פרק ראשון – ממון המוטל בספק
דברי סומכוס
דברי סומכוס בדין 'ממון המוטל בספק' נמצאים במשנה ב"ק מו.
"מתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה – משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה – משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד.
גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה".
וכן ב"מ דף ק.
"מתני' המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי יחלוקו היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו.
גמ' … הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה".
מחלוקת סומכוס ורבנן
לשון הגמרא במחלוקת רבנן וסומכוס בב"ק מו.
"אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה".
יש לעיין בסגנון הלשון במחלוקת בין רבנן לסומכוס שלכאורה אין הלשון מחוורת. סומכוס אומר ממון המוטל בספק חולקין ורבנן צריכים היו לומר ממון המוטל בספק לא חולקין, או שרבנן אומרים הממע"ה וסומכוס צריך לומר אין אומרים הממע"ה אלא יחלוקו.
אם כן נוכל להסיק שסומכוס ורבנן אינם חולקים בדינים אלו. ניתן למצוא מספר ראיות לענין.
תוספות מסכת בבא קמא דף לה: מראה שאף סומכוס סובר הממע"ה:
"זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס – דוקא בכי האי גוונא פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב"מ דף ק. ושם) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך בלא טענותם ראוי להסתפק לב"ד אבל במקום שהספק בא ע"פ דבריהם לא פליג סומכוס דהרי למ"ד אמר סומכוס אפילו ברי וברי אטו אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקים ובשנים אוחזים בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד מיסרך סרוכי דאפי' לסומכוס סרוכי לאו כלום הוא".
רש"י ב"מ ח. ד"ה "ממשנה יתירה" מראה שדין ממון המוטל בספק הוא לכ"ע.
"ממשנה יתירה – אמרינן דהמגביה מציאה כו', ומשום הכי אמרינן יחלוקו, דאמרינן שניהם הגביהוה, והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני, דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר, והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל הא שמענא ליה מרישא".
וכן דעת ר' יוחנן שהשבועה היא מדרבנן בדף ה. מופיעה כדעה כללית ולא רק לדעת סומכוס.
אם כן יש להבין את יסוד מחלוקתם של סומכוס ורבנן.
כמו כן, הלשון "ממון המוטל בספק" צריכה ביאור, מכיוון שהיה יותר מתאים, לכאורה, לומר "ספק ממון" וכד' ומהלשון "ממון המוטל בספק" ניתן לשמוע שהממון נמצא במקום שנקרא "ספק"?
קושיות בסוגיתנו:
א.קושיית המהר"ם
המהר"ם מקשה:
"מקשין התלמידים מאי פריך הא ע"כ צריך אתה לומר דמתני' אתיא דלא כסומכוס דקתני שנים אוחזין וכו' דוקא שניהם מוחזקים אבל אם א' מוחזק בה הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא הראיה וכמו שפרש"י לעיל והיינו דלא כסומכוס דס"ל כל ממון המוטל בספק חולקין אפילו היכי דהאחד מוחזק במעות כמו בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה דאמר סומכוס חולקין אפי' להוציא מיד המזיק".
המהר"ם מקשה על ההו"א להעמיד את סומכוס כמשנתנו, הרי ממשנתנו, ניתן לדייק שבמקרה שאחד היה מוחזק, הדין יהיה המוציא מחבירו עליו הראיה. והרי לסומכוס לכאורה אין הממע"ה.
ב. קושיות על ההו"א בגמרא
בשיטה מקובצת ד"ה "אבל הכא דליכא דררא דממונא" שואל על עצם הבאת הק"ו:
"קשיא לי, מה עלה בדעת המתרץ. ותו, אמאי צריך לעשות סניפים לק"ו".
א. מה ההו"א שסברת דררא דממונא מחלקת יפה בין סומכוס למשנתנו והלא פשיטא שק"ו הוא שאצלנו צריך לחלוק בלא שבועה?
ב. מדוע צריך סניפין לק"ו, שדי בסברת דררא דממונא לעשות ק"ו, ומה מוסיף ענין כוליה למר וכוליה למר?
ג. קושיות על רש"י
רש"י ד"ה "דררא דממונא":
"חסרון ממון, שאם יפרע זה שלא כדין הוי חסרון ממון ואם נפטרנו שלא כדין נמצא זה חסר ולד פרתו".
רש"י פירש דררא דממונא – חסרון ממון, ויש מספר קושיות על הסבר זה.
אין זה פירוש המילים, שלא מצאנו דררא במובן של חסרון.
קשה מהסוגיא דב"ב לה:
"המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו? התם להאי אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר".
שם א"א לפרש דררא דממונא כחסרון ממון.
הרשב"א סוף ד"ה "דררא דממונא" כתב שדררא מתפרש בשני מובנים:
"ע"כ נ"ל דהכי פי' דררא דממונא הפסד ממון והתם פי' עיקר תביעת ממון ולשון אחד הוא המתחלק לשני עניינים, ויש לנו כזה הרבה בתלמוד".
אך קשה לומר זאת מכיוון ששני הסוגיות עוסקות בדעת סומכוס.
קשה על רש"י שאמר שבמציאה אין חסרון ממון, והרי לכאורה גם כאן יש חסרון ממון אם יקחו מידיו.
ד. קושיות על תוספות
תוספות ד"ה "היכא דאיכא דררא דממונא":
"פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד דיש לאחד תביעה על חבירו בלא טענותיהם".
תוס' פירשו שבלא טענותיהם יש ספק. פירוש זה אמנם מתפרש לפי הענין, אך לכאורה אין זה פירוש המילים "דררא דממונא".
תוס' ב"ב ל"ה: ד"ה "אין מוציאין":
"אין מוציאין אותה מידו – ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקים להם".
קשה מדוע מכנה אותם התוס' רשעים והלא אחד בודאי אינו רשע?
שם תוד"ה "דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן":
"…ואף על פי שיכול לעשות בו צרכי צבור כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה דף כט.) האי לאו השבה מעלייתא היא".
ויש לעיין מה ההו"א של תוס', והלא צרכי רבים ודאי לא השבה מעלייתא הם, כי אין הממון מושב לבעליו.
חידושו של סומכוס
בדברי סומכוס "ממון המוטל בספק חולקין" יש חידוש גדול, שכן ברור לנו שאין הפסק הזה אמיתי, ובמיוחד השאלה בברי וברי, שבי"ד פוסקין נגד דעתו של אדם וגם נגד האמת האובייקטיבית, ומנין לבי"ד כח לפסוק שלא כאמת?
א. חולקין מדין פשרה
אפשר להבין חידושו של סומכוס, שיש מקרים שבהם הפשרה היא הדין.
זאת ראינו ברש"י ב"מ מ"ב: ד"ה "ומשלם בקרא דמי בשר בזול":
"אי הוה מפסדי יתומים – לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו, שהוא מגבה לבעלים, וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו', הטיל פשרה ביניהם, ולא ישלם כל דמי השור…".
וכתב על זה בבאר אליהו למרן הראי"ה זצ"ל ס' ט"ו ס"ק כ"ד:
"אבל לדעת רש"י יכול לעשות ביניהם אפילו פשרה גמורה, במקום שא"א בענין אחר ואין הדין יכול להתברר כלל. וי"ל שלדעת רש"י לאו דוקא פשרה כעין הדין, כי אם גם פשרה גמורה יכול לעשות כשהדין אינו ידוע ואינו יכול להתברר כלל, ואצ"ל שיעשו פשרה ביניהם, כלומר הבע"ד, אלא יעשה פשרה ביניהם, כלומר הדיין ע"פ דעתו… אמנם דברי התוס' לרבינו תם… שהי' שם דין גמור".
לפי הבנה זו, כאשר אין באפשרות בי"ד להגיע לדין אמת, בי"ד פוסק הכי קרוב לאמת. וכך הדין הוא פשרה.
ולפי"ז אפשר להבין דברי סומכוס שממון המוטל בספק שאינו יכול להתברר, דנים על פי הפשרה וכל אחד מקבל חצי.
ואמנם יש לעיין מהיכן כח הדינים לזה, ויתבאר לקמן.
ב. חולקין מדין ספק
אפשר להבין חידושו של סומכוס שיש מקרים שבהם הספק עצמו מעמיד את הממון בחזקת שניהם.
מקור היסוד ללימוד דיני ספק מהתורה הוא פרשת עגלה ערופה. במקרה שלא נודע מי היכהו הרי שכל ישראל בספק רוצחים, עד כדי הצורך בכפרה ואמירת "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ע"י בי"ד הגדול מירושלים.
וזהו גדרו של ספק אובייקטיבי שכל מי שבכלל הספק, קשור לענין. וכבר ביארנו שההעלם הוא מטבעו של עולם, ויש שהוא מצב של לכתחילה, שבהעלם הדבר, הרי שכל הספקות בכלל.
וזהו ממון המוטל בחזקת ספק ששניהם שותפים בו.
ויש להוסיף לזה יסודו של מרן הרב זצ"ל באגרת פ"ט שמבאר כח הדינים בפשרה:
"והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש".
כל אדם ואדם הוא גם אדם פרטי, וגם חלק מכלל. ולכל מציאות שכזו יש את ההשלכות לגבה. דוגמא לכך ניתן לראות מדין פאה שהיא חלק הכלל בממון הפרט.
הרי שיש מקום בו הכריעה התורה לצד השיתוף, כלומר, בא לידי ביטוי כח הכלל בממונו של אדם, שהוא דבר הקיים תמיד, אלא שיוצא אל הפועל במקרים מסוימים. ולסומכוס זה אחד מהם, שכאן זה ממון המוטל במציאות הנקראת "ספק", ובמציאות כזאת החפץ שייך לכל מי שנמצא תחת הספק, בדין ולא בפשרה.
וי"ל שלדעת תוס' החולקים על רש"י בגדר של פשרה שהיא דין, י"ל שחידושו של סומכוס הוא שזה דין גמור משום ממון המוטל בספק על פי הגדר של שיתוף הקנין.
ביאור מחלוקת רש"י תוס' לפי אגרת פ"ט
גם רש"י וגם תוס' יונקים מכח שיתוף הקנין, ומתוך זה פוסקים שבמציאות שלא ניתן לברר את הדין – יחלוקו. המחלוקת בין רש"י לתוס' היא – שלפי רש"י, כח השיתוף הוא הנותן לבי"ד את היכולת לחלק את החפץ ביניהם, ולפי תוס' כח השיתוף הוא זה שיצר את המציאות הזו שהחפץ איננו עוד ברשותו של האחד אלא הוא של שניהם.
ע"פ כל הנ"ל ניתן ליישב את הקושיות שהעלנו, ותן לחכם ויחכם עוד.