פרק ראשון – ר' חייא קמייתא

דיון בדברי ר' חייא

"תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר".

יש להגדיר את דברי ר' חייא מה בדיוק המקרה עליו הוא מדבר ואיזה דין בא הוא לחדש.
ומצאנו שני דרכים בראשונים כיצד להתיחס למילים "והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז" – האם בדווקא המקרה הזה שמעידין כגון שלא זזה ידו, או שמילים אילו אינם בדוקא אלא שהוא טוען לא לויתי והעדים מעידים שלווה ובמקרה כזה הפסק שחייב משום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וחייב חמישים ונשבע על השאר.
ההבדל בין שני המקרים הוא שבמקרה הראשון הדין נובע מדברי העדים, ואילו במקרה השני הדין נובע מהבנת בי"ד שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי.

הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ד' הלכה י':

"מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמישים פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים".

מכאן דייקו האחרונים שהרמב"ם מדבר דווקא במקרה שמעידין שעדיין הכסף אצלו, ולא במקרה שמעידין שלווה וטוען לא לויתי.

דברי הרמב"ם בענין זה מתאימים למחלוקתו של הרמב"ם עם הגאונים בהלכות גזילה ואבידה פרק ד' הל' ט"ז:

"אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ודעתי נוטה בזה שישבע הסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי".

חיוב הממון במקרה זה נעשה ע"י בי"ד מכיון שאינו יכול להישבע שהרי הודה. (ע' הל' י"ד)
בשיטת הגאונים מתחייב הנתבע בשבועה מהתורה, כדין מודה במקצת, אך לדעת הרמב"ם, אין די בחיוב ממון כדי לחייבו שבועה מדאוריתא אלא הוא נשבע שבועת הסת "שהרי לא הודה בכלום".
מכאן יוצא שלדעת הרמב"ם כדי לחייב שבועת מודה במקצת צריך שחיוב הממון יבוא או ע"י בעל דין או על ידי עדים, אך חיוב ממון שנעשה ע"י בי"ד איננו מספיק בכדי לחייבו שבועת מודה במקצת מדאוריתא.

על הבנה זאת שואל קצות החושן סימן ע"ה א':

"אמנם דברי הרמב"ם צריך ביאור מכיוון שבכל מקום אלימי בי"ד טפי מעדים וא"כ למה העדאת עדים יחייב שבועה על השאר וחיוב בי"ד לא יחייב שבועה…".

לאור דברים אלו נדרשת הגדרה בהבנת ההבדל בין פסק בי"ד להודאת פיו ועדים.

דין טוען ונטען

ספר המצוות לרמב"ם במצוות עשה רמ"ו:

"מצוה רמ"ו – היא שצונו בדין טוען ונטען והוא אמרו ית' על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה ולשון מכילתא כי הוא זה עד שיודה במקצת ובזה הדין יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מן התביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה…".

וכבר הזכרנו (בשיעור בגדר טוען ונטען) בענין מצווה זו, שחידוש התורה הוא שיש גדר טוען ונטען, היינו שטענות בעלי הדינים יוצרות זיקת טוען ונטען וזה מחייב את בי"ד לדון ולפסוק בין הצדדים וזאת לומדים מן התורה, שטענות והודאות וכפירות יוצרים חיוב שבועה והיינו שיהיה זיקה בין הצדדים המחייבת את בי"ד לפסוק.
חידושו של ר' חייא

בצורה פשוטה ניתן לומר שהדין מתחלק לשלושה חלקים: טענות, ראיות ופסק. הטענות – שייכים בעלי הדינים, הראיות – שייכים העדים והפסק – שייך בי"ד.
לפי מה שאמרנו עד כה נראה לומר שחידושו של ר' חייא הוא שאף העדים יוצרים זיקת טוען ונטען, והיינו שאנו מחשיבים את דבריהם לחלק מהטענות, ולא מפרידים בין הטענות לבין הראיות להיות שני חלקים שונים.
ונראה שיסוד הדבר הוא, שעדי דיני ממונות אינם חייבים להעיד אלא כשנתבעים על ידי בעלי הדין, הרי שבעלי הדינים הם המדברים דרך העדים, והעדים נחשבים עדים שלהם.

וכך אכן נפסק ברמב"ם בהלכות עדות פ"א א':

"העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו".

העד לא חייב בדיני ממונות לבוא ולהעיד אלא אם תבעוהו להעיד. לפי"ז ניתן להבין שהעדים הם כחלק מבעלי הדינים ומהטענות, כיוון שהם מגיעים רק ע"פ תביעת בעלי הדינים.

נראה שבענין זה נחלקו בירושלמי ר' חייא ור' יוחנן בתחילת המסכת:

"תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי אמר לו לא היו דברים מעולם הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז. רבי חייה רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר".

ניתן להבין מפשט המילים "הודיית עדים" שהעדים הם מודים, וכי מה לעדים ולהודאה? אלא שר' חייא אומר שהעדים הם חלק מהטענות והם המשך פיו של הטוען וכל מה שהעדים אומרים הם חלק מדברי התובע.

ואף בקונטרס שיעורים שיעור ג' ס"ק ד' כתב:

"ואשר מוכרח מזה לומר דזו הלכה מיוחדת בעדים דמה שהעדים מעידין נחשב כאילו הבע"ד עצמו יודע והודה אע"פ שבאמת הוא מכחישן".

דברי הנצי"ב

הנצי"ב בהעמק שאלה, שאילתא ס"ט ס"ק ב' דן בנושא, ומביא מקורות החולקים על הרמב"ם, בדין חיוב העדים להעיד בדיני ממונות אם לא נתבעו לבוא:

לשון הספרא קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד':

"מנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה ת"ל 'לא תעמוד על דם רעך'".

בספר משכנות יעקב ח' ח"מ (מובא בנצי"ב):

"דלפי ברייתא דתורת כהנים מוזהרים אפילו לא תבעו".

ועל זה אומר הנצי"ב:

"ולכאורה ראיה מסוגיא דריש פרק 'הכונס' דמקשה על הא דתניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בד"ש, פשיטא דאורייתא היא ומשני בעד אחד, ולישני בלא תבעו ומרווח יותר, דעד אחד הוא במחלוקת בדבר הגורם לממון אי כממון דמי ובאזהרה ג"כ קאי, אלא מוכח דאפילו לא תבעו מוזהר משום 'אם לא יגיד' וכמ"כ בל"ת ד'לא תעמוד על דם רעך'".

ואומר עוד על המשנה בסנהדרין פ"ד:

"ומשנה מפורשת היא בסנהדרין פ"ד 'שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כבר נאמר אם לא יגיד ונשא עונו'. והיה נראה דלפי זה הוא הדין לא תבעו בדיני ממונות עובר על אם לא יגיד ונשא עונו, וכמו בשאר מיני עדיות…".

לפי הגישה בה העדים חייבים להעיד בכל מקרה, הראיות – העדים, הם חלק עצמאי ולא חלק מהטענות. נראה שזו סברת ר' יוחנן כאשר אמר: "אין הודיית עדים כהודיית פיו".

גדר פסק בי"ד

נראה, שבי"ד ענינו הפוך מעדים ובע"ד. דין טוען ונטען משמעותו יצירת זיקה בין התובע לנתבע. תפקיד בי"ד הוא לפסוק ולחתוך דין ולנתק את הזיקה שנוצרה ביניהם ומכאן הלשונות שאנו רגילים בהם "פסק-דין" "חיתוך הדין". דבר זה נעשה או ע"י תשלום שבזה מתיר את השעבוד ע"י כך שבי"ד מגדיר שחלק זה שלו וחלק זה שלך בבחינת "שלי שלי , שלך שלך", או על ידי שבועה, שאף היא מעין תשלום שמתירה את הזיקה של טוען ונטען.
לכן לא יתכן לומר שפסק בי"ד יצור זיקת טוען ונטען ותחייב שבועה, שזה נוגד לעצם תפקיד בי"ד. לכן הרמב"ם בהלכות גזילה לא חייב שבועת מודה במקצת, כי כל חיוב הממון שם הוא מצד בי"ד – ולא יתכן שבי"ד יצור זיקה, שכן כל מהותו של בי"ד בפסק הוא להתיר זיקה, ולא ליצור זיקה.

שמא זהו שאמר קצות החושן בסימן ע"ה ס"ק א':

"וא"כ ה"ה בירור ע"פ בי"ד אינו מחייב דכי תאמר בחמישים איני יודע אם פרעתיך הווי בירור ע"פ בי"ד שחייב לשלם אע"ג דיכול להיות שאינו חייב, אלא כיוון דהתורה חייבה הווי כמו בירור, א"כ כי היכי דהתורה חייבה לזה שאומר איני ידוע אם פרעתיך כן נמי התורה פטרה במקצתו השני שאומר לא לוויתי… א"כ אין חיוב בי"ד מחייב שבועה כמו העדאת עדים".

חידושו של רבה

בריטב"א בסוגיין כתב:

"ולא אמרינן מדמודה במקצת חייב כופר בכל נמי חייב, הא לאו מילתא היא, דמודה במקצת יש רגליים לדבר ובכופר הכל ליכא רגליים".

ולפי זה י"ל שהתשובה על פשטות השאלה "מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע", היא, שהרי רגליים לדבר, ולכן הבינו הראשונים ששאלת רבה אינה טעמא דקרא (עי' תוס' רא"ש שלרבנן דר"ש לא דרשי טעמא דקרא וכן בתוס' כתובות יח ד"ה מפני מה), אלא באה לענין האם להאמינו במיגו או שתחשבהו כמשיב אבידה.

ועדיין יש לתמוה על המשך דברי רבה "בכוליה בעי דלודי ליה", ומדוע לא הסתפק בכך שזה מיגו דהעזה, אפילו אם אינו רוצה להודות בכל, מ"מ חייב להשבע.

רבה התקשה בדין מודה במקצת, שהרי אפשר לומר שדין מודה במקצת מורכב משני חלקים: כפירה והודאה, על החלק שהוא כופר הוא פטור ועל החלק שהוא מודה הוא חייב ולא שייכת שבועה.
וע"כ אומר רבה "בכולי בעי דלודי ליה" – באמת יש פה חטיבה אחת שהוא רוצה להודות בכל, והחמישים שמודה בהם אינם נפרדים מהחמישים שכופר בהם, אלא הם באותו דיון, וחטיבה אחת זו יוצרת זיקת טוען ונטען על הכל ולא שייך לחלק אותה לשני חלקים.

סיכום

נראה שחידושו של ר' חייא הוא בדין עדים, שעדים הם חלק מהטענות, והרי הם כפִי התובע ליצור זיקת טוען ונטען.
חידושו של רבה הוא שיש גדר טוען ונטען במודה במקצת ולא שני חלקים נפרדים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *