי ועיין מה שכתבנו בסימן קעא סעיף יג.
ניתן לראות מדברי הגר”א, כאמור, שדברי ר’ אושעיא בירושלמי, שאסור לחלוק תהילים בדברי הימים אך מותר לחלוק תהילים בתהילים, מהווים מקור לדברי השולחן ערוך (אמנם בבית יוסף (חושן משפט קעג, א ד”ה ‘כל דבר’) משמע שהירושלמי אינו מהווה מקור לפסק זה בשו”ע, אך כך משמע מדברי הגר”א).
5 המרדכי בבא בתרא פרק א, סימן תקי.
6 בבא בתרא קנ, ב.
7 דף קנא, א ד”ה ‘אבעיא להו’.
8 ירושלמי נדרים יט, א.
9 מדרש שמות רבה פרשה ג פסקא ח. על מלכים א כ, א- ט: “ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב, ויעל ויצר על שמרון וילחם בה. וישלח מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה. ויאמר לו: כה אמר בן הדד: ‘כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם’. ויען מלך ישראל ויאמר: ‘כדברך אדני המלך, לך אני וכל אשר לי’. וישבו המלאכים ויאמרו: כה אמר בן הדד לאמר: ‘כי שלחתי אליך לאמר, כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן. כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך, וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו’. ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמר: ‘דעו נא וראו כי רעה זה מבקש, כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו’. ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם: אל תשמע ולוא תאבה. ויאמר למלאכי בן הדד: ‘אמרו לאדני המלך, כל אשר שלחת אל עבדך בראשנה אעשה, והדבר הזה לא אוכל לעשות’, וילכו המלאכים וישבהו דבר”.
10 יהושע ח, לג.
11 דברים לב, ז.
12 מלכים א כ, ג.
13 שם פס’ ו.
14 חגי ב, ז.
15 יחזקאל כד, טז.
16 הושע ט, טז.
17 תהילים יט, יא.
18 מלכים א כ, ז.
19 שם פס’ כא.
20 שמות ג, טז.
21 דברי הרוגצ’ובר בספר ‘מפענח צפונות’ (על ספרו של הרוגצ’ובר ‘צפנת פענח’), פרק א (חומר וצורה), סימן ח, עיין שם.
22 מי מרום ב, מילי דאבות (הקדמה לפירוש הרב חרל”פ על פרקי אבות).
23 צדקת הצדיק פ”ו.
24 בראשית א, כח.
25 עיין שיעור כללי בנושא בית הכנסת, חלק ד. קושיית הר”ן על הרמב”ם בדין “ברירה”, הנמצא באתר. ושם נתבאר לענין מהות הקנין בבית הכנסת, שהיא שונה ממהות הקנין בשאר קניינים, שבשאר הקניינים השותפות הקניינית נועדה לרווחת האדם הפרטי, לעומת השותפות בבית הכנסת, שמטרתה היא טובת הכלל.
26 עירובין סד, א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *